בין ציפורני הטכנולוגיה

פרשנות: האם החמאס 'למד' את תפיסת איסוף המודיעין של צה"ל? האם הצליח לזהות 'נקודות מתות' במארג הטכנולוגיות הישראליות ועל בסיסן לתכנן פיגועים שיעברו 'מתחת למכ"ם'?

מבצע חטיפת שלושת הנערים בחברון על ידי ארגון החמאס מצביעה יותר מכל אולי על מידת התחכום של האיש או הצוות שתכנן את החטיפה. בעוד צה"ל ושירותי המודיעין של ישראל מבססים חלק גדול מעבודתם על טכנולוגיה (לצורך הדיון נשים בצד את פעילות היומינט), האויב, במקרה זה החמאס, מבסס גם הוא את פעולותיו על טכנולוגיה. או יותר נכון, על מציאת 'נקודות מתות' במארג שכבות המודיעין של ישראל.

ולא, לא שיש לחמאס תעשיות ביטחוניות כמו של ישראל או יכולות טכנולוגיות כמו של ישראל, אבל מבצע החטיפה האחרון, כמו הרצח של סנ"צ ברוך מזרחי חודשיים לפני כן, גם הוא בנפת חברון, מראים כי החמאס מבין את הטכנולוגיה הישראלית על בוריה. הוא מבין אותה כל כך טוב, שהוא מסוגל לתכנן מבצעי חטיפה או רצח שהמתווה שלהם מבוסס על אוסף של נקודות תורפה בשכבות הטכנולוגיה הישראלית.

אם נבחן את תכנון המבצע בעיניים רציונליות (וזה מה שצה"ל ושירותי המודיעין כנראה עושים), נראה כי מדובר במלאכת מחשבת שמאפשרת לו לחמוק מציפורני הטכנולוגיה של צה"ל.

כמו קוביה הונגרית

המודיעין הטכנולוגי של ישראל נבנה במהלך השנים כמכלול של שכבות סנסורים שמחוברות זו לזו ואמורות לנטר את המציאות ולהתריע על איומים מתקרבים. כמו שעשו זאת מול צבאות סדירים במזרח התיכון, כך עושים זאת עם ארגוני טרור במלחמה א-סימטרית. אם נדמיין את תא השטח אותו רוצים לנטר כקובייה תלת ממדית (כמו קובייה הונגרית) שציר ה-X הוא רוחב, ציר ה-Y הוא אורך וציר ה-Z הוא הגובה - כל סנסור יהיה קובייה קטנה אחת, כל אוסף סנסורים יהוו שכבה וכל השכבות יחד יהוו את הקובייה השלמה. בצורה כזו אפשר להשיג באמצעות טכנולוגיה מודיעין בזמן אמת על תא שטח מסוים.

מדובר במארג מערכות עצום שמתחברות זו לזו באמצעות תפיסה שנקראת System of Systems. הרבה מערכות שונות שמחוברות בסנכרון כל כך מדויק שהן מתנהגות למעשה כמערכת אחת שלמה. כל סנסור כזה הוא אבן הבניין של שכבת מודיעין, מספר סנסורים מרכיבים שכבת מודיעין ושכבות המודיעין מרכיבות תמונת מודיעין תלת ממדית של תא שטח נתון. זו לפחות התיאוריה.

כדי שכל המארג הזה יעבוד כמערכת אחת שלמה, קיימת חפיפה בין הסנסורים באותה שכבה ובין השכבות כדי למנוע 'נקודות מתות'. כמו אלו שהחמאס מנצל. אז נכון שאי אפשר להשיג שלמות, אבל שתי הצלחות בחודשיים (ואולי עוד כמה שלא התפרסמו) צריכות להדליק נורה אדומה במסכים של מקבלי ההחלטות.

אפשר לחשוב על 'נקודה מתה' כמו שקורה במראת הצד של הרכב בזמן נסיעה. תאורטית, המראה צריכה לשקף לנהג את המציאות, אבל יש 'נקודה מתה' במראה שבה הנהג לא רואה את הרכב לצידו. בעולם התחבורה מצב כזה יכול להסתיים בתאונה. בעולם הביטחוני, בפיגוע או מלחמה. מכאן, שישראל מנסה למנוע נקודות כאלו, והחמאס מנסה למצוא אותן. זו תחרות חוזרת של משחקי שח, והחמאס ניצח בה פעמיים בחודשיים האחרונים.

