אסטרטגיית המערב מול האסלאם הקיצוני - יש לחשב מסלול מחדש

כדי להילחם בצורה אפקטיבית באסלאם הקיצוני יש לקחת בחשבון שתי הנחות עבודה: הראשונה היא שמדובר בסכסוך פנים איסלאמי שאינו קשור אלינו, השנייה - שכל צד בעניין מאויים באופן שווהאסטרטגיית המערב מול האסלאם הקיצוני - יש לחשב מסלול מחדש

על מנת לשרטט את המסלול "הנכון" להתמודדות של המערב השפוי עם האסלאם הקיצוני, על גווניו הרבים, נדרשות כמה הנחות עבודה (אותם מרכיבים הבונים את המסגרת בתוכה מצטיירת תמונה אליה רוצים לבנות אסטרטגיה). ברור שאם המסגרת הנוצרת איננה נכונה, נבנית תמונה שאיננה נכונה ואז גם כיוון הפעולה אינו נכון (אם כי לפעמים יש הצלחות שלא התכוונו אליהם).

עלינו לקחת בחשבון שתי הנחות עבודה מרכזיות: הראשונה היא שאנו עדים היום (למרות שמדובר בתהליך שנמשך כבר כמה שנים טובות) למאבק דמים חסר פשרות בתוך האיסלאם. זהו מאבק בין הסונה הקיצונית עליה נמנים אל קעידה, בוקו - חראם, אל שבאב וכן גם דעאש שעושה רושם כקיצוני והברוטאלי מכולם, לבין השיעה הקיצונית הכוללת את חיזבאללה, משמרות המהפכה האיראנים וכוח אל קודס שלהם.

זהו מאבק פנים אסלאמי ואין לו שום קשר, לא לסכסוך הישראלי פלסטיני, גם לא ליהדות ואף לא לנצרות (קודם ישתלטו על עולם המוסלמי ואז יטפלו גם בנו). היסטורית מאבק זה התחדש בעת החדשה מאז המהפכה החומניסטית באיראן (1979).

שנית, המאבק הזה מאיים על כל אחד מהצדדים באופן שווה. המדינות הסוניות שחוו את טלטלת "האביב הערבי" חשופות לא פחות להשתלטות הסונית הקיצונית עליהן מאשר השתלטות שיעית קיצונית, כך גם מדינות המלוכה במפרץ (כולל ירדן). יש לכך השלכה עצומה על נכונותן לפעול באופן דרמטי כך שהאיום יוסר או לכול הפחות יקטן משמעותית. בעשור האחרון נהרגו יותר שיעים וסונים אחד על ידי השני מאשר מכל גורם אחר יחד, ומדובר במאות אלפים רבים של אנשים (כולל מלחמת עירק –איראן) ובמספר דומה של פליטים.

אם מקבלים את שתי הנחות העבודה האלה (יש כמובן עוד המון תתי נושאים חשובים שמפאת קוצר היריעה אזכיר אותם בהמשך בקצרה) אזי ניתן לשרטט את "המסלול החדש" של מדיניות מדינות המערב שיחד עם שותפים פרגמטים אחרים (תמיד יהיה מי שהאינטרס העליון שלו במצבים כאלה הוא למכור נשק).

צריך להילחם בקיצוניים משני הצדדים, בכל הכוח והאמצעים כאילו אין מגבלות לשיתוף הפעולה הפרדוקסלי (תיאום איראני-אמריקני לדוגמא) ולהילחם בגורמים מערערי היציבות (חיזבאללה ,איראן וכו') כאילו אין אינטרס משותף בהכרעת האסלאם הסוני הקיצוני. היות ואינני הראשון שמצביע על מטבעות לשון שכאלה ,עשה את זה דוד בן גוריון בהתייחסו לספר הלבן מחד גיסא ולצורך לסייע לבריטים להילחם בצורר הנאצי מאידך גיסא, וכך גם ראש הממשלה רבין שקבע שצריך להילחם בטרור מחד גיסא ולנסות להשיג שלום מאידך גיסא, הרי שתפיסת "גם וגם" אפשרית הגם שהיא מעוררת קשיים.

במישור המעשי, חרף הפרדוקס צריך "לסייע" לחיזבאללה לפגוע בדאעש ובמקביל לפגוע ביכולות האסטרטגיות שלו הנבנות כדי לפגוע בנו ביום פקודה (כולל עצירת העברת אמל"ח מסוריה). צריך לסייע לאיראנים לפעול בעיראק ובו זמנית להמשיך ולשבש את תוכנית הגרעין שלהם (אחד ממקורות הפחד של הסונה) ולסכל כול פעילות טרור מוכוונת על ידם בכול מקום בגלובוס. צריך לסייע לצבא לבנון להילחם בדאעש ובמקביל להגביל את אמצעי הלחימה שעשוי לקבל מהאמריקנים. צריך לתקוף את הצבא הסורי כל אימת שיורה לשטחנו ומאידך לאפשר לו לתקוף מהאוויר,אפילו סמוך לגבול (חרף הסיכון) ובכל דרך לחזק את ירדן ובעת הצורך לסייע באופן ישיר, לחמש את הכורדים (גם ובעיקר אם זה מרגיז את הטורקים), להיות מתואמים עם המצרים, לעודד את הדרוזים בסוריה להיות מסוגלים להגן על עצמם ולחזק את ההגנה על כל המנעד (גבול רמת הגולן, קהיליות יהודיות בחו"ל וכו').

שרטוט כלל המרכיבים לעיל ועוד אחרים באותו כיוון ייצר את "המסלול החדש" בו צריכה ההנהגה המערבית השפויה יחד עם מדינות ערב הפרגמטיות לנהוג לפחות בעשור הקרוב. מה אסור לעשות: לנסות ולייצר בזאר מזרח תיכוני בו תמורת שיתוף פעולה אל מול האסלאם הקיצוני מאפשרים לאיראן להתגרען, תמורת מעורבות טורקית "מוכרים" את הכורדים וכדומה. המאבק בתוך העולם המוסלמי, שכבר כיום גורם לרוב המכריע של הטרור בעולם, ימשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות גם אחרי שדאעש יספגו מכות אנושות. דעאש, חרף מעשיו הנוראיים הוא אינו הארגון או התופעה המסכנת את המערב והמדינות הפרגמטיות יותר מארגונים אחרים.

You might be interested also