הרקטות והטילים הם נשקו של החלש

השימוש בירי רקטות וטילים לעבר ישראל אינו חדש: ממלחמת המפרץ הראשונה ועד מבצע "צוק איתן" חווינו מתקפות על העורף הישראלי. מדוע אסטרטגייה זו אינה עובדה? אל"מ (מיל') פסח מלובני מספק תשובות

מאז 1991 עומדת מדינת ישראל במלחמה חמישית בה מפעיל כנגדה האויב רקטות וטילים כדי לפגוע בעורפה, ובאוכלוסייתה האזרחית – מלחמת המפרץ בתחילת 1991, מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 ושלושת המבצעים מול החמאס, "עופרת יצוקה" בסוף 2008-תחילת 2009, "עמוד ענן" בנובמבר 2012 ובמבצע הנוכחי, "צוק איתן".

התקדים העיראקי

זה התחיל ביוזמתו של הרודן העיראקי, סדאם חוסיין, במהלך המלחמה בכווית, מבצע "סופה במדבר", שהחליט לשגר אלינו את טיליו ארוכי הטווח "אל-חוסיין", בהם עשה שימוש קודם לכן נגד איראן ועריה העיקריות במהלך המלחמה הממושכת ביניהן (כ-190 טילים). הייתה זו תגובתה היחידה של עיראק לתקיפות המסיביות של מטוסי הקואליציה על יעדים שונים בשטחה ועל צבאה, שפגעו בתשתיותיה פגיעה קשה, וגם בצבאה בכווית ובעיראק עצמה, והביאו לסילוקו מכווית.

יחידות הטילים של סדאם שיגרו באותה מלחמה סך של 93 טילים מאותו דגם (כולל כמה טילים עם ראש קרב מבטון, שנועדו לפגוע בכור בדימונה, כנקמה על תקיפת הכור העיראקי בידי חיל האוויר של צה"ל, ביוני 1981). 43 מהטילים שוגרו לישראל, מהם הגיעו רק 39 טילים, והשאר שוגרו לעבר ערב הסעודית (46), בחריין (3 טילים) וקטאר (טיל אחד).

אמנם טילים אלה, שפותחו בשל אילוצי המלחמה נגד איראן, על בסיס טילי "סקאד" תקניים (בעלי טווח של עד 300 ק"מ שנרכשו מברית המועצות) שהיו בידי הצבא העיראקי, בייחוד לאחר שאיראן השיגה טילים זהים, כנראה מלוב ומקוריאה הצפונית, ושיגרה אותם לעבר בגדאד (טווח מהגבול של כ-120 ק"מ). כדי להשיב לאיראנים באותו מטבע נאלצו העיראקים להשיג טילים בעלי טווח ארוך יותר מאלה של טילי ה"סקאד" שהיו בידיהם, ופנו לפתור את הסוגיה באמצעות שני פרויקטים: האחד, בשיתוף פעולה עם מצרים – פיתוח הטיל "בדר-2000", על בסיס טכנולוגיה מערבית מתקדמת, ושהיה אמור להיות בעל טווח של 1,000 ק"מ. השני –פיתוח עצמי על בסיס טיל "הסקאד", המבוסס על טכנולוגיה מיושנת, שהטווח שלו הוארך ל-650 ק"מ, ובכך השיגו העיראקים טווח לטהרן וגם בתל אביב.

המגמה של מדינות האזור המקיפות אותנו לעבור לאסטרטגיה של טילים ורקטות החלה עוד במלחמת יוה"כ, בה שיגרו אלינו הסורים במהלך הפתיחה שלהם מספר רקטות פרוג-7 (רקטה סובייטית לטווח של עד 70 ק"מ), והמצרים קינחו בסיום המלחמה, בסיוע הסובייטים בשיגור מספר טילי "סקאד", אותם קיבלו זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, לעבר ראש הגשר של צה"ל בתעלה. היה זה שימוש ראשון על ידי צבאות ערביים נגד ישראל, אך בעיקר נגד יעדים צבאיים.

