הרצועה הייתה תמיד צרה

בימים אלה של מבצע "צוק איתן" חשוב לזכור כי שנים רבות ערך צה"ל, ועוד לפני כן "ההגנה", מבצעים נגד הסתננויות אלימות מעזה ופעילות חבלנית משם

אתר "חץ שחור" ליד קיבוץ נירים בנגב לזכר פעולות התגמול

בתולדות הסכסוך הערבי-ישראלי על ארץ ישראל מוכרות "פעולות תגמול" כבר לפני שנים רבות. ביוני 1939 החליטה הנהלת הסוכנות היהודית להקים יחידה לתפקידים מיוחדים (פו"ם), שתהיה כפופה לראש המפקדה הארצית (רמ"א). הייעוד היה "להילחם נגד השלטון הבריטי ולהכין פעולות במאבק במשטר "הספר הלבן", אך הוגדרה לה מטרה ראשונה "פעולות תגמול נגד הטרוריסטים הערביים במידה שימשיכו בפגיעותיהם בישוב העברי".

לאחר מלחמת העצמאות התפתחה בעיית הסתננות משטח הרצועה לישראל, כמו גם בהיקף רחב יותר מהגדה המערבית שהיתה בשליטת ירדן. השלטונות המצריים הותירו את רצועת עזה תחת ממשל צבאי מצרי עד אוקטובר 1956, תקופת "מבצע קדש". הלחץ הדמוגרפי של מאות אלפי פלסטינים עשה את שלו, וגניבות ומעשי שוד בצד הישראלי הפכו באופן טבעי להיות עניין יום-יומי.

המצרים היו עסוקים עד 1952 במאבק עם הבריטים סביב אזור תעלת סואץ, ועל כן לא הקדישו כוחות צבאיים של ממש למנוע את ההידרדרות בגבול הרצועה עם ישראל. כך נאלצה ישראל לבצע כבר בסוף 1951 ובתחילת 1952 פעולות תגמול ברצועה כדי לאלץ את הצבא המצרי לנקוט בצעדים למנוע הסתננות לישראל. מבצע ראשון "יוגב" באוקטובר 1951 - כוח מחטיבה 7 פשט על הפרבר המזרחי של עזה ומאהל בדואי שם. לפחות 10 פעולות כאלה בוצעו בשנת 1954, לפני שישים שנה.

בפברואר 1954 פעלה פלוגת מיעוטים 300 עם כתת רוכבי גמלים וגרשה בדואים שהתיישבו בחולות חלוצה (מבצע "רחובות"). באותו חודש חטף כח מגדוד 890 עדר בן 60 ראש בתגובה לגניבת עדר מקיבוץ דורות (מבצע "צמר"). בפעולה משמעותית יותר ("מבצע "סיגריה 1") פעל כח מגד' 890 לחטוף שבויים בתגובה לחטיפת חייל ישראלי על ידי חיילים מצריים במרץ 1954. השיא בתקופה זו היה במבצע "חץ שחור" בפברואר 1955 בתגובה על רצח רוכב אופניים יהודי ליד רחובות וסיורי מודיעין מצרי במגמת רצח ועל רקע הוצאתם להורג של מרזוק ועזר (נידוני "הפרשה"). כוח מגדוד 890 פשט על מחנה צבאי בעזה ופוצץ מתקנים בו – לאויב 38 הרוגים ו-32 פצועים. לכוחותינו 8 הרוגים ו-13 פצועים.

פעולה זו היתה עם שובו של בן-גוריון לתפקיד שר הביטחון והחלטתו לנקוט יד קשה יותר. מבצע זה ביטא את מדיניותה של ישראל על המצב המדרדר בחזית המצרית מעבר להסתננות ורצח. זה היה אחרי ההסכם בין מצרים ובריטניה על פינוי הבסיסים הבריטיים בתעלה. על כן ניתן להניח כי המסר של המבצע בעזה היה הרתעה כוללת של המשטר המצרי. הפעולות הללו הביאו להגברת הפעילות המצרית נגד הסתננות, אך לא מנעו את התופעה כליל.

בינתיים חתמו המצרים על עסקת נשק עם צ'כיה בספטמבר 1955, ובאוקטובר חתמו על ברית צבאית עם סוריה להקמת מפקדה צבאית משותפת. כך השתנה המצב באופן יסודי, בעיית ההסתננות האזרחית הפכה משנית ושורש הסכסוך היה הביטחון הבסיסי : העימות החזיתי בין שתי המדינות.

עד מבצע סיני ערך צה"ל 38 פעולות תגמול בגזרת עזה והגבול המצרי. המגמה בפעולות אלה היתה לאלץ את השלטונות המצריים לקבל אחריות על תושביהם ועל מעשיהם. הגישה הזו לא הוכיחה את עצמה בגזרה המצרית לעומת המצב מול ירדן. המצרים הקימו את יחידות הפדאיון, "מסתננים רשמיים" בהפעלה ישירה של השלטון המצרי. סיום זמני לכך ניתן במבצע סיני באוקטובר 1956.

You might be interested also