היעלמות הנערים: שעת הזהב הוחמצה

פרשנות של עמיר רפפורט: מודיעין אינו תחליף למדיניות, ועל מי מוטלת עכשיו כל האחריות? סימני השאלה עדין רבים מסימני הקריאה

שעת הזהב הוחמצה: השעות הראשונות שאחרי כל חטיפה, ובעיקר השעה הראשונה שמכונה בשפה מקצועית "שעת הזהב", נחשבות לפרק הזמן החשוב ביותר למניעת פיגוע מיקוח. בזמן הזה, החוטפים עדיין אינם מאורגנים במקום מסתור בטוח (ואולי גם ממולכד), ומצד שני השטח רוחש ורוגש, ויש עדיין סיכויים סבירים לאסוף מודיעין על החוטפים (ועל מקום הימצאם האפשרי של החטופים).

 במלחמת לבנון השנייה, שנפתחה בחטיפתם של שלושה חיילים, ועוד חודש קודם לכן בחטיפתו של החייל גלעד שליט, הבינו בצה"ל מהר למדי כי ארעה חטיפה, ואולם שעת הזהב לא נוצלה. עקבותיהם של החטופים נעלמו במהירות.

באירוע בגוש עציון, לעומת זאת, מגששת מערכת הביטחון באפילה. היו התראות כלליות על הסכנה הגדולה של חטיפה (לאחר עשרות ניסיונות שכבר סוכלו - בעיקר ניסיונות לחטוף חיילי צה"ל), ואולם ספק אם הייתה התראה ספציפית על מה שעמד לקרות בלילה שבין יום חמישי לשישי.

גם יממה לאחר ההיעלמות של הנערים, לא ממהר שום ארגון לקחת אחריות על מה שאירע. אם אכן מדובר בחטיפה, והנערים החטופים עדיין בחיים, סביר להניח שבמוקדם או במאוחר ישוחרר סרט המתעד אותם, ולצדו דרישות החוטפים לשחרר מן הכלא את כל האסירים הפלשתיניים המוחזקים בישראל. כך, אירוע מקומי הופך להתפתחות בעלת משמעות ביטחונית אסטרטגית ביחסים עם הפלשתינים.

מודיעין: האירוע גם  מדגיש שוב את הבעייתיות בכך שישראל שמה את כל יהבה על מודיעין. בזמן שיחידות מקוצצות או נסגרות בזו אחר זו, המודיעין הוא היחיד שזוכה לגידול בתקציב וצומח בל הפסקה. למודיעין הישראלי (שכולל לא רק את אמ"ן, אלא גם את השב"כ ואת המוסד) יש הישגים אדירים אבל אי אפשר לצפות ממנו למאה אחוזי הצלחה בסיכול. לכן, מודיעין אינו יכול להיות תחליף למדיניות ולאסטרטגיה (ובהקשר הזה מדהים לחשוב על כך שלישראל  אין תפיסת ביטחון לאומי ואפילו לא תכנית רב שנתית מאושרת לצה"ל כבר שנים ארווכות).

מבחינה "מקצועית", חטיפת הנערים דומה לחטיפת נחשון וקסמן יותר מאשר לחטיפות ללבנון ולרצועת עזה בשנת 2006. השטחים נשלטים על ידי ישראל מבחינה מודיעינית, וסביר להניח שיהיה קצה חוט שיאפשר לדעת מה עלה בגורל הנערים. עם זאת, יש להניח כי החוטפים הפיקו גם כן את לקחי הכישלון שלהם מחטיפת וקסמן. מבצע חילוץ לא היה פשוט אז, ולא יהיה פשוט גם כעת.

האם לישראל יש לפחות מדיניות מעודכנת בנוגע לפיגועי מיקוח לאחר שחרור למעלה מאלף אסירים בעסקת גלעד שליט (חלק מהמשוחררים השתתפו בתכנון חטיפת הנערים, יש להניח)? בהחלט לא.

 
לאחר עסקת שליט קמה ועדה בראשות האלוף במילואים עמוס ירון לניסוח כללים למצבים דומים, ובאחרונה אף יזמה ח"כ איילת שקד חוק שימנע שחרור מחבלים. כפי שניתן היה לצפות מראש ניתן היה לגרוס הן את מסקנות הוועדה והן את הצעת החוק, עוד בטרם יבשה עליהן הדיו: לא יועילו  דיונים בינינו ובין עצמנו. הפלשתינים  (שניסינו לשכוח מהם בשנות השקט הביטחוני המדומה) הם צד אקטיבי בכל מה שקורה פה. האחריות על פתרון המשבר מוטלת עכשיו אך ורק על ראש הממשלה, על שר הביטחון, על הרמטכ"ל ועל ראש השב"כ, ולא על ח"כ שקד או על ועדה כזאת או אחרת.
 

You might be interested also