עד אז פעלו הצבאות הערבים נגד יעדי עורף בישראל באמצעות מטוסים – מפציץ טו-16 ומטוסי הנטר ירדניים במלחמת ששת הימים, ומטוס טו-16 ששיגר טיל קלט לעבר תל אביב במלחמת יוה"כ. הפלסטינים כבר עשו שימוש ברקטות נגד ישובים בישראל כבר לאחר מלחמת ששת הימים (עמק בית שאן, קריית שמונה). מדינות האזור הבינו כי באמצעות הזרוע האווירית שלהם לא יוכלו להתמודד עם חיל האוויר וצה"ל, ולכן החליטו לפנות לדרך חדשה, שהיא גם יותר יעילה בשל חדירותה, יותר זולה, אינה מסכנת את מפעיליה, וגם משיגה אפקט חשוב של פחד וטרור בקרב העורף והאוכלוסייה האזרחית המותקפת.

הניסיון העיראקי במלחמה נגד איראן אכן הוכיח את עצמו. המלחמה הפכה למוחשית וקרובה ביותר עבור תושבי טהרן, אצפהאן וקום, כשהיא הופכת את בתיהם ורחובותיהם לשדה קרב. הטילים גרמו להרס רב ואבדות לא מעטות, אך יותר מכל הם זרעו פחד רב ובהלה, כנראה הרבה יותר מההפצצות של חיל-האוויר העיראקי על הערים באיראן, והניעו רבים מתושבי טהרן לברוח מהעיר. בדיווחים שהגיעו ממקורות שונים נמסר על התרוקנות העיר מתושביה. האיראנים היו מבולבלים ונבוכים, שכן לא ידעו כיצד להתמודד מול מכה חדשה זו, ולא היו ערוכים כלל לקראתה. החיים בערים שהותקפו ובעיקר בטהרן שובשו כליל, אמצעי התקשורת נפגעו וטהרן נותקה מכל קשר עם החוץ, וכפי שהתבטאו רבים שברחו משם "טהרן הפכה לגיהנום".

המורשת העיראקית והסיוע הסורי והאיראני לחזבאללה ולחמאס עוד בימי שלטון הבעת' בעיראק הייתה השנאה כלפי ישראל אחד הדגלים אותם נשא המשטר בגאון, כשהוא לא פיספס אף הזדמנות לבטא את רצונו להביא למחיקתה מהמפה. תעמולת משטר אף הציגה את סדאם כממשיכם של המנהיגים הבבליים והערבים, שכבשו את פלסטין ו"שחררו" אותה משלטון זרים – החל מנבוכד'נצר, דרך הח'ליף עמר בן אל-ח'טאב, מייסד האימפריה המוסלמית, וצלאח אל-דין אל-איובי, שניצח את הצלבנים. סדאם אף ראה את תפקידו ההיסטורי בשחרור פלסטין וירושלים משלטון הפולשים הציונים, וכמי שייכנס להיסטוריה כממשיך דרכם, וכאחד המנהיגים החשובים בתולדות האומה הערבית.

תקיפות הטק"ק העיראקי על יעדים שונים בישראל במלחמת המפרץ ב-1991 עוררו גלי שמחה ברחבי העולם הערבי, ובייחוד אצל הפלסטינים, והציגו את סדאם כמנהיג ערבי אמיץ ללא חת, שהגשים את חלומם וניפץ את המיתוס של ישראל הבלתי מנוצחת. העיראקים התגאו בכך שהם המדינה הערבית היחידה שתקפה יעדים בלבה של "הישות הציונית". בכך ביטאו את תמיכתם המלאה באינתיפאדה הראשונה של העם הפלסטיני, שהתנהלה אז.

עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 נפגש סדאם עם בכירי ההנהגה הפלסטינית, והבטיח להעמיד לרשות הפלסטינים את כל יכולותיה ומשאביה של עיראק, וכי "צבא עיראק הוא צבאם". בפברואר 2001 אף הקים צבא מתנדבים לשחרור פלסטין וירושלים, הוא "צבא ירושלים". סדאם אף התווה את אחת משיטות הפעולה שיש לנקוט נגד ישראל - הצבת יחידות ארטילריה עיראקיות בסמוך לגבול עם ישראל בשטחן של המדינות הערביות הגובלות בה, ובהסכמתן, שיבצעו עליה הפגזות בלתי פוסקות, מולן לא תוכל ישראל לעמוד, לדבריו, יותר משישה חדשים. מפקד הארטילריה העיראקי, אף התבטא בהקשר זה כי יחידותיו יכולות לפגוע ביעדים שונים בתוך ישראל, אם תתאפשר העברתן בסמוך לגבול אליה, וכי הן נכונות לעשות כך אם תינתן להן הוראה כזאת.

