איום המנהרות בעזה: "האם הופתענו?"

ביום עיון מיוחד שארגנה העמותה להסטוריה צבאית דנו בלחימה סביב מנהרות הטרור בעזה. תא"ל (מיל') משה שלי טען כי "לא הופתענו, אבל ייתכן שהיה צריך לעשות יותר"

(צילום: דו"צ)

"הופתענו או לא הופתענו?" זו הייתה השאלה המרכזית שעליה ביקשו מענה כ-200 משתתפי יום העיון של העמותה להיסטוריה צבאית על "איום המנהרות האם הופתענו?". יום העיון התקיים ב"אשכול הפיס" "אוהל שם" ברמת גן.

התשובה שקיבלו המשתתפים לא הייתה חד משמעיות (תלוי בדובר) אך ניכר שהתחושה הכללית הייתה ש"ידענו ובכל זאת הופתענו". והיו גם כמה שעשו השוואות להפתעות קודמות במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה אל מול איומים כמו טילי הנ"מ המצריים והסאגרים. והיה מי שהזכיר גם את האמירה על "הטיל שכופף את זנב המטוס" בהשאלה ל"מנהרה שאולי כופפה משהו בקיץ 2014?".

יום העיון, שאורגן בזריזות תוך כדי מבצע "צוק איתן" התקיים פחות משבוע לאחר שהוכרז על הפסקת האש האחרונה, וסביר שלאחריו יבואו עוד כנסים וימי עיון רבים. הקהל הורכב ברובו מקצינים לשעבר בצה"ל ונטלו בו חלק: אלוף (מיל') דורון אלמוג, לשעבר מפקד פיקוד דרום, תא"ל (מיל') עוזי עילם, ראש מפא"ת לשעבר וחתן פרס ביטחון ישראל, תא"ל (מיל') משה שלי, קצין הנדסה ראשי לשעבר ואל"מ (מיל') בני מיכלסון, לשעבר הרמ"ח להיסטוריה בצה"ל.

מיכלסון, שגם הנחה את יום העיון הציג זווית היסטורית מעניינת לאיום המנהרות מודל 2014 וציין שעוד הרבה לפני החמאס שימשו מנהרות כנדבך חשוב במאמץ ההפתעה מול אוייב. בהרצאתו התייחס למערכות מסתור ומנהרות קדומות בארץ ובווייטנאם.

כך, בארץ ישראל התייחס לדוגמאות הבאות: בראש ובראשונה מערכות המסתור מתקופת מרד בר - כוכבא ברומאים (131-135 לפנה"ס) , ששימשו הן למסתור והן להיערכות לגיחות תקיפה נגד הרומאים: בראש ובראשונה המערכות התת-קרקעיות הבר-כוכבאיות המרשימות והמסועפות בהרודיון, שאיפשרו מסתור לרבים ושימשו כבסיס להשתלטות על מדבר יהודה, וכן באיזורים נוספים בארץ: בחרבת עקד, ליד עין - ערוב בדרך לחברון ובמקומות נוספים דוגמת עילבון, בקעת סכנין ועוד.

בנוסף הוא התייחס למערכות-מסתור חצובות באבן גיר, שהתגלו בשפלת יהודה, בין נחל-איילון בצפון ונחל-שקמה בדרום, מישור החוף במערב ומורדות הרי-חברון במזרח. לדבריו, מדובר על שבעים אתרים ולמעלה ממאה וחמישים מערכות מסתור, שרובן התגלו מתחת לשרידי מבנים ביישובים קדומים. דוגמא נוספת הם שלושים וחמישה אתרים בגליל בהם אותרו שישים וחמש מערכות מסתור.

המספרים ומורכבות מערכות המסתור מרשימים מאוד, בייחוד לנוכח אמצעי החפירה הדלים יחסית של התקופות הקדומות.

בסקירה על מערכת המסתור והביצורים של הוויטקונג בכפר קו-צ'י בווייטנאם הנתון המעניין היה אופן ההתמודדות של האמריקאים שלאחר 5 שנות התשה מצד הוויטקונג באמצעות מערך המנהרות המבוצר, במאמץ מרוכז הצליחו לצמצם את האיום במחיר של הרוג ו-14 פצועים אם כי לא להשמידו. מדובר על מלחמת ווייטנאם בסוף שנות ה-60 בה כונה האזור שמסביב לכפר קו-צ'י (סמוך לסייגון) בשם "משולש הברזל".

הכפר שכן על נתיבי החדירה של הווייטקונג מקמבודיה לעבר מרחב סייגון והאזור שימש שדה קרב במשך חמש שנים, שבמהלכן ניסו האמריקנים לטהר את השטח מאנשי הווייטקונג וללא הצלחה. הוויטקונג הכינו באזור במאמץ רחב היקף, שהחל עוד בשנות ה-50 מרחב מסתור, מנוחה והתארגנות תת קרקעי ענק, שכלל מערכת מנהרות, ביצורים וחפירות בשלושה מפלסים לעומק 18 מ'. מדובר על בסיס תת קרקעי מסועף, ששימש כמפקדה וכבסיס לוגיסטי עצום, ושהכיל מספר רב של בונקרים, מחסני מזון ותחמושת, כיתות לימוד, חדרי מנוחה וסדנאות לייצור ולשיקום אמל"ח. בסיס שאכלס אלפי לוחמים - ואפשר להם גם לנוע בקמבודיה לעבר מרחב הפעילות שמסביב לבירה סייגון.

המרחב לא שימש ללחימה והוסווה באופן מופתי בתוך הג'ונגלים שמעליו, כך שבמשך חמש שנים הצליחו לוחמי הוויטקונג להפתיע שוב ושוב את הכוחות האמריקאים, שלמרות עדיפותם וההפצצות האוויריות לא הצליחו לתת לכך מענה. בