הקשר בין רקטות בדרום והפיגוע בטאבה

פרשנות של עמיר רפפורט: הג'יהאד העולמי ממשיך להרים ראש ולהתקרב

"תפריט" טרור של הימים האחרונים: פיצוץ באוטובוס תיירים ליד טאבה, תקריות הגבול לאורך הגדר המקיפה את רצועת עזה, ירי רקטות לעבר הנגב המערבי וגם תקיפות של חיל האוויר ברצועת עזה מפעם לפעם.

כל אלה הפכו להיות הפכו להיות ריטואל שמאפיין את ה"הסלמה השקטה" – עליה ברורה בהיקף התקריות בדרום, שמתרחשת הרחק מתשומת הלב של התקשורת והציבור בישראל. הציבור מפנה תשומת לב למתרחש בדרום רק כאשר אחת הרקטות מגיעה לעיר גדולה כמו אשקלון.

 ה"תפריט" של הימים האחרונים אינו שונה באופן מהותי מהתקריות שמתרחשות לאורך כל השבועות האחרונים.

מדוע זה קורה?

מי שאחראים למרבית האש בסוף 2013 ובתתחיל 2014, הם ארגונים המכנים את עצמם סלאפים". הסלאפים הם הקיצוניים שבקיצוניים האסיאלמיים, הם דוחים לחלוטין את הקדמה ורוצים לחזור לימי החלפות האיסלאמית הגדולה שאחרי עידן הנביא מוחמד. הם דוגלים במלחמת ג'יהאד בכל הכופרים – ביהודים, בנוצרים וגם במוסלמים שאינם הולכיםב דרכם.
מרבית לוחמי הגיהאד בסלאפים נמצאים בסיני אבל גם ברצועת עזה יש כמה מאות מהם (והכמות הזאת מייצגת לא פחות מעשורת ארגונים שונים).

 צבא מצרים רואה ב"סלאפים" של רצועת עזה וסיני אויב מספר אחד.  החמאס ברצועת עזה הוא האויב השני, הן בגלל שהרצועה מעניקה מחסה לסלאפים היוצאים משטחה והן בגלל שהארגון מזוהה עם האויב האחר- תנועת האחים המוסלמים שהוצאה אל מחוץ לחוק במצרים עצמה.

בישראל מעריכים כי שלטון הצבא המצרי דווקא נמצא בבמומנטום חיובי במלחמתו בארגוני הג'יהאד. ג'יהאדיסטים בחצי האי עדיין מהווים סיכון גדול מבחינת ישראל- בעיקר על התעופה לכיוון העיר אילת. זו הסיבה שהשב"כ הורה כבר לפני כמה חודשים לשנות את נתיבי הטיסה המובילים אל העיר, כדי להרחיק אותם ככל האפשר משטחי סיני הפראיים. אבל, התמונה הכללית  היא שהג'יהאדיסטים נדחקים מסיני, ומקיזים דם מול הצבא המצרי. מידי פעם הם מצליחים לשחרר סוג של לחץ  או "איתות" כלשהו בדמות ירי רקטות לעבר אילת, שבכלל נועד לערער את יחסי ישראל -מצרים.

הפיגוע באוטובוס ליד טאבה יכול להתפרש כאיתות משמעותי יותר שמכוון לצבא מצרים: אם הצבא יתעקש לשפוט את ראש האחים המוסלמים מוחמד אל מורסי – הפיגועים כנגד יעדי התיירות יתחדשו במלוא עוזם.

בינתיים בעזה

המכה הגדולה במיוחד מבחינת החמאס בעזה היא, שבמסגרת המלחמה בסלאפים ייבש הצבא המצרי כמעט לחלוטין את המנהרות שאיפשרו תנועת לוחמים לצד הברחת הנשק והסחורות מסיני לרצועת עזה, ולהפך. זו מכה כלכלית ומבצעית: מאז "עמוד ענן" (נובמבר 2012) לא הצליח הארגון לחדש את הברחות הטילים מלוב או מאיראן דרך סיני, והוא תלוי כעת רק ביכולת הייצור העצמית שלו (שכבר כוללת ייצור טילים שעוברים את תל אביב, וגם רשת לא זניחה של כלי טיס לא מאוישים).

אלא שהמצב ברצועת עזה דינאמי, השייכות הארגונית אינה חזקה, לעיתים פעילים של ארגון אחד עוברים לארגון אחר ביחד עם הקסאמים שלהם. ברצועה עצמה יש תסיסה עקב פעילות בלתי פוסקת של צה"ל כדי למנוע הנחת מטענים וחפירת מנהרות לאורך הגדר המקיפה את הרצועה. הפעילות הזאת היא מקור חיכוך בלתי נגמר.

והסלאפים לא לבד, גם לארגונים כמו ועדות ההתנגדות העממית או הלג'יהאד האסיאלמי הפלשתיני יש עניין לשגר רקטה או שניים לעבר ישראל מידי פעם, ואם הדבר גם מסבך את החמאס מול ישראל, אנשי הארגונים האלה מרוויחים שתי ציפורים בבת אחת.

 בשנתיים הראשונות אחרי מבצע "עמוד ענן" החמאס הוכיח יכולת כמעט מוחלטת לאכוף על כל הארגונים העזתיים את הפסקת האש עם ישראל. האינטרס הבסיסי שלו למנוע התלקחות בעיתוי הנוכחי נותרה בעינה. ואולם, ייתכן שהפעילות הנרפית של החמאס כנגד שיגורי הרקטות התכופים נובעת מחולשה, או סביר יותר: ממוטיבציה פחותה. כאשר החמאס נחנק כלכלית על ידי מה שתנפס בעיניו כמצור כלכלי מצד ישראל ומצרים, זו גם יכולה  דרך לשדר ש"עסקים לא כרגיל".

You might be interested also