אותן שכבות מודיעין אמורות בסופו של דבר להעלות את המודעות המצבית (Situational awareness) של צה"ל ושירותי המודיעין ולהתריע בפני מהלכים של האויב. בין שמדובר בלוויינים, מל"טים, בלונים ומטוסי ביון לסוגיהם בזירת האוויר. בספינות של חיל הים עם אמצעי מעקב מתוחכמים בזירת הים, באמצעים ניידים ונייחים בקרקע או מתחת לקרקע ביבשה. המארג הזה אמור לספק לשירותי המודיעין, יחד עם המידע המגיע מהיומינט, איתותים על פעולות כדוגמת החטיפה ביום חמישי האחרון או הרצח של קצין המשטרה לפני חודשיים.

מודיעין בעידן ה-System of Systems

צריך לזכור כי התפיסה הטכנולוגית עליה מתבסס צה"ל נובעת מאילוצים הקשורים לכסף, כוח אדם זמין ולגיטימציה ציבורית. כלומר, במקום לספק ביטחון עם הרבה חיילים ופלטפורמות, מספקים את אותה רמת ביטחון עם הרבה פחות, ויותר טכנולוגיה. זה חוסך כסף, חיי אדם ומספק לדרג המדיני יותר חופש פעולה בהיבט התמיכה הציבורית (לרוב כמות הרוגים גדולה מצמצמת את חופש הפעולה של הדרג המדיני).

אבל לטכנולוגיה יש את המגבלות שלה. אמנם מאמצי כוחות הביטחון מאז החטיפה מכוונים למציאת החטופים, אך חלק אחר ממאמצים אלו מופנה למניעת מקרים דומים בעתיד. וכן, כנראה נשאלות שאלות קשות שחלקן (אנו מקווים לפחות) מטילות ספק ביכולות האיסוף הטכנולוגי (סיגינט/קומינט/אלינט) של צה"ל. אחת השאלות צריכה להיות קשורה ליכולת של צה"ל לספק התרעה בעידן ה-System of Systems.

שאלות בנוגע לבשלות הטכנולוגיה, ליכולות האויב להבין את מודל שכבות המודיעין של צה"ל ולנצל אותו, ושאלת מיליון הדולר - האם האדם צריך להיות ב-LOOP. נגיע לזה מיד.

למי שלא מכיר, נסביר שהיום הבעיה היא האינטגרציה ולא המערכת. כלומר, התעשיות הביטחוניות יודעות לייצר מערכות נפלאות שכל אחת עושה משימה אחת או סט סופי של משימות בתרחיש היפותטי, דמיינו שצה"ל רוצה לדעת מה קורה בתא שטח מוגדר של X ק"מ על Y ק"מ. לצורך כך הוא בונה את אותה קובייה הונגרית של מודיעין מעל אותו תא שטח. בתרחיש כזה, כל סנסור 'רואה', 'שומע' או 'מרגיש' חלק מסוים של המציאות, כל שכבת מודיעין רואה חלק קצת יותר רחב של אותה מציאות, וכדי לחבר בין כל השכבות לקובייה שלמה, כלל האמצעים שולחים את המידע בצורה רציפה למערכת איסוף גדולה והיא מייצרת את התמונה השלמה של המציאות.

אל אותה מערכת איסוף המשמשת כ'בריכת מידע' מועברים גם נתונים מסוכנים אנושיים (יומינט) ועליה מריצים אלגוריתמים חכמים שאמורים לזהות התנהגות חשודה ולאותת על איום כדוגמת התארגנות לחטיפה או רצח של ישראלים או התארגנות של צבא עוין למלחמה. אותו מודל עובד במתארים א-סימטריים וסימטריים כפי שציינו קודם לכן. במקביל לתהליך זה, מתקיים תהליך נוסף של ניתוח נתונים בזמן אמת. כלומר, הנתונים מנותחים עוד בזמן שאמצעי האיסוף משדר נתונים לאותה מערכת איסוף מרכזית.