הרצון העיראקי לפגוע בישראל בא לידי ביטוי לא רק בהקמתו של "צבא ירושלים", אלא גם בהסתייעות בגורמים פלסטינים ובעיקר בחמאס כדי לפעול נגד ישראל. על-פי מסמכים שנתפסו בעיראק במבצע "חופש לעיראק" ב-2003, מסרו אנשי מודיעין עיראקים לגורמי חמאס בדמשק ובעזה, שהדרך המועדפת לסייע לעיראק במלחמתה נגד ארצות-הברית והקואליציה, היא לא על-ידי שליחת מתנדבים שיילחמו לצד העיראקים, אלא על-ידי ביצוע פיגועים נגד יעדים אמריקנים וישראלים בישראל ובמקומות אחרים. הדבר נמסר בתגובה לפניית הד"ר רנטיסי, מבכירי מנהיגי החמאס ברצועת עזה באותה עת, לעיראקים בבקשה לאפשר ללוחמי החמאס להגיע לעיראק, כדי להשתתף בלחימה נגד האויב האמריקני. סביר להניח כי במגעים אלה גם העבירו העיראקים את סודות הכנת הרקטות למומחים הפלסטינים בעזה, שהצליחו, בדומה לעיראקים לפתח ולייצר רקטות פשוטות ולא מורכבות מדי, כרקטות ה"קסאם".

עם זאת, העיראקים לא היו היחידים שתרמו להתפתחות איום הרקטות על ידי ארגוני הטרור שמסביבנו. מי שנרתם למשימה היו גם האיראנים והסורים. אלה וגם אלה סייעו לבני חסותם בלבנון, החיזבאללה, להקים כוח רקטות רציני, שבא לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה (2006). שר ההגנה הסורי דאז, חסן תורכמאני אף הודה בספרו "המלחמה השישית" (יצא ב-2007) על תרומתה של סוריה למאמץ של חזבאללה בתחום זה על ידי אספקת רקטות מתוצרת סוריה שנקראו "רעד" (220 מ"מ) ו"חייבר" (302 מ"מ), והסורים אף שיבחו את חיזבאללה על הישגיו בה בזכות השימוש בנשק הרקטות והטילים.

על רקע זה אף ייחס הנשיא בשאר את הצלחת החיזבאללה לסוריה, למרות שהיא לא הייתה מעורבת ישירות במלחמה זו. תורכמאני אף הצביע על כך כי גם הפלסטינים (במשתמע החמאס) צריך לנהוג בדומה לחיזבאללה, ולהצטייד ברקטות ובטילים שיופעלו נגד ישראל.

והנה רק לאחרונה נחשף המאמץ הסורי-איראני לסייע גם לחמאס בדיוק כפי ששתיהן סייעו לחזבאללה, להעביר רקטות חייבר (302 מ"מ) לחמאס ברצועת עזה באירוע ההשתלטות על הספינה קלוס C, במרס השנה, וחלק מאלה שכן הגיעו לעזה עושות את דרכן ליעדים שונים בישראל במבצע הנוכחי.

הרקטות – נשקו של החלש

כפי שכבר צוין לעיל, הבחירה באסטרטגיה זו של שימוש ברקטות ובטילים על ידי צבאות האזור והארגונים הצבאיים של חזבאללה והחמאס, הייתה כתוצאה מאילוצים, שכן זו האופציה המשמעותית היחידה (מעבר לביצוע פיגועים) כדי לפגוע בעורף הישראלי, וליצור בקרב האוכלוסייה האזרחית פחד ובהלה. ב-1991 היו שיגורי הטילים המענה ההתקפי היחיד של הצבא העיראקי במלחמה זו, לאחר הוצאת חיל-האוויר שלו מן התמונה, כבר מתחילתה.