בשפה מקצועית קוראים לתהליך הזה עיבוד מבוזר ולמערכת המרכזית קוראים עיבוד מרכזי. הרעיון בעיבוד מבוזר הוא לשים ספים (Thresholds) שיתריעו כאשר האמצעי מזהה פעילות חריגה בוודאות גבוהה (נניח כמות אור חריגה המעידה על פיצוץ, כמות אנשים חריגה בתא שטח נתון או רעש שעובר סף דציבלים מסוים). העיבוד המבוזר מספק איתותים בוודאות גבוהה שאין עליהן עוררין.

העיבוד המרכזי מנסה למצוא איתותים 'עמוקים' - אותן פעולות שהאויב מנסה לשמר "מתחת למכ"ם" כפי שכינה זאת שר הביטחון. בצורה כזו, משיגים מארג מטריציוני תלת ממדי של מודיעין טכנולוגי. מחד יש את אותה קובייה הונגרית של אמצעי איסוף ומאידך יש תהליכי היתוך מידע מיידים בזמן אמת ועמוקים ברקע. המודל הזה אמור לספק לצה"ל שליטה כמעט מוחלטת בכל תא שטח שבו ניתן ליישם אותו. הבעיה היא עם ה'כמעט'. צריך לזכור כי כפי שצה"ל והתעשיות הביטחוניות משתפרות, כך גם האויב, במקרה זה החמאס. הוא מצידו לומד את הטכנולוגיות השונות של הסנסורים, את היישום של אותו מודל איסוף מבוסס שכבות, והוא מתכנן מהלכים בצורה כזו שיעברו 'מתחת למכ"ם'. ולפי ההצלחות האחרונות שלו, כנראה שמהצד השני יושבים אנשים לא פחות חכמים מאלו שלנו.
 
לומדים מכישלונות?

כמובן שאפשר בנקודה זו להיכנס לתיאוריות חלופיות. אולי ארגון החמאס מקבל עזרה ממדינה 'מפותחת טכנולוגית' ברמה של ישראל (או קרובה לזה)? הרי תרחיש כזה יכול 'להקפיץ' את יכולות התכנון של החמאס מדרגה בפרק זמן הרבה יותר קצר מזה שחשבו בצה"ל שייקח לו. תיאוריה אחרת נוגעת בשאלה האם האדם הוא נקודת הכשל באותה קובייה הונגרית של מודיעין? דוגמא לכך היא הדיון בתקשורת מאז מקרה החטיפה סביב הזמן שלקח למשטרה להעביר את המידע על החטיפה לצה"ל ולשב"כ.

בין שהיה מחדל או שלא, שאלה לגיטימית היא מדוע התרעה שמגיעה למוקד המשטרה לא עוברת ישירות למערכות של צה"ל /שב"כ / מוסד. לשים פילטרים לפי מילות מפתח במערכת הטלפוניה של המוקד המשטרתי, או לזהות לפי מבנה גלי הקול של המתקשר האם מדובר בהתרעת שווא או לא בהסתברות גבוהה, אלו טכנולוגיות שפיתחו מזמן בישראל חברות כמו ורינט או נייס.

שוב, דוגמאות לטענה זו יש הרבה, אבל המטרה היא להדגיש את המורכבות של יישום תפיסת ה-System of Systems בהיבט האנושי - חלוקת האחריות בין הארגונים, המבנה ההיררכי של הארגונים ותפקידם של בני האדם בארגונים אלו, הם שיקולים שראוי שישתנו בהתאם לשינויים הטכנולוגיים. אם רוצים להסתמך על טכנולוגיה, צריך לוותר על מקומו של האדם בחוג. באופן חלקי או מלא זו תשובה תלוית בשלות טכנולוגית, אבל היא צריכה להישאל.

אין ספק שלחמאס יהיה קשה יותר למצוא את אותן 'נקודות מתות' במציאות שבה האדם לא מפריע ל-System of Systems לעבוד. במציאות כזו, לחמאס יהיה קשה יותר למצוא כשלים במארג המודיעין הישראלי. היום הוא נסמך על טעויות אנוש ועל סנכרון לקוי בין שכבות המודיעין.

בתרחיש שבו ה-System of Systems תייצר מודיעין ללא התערבות אדם (מלבד היומינט), הוא יצטרך להשקיע משאבים יותר גדולים כדי למצוא פחות 'נקודות מתות'.

You might be interested also