העיראקים חגגו בשנים שלאחר המלחמה את הצלחתם בשיגור הטילים לעבר ישראל, והדגישו שבעזרתם הם מוטטו את תפיסת הביטחון שלה, וערערו את ביטחון העורף "הציוני". התקיפות כאמור עוררו גלי שמחה ברחבי העולם הערבי, ובמיוחד אצל הפלסטינים, שראו בסדאם מנהיג ערבי אמיץ שתמך בהם, והגשים את חלומם של כל הערבים כשניפץ את המיתוס של ישראל הבלתי מנוצחת. הייתה זו דוגמא ראויה לחיקוי על ידי ארגוני החיזבאללה והחמאס בהמשך הדרך. לשני הארגונים אין את היכולת לבנות לעצמם זרוע אווירית כמקובל בצבאות סדירים, ולכן הבחירה בדרך זו הייתה כמעט טבעית, שכן היא מתאימה ליכולותיהם ולצרכיהם, ויוצרת קושי רב מצד האויב להתמודד מולם במלחמה א-סימטרית זו.

שר ההגנה הסורי, תורכמאני, אף הדגיש בספרו את הצלחת חיזבאללה במלחמה בלבנון, בכך שהפך נשק בעל משמעות טקטית בשדה הקרב כרקטות ארטילריות, לנשק בעל משמעות אסטרטגית מבחינת ישראל, המאיים על עורפה, ושהביא לשיתוק צפון ישראל ובריחת רוב תושבי האזור למקלטים, וכי הרקטות גרמו להחרפת התוהו ובוהו המדיני בישראל, כתוצאה משיגור כמויות גדולות מהן לשטחה. לדבריו, אפשר השימוש בנשק זה לחיזבאללה לעמוד מול צה"ל במשך יותר מחודש ימים. כן הוסיף כי השימוש בסוג זה של נשק גם גרם לקריסת רעיון ההסתמכות על מחסומים וגדרות הפרדה כאמצעי להגנה על ביטחון ישראל. התברר שאפשר לחדור את המחסומים והגדרות האלה על ידי שימוש ברקטות ובטילים, וכחלופה זמינה לחדירת חוליות עוינות לישראל.

גם החמאס אימץ כאמור אסטרטגיה זו, אותה הוא כבר מפעיל נגדנו מזה 13 שנים, וביתר שאת במהלך שני המבצעים בהם התמודד מול צה"ל בשנים האחרונות, ובמהלך הנוכחי, וגם הוא חגג את ניצחונו התעמולתי בהצלחת שיגוריו לעורף הישראלי. הפעם אף יש בידיו יכולות נוספות, המאפשרות לו לשגר את הרקטות לטווחים רחוקים יותר, לעבר חיפה, דימונה וכד'.

עם זאת, במבצע "עמוד ענן" וביתר שאת במבצע הנוכחי, נתקלו שיגוריו במענה אותו כנראה לא צפה, והוא מערכת ההגנה נגד טילים שהציבה מולו ישראל בדמות מערכת "כיפת הברזל". מערכת זו, הראויה לכל שבח, שמה לאל את כל מאמציו בתחום זה, ומציבה בפניו אתגר לא פשוט, שכן כל המאמץ הרקטי שלו יורד לטמיון בשל כך.
 
"כיפת ברזל" ושאר המערכות המפותחות כיום בישראל להתמודדות מול איום הרקטות והטילים הבליסטיים האזורי, "שרביט קסמים" ו"חץ", גם מצביעות בפני "ידידי" ישראל באזור, כסוריה, איראן וחיזבאללה, שבנו והקימו כוחות של טילים ורקטות למכביר כדי לאיים עליה, כי המאמץ שלהם עשוי גם הוא להתברר להם ככזה שלא יצליח לממש את איומיהם כלפיה בשעת מבחן, וכי "הצלחתה" של אסטרטגיית הרקטות והטילים כלפי ישראל, היא זמנית בלבד, ולא תשיג מבחינתם כל הישג, כפי שגם תקיפות הטילים העיראקיות ב-1991 לא השיגו כל הישג מבחינתה של עיראק, ולא מנעו את תבוסתה באותה מלחמה.

***
אל"מ (מיל') פסח מלובני שירת באמ"ן בתפקידים שונים בתחומי האיסוף והמחקר. עוסק כיום במחקר צבאות ערב כחוקר עצמאי. ב-2010 פרסם את הספר "מלחמות בבל החדשה" על צבא עיראק ומלחמותיו

You might be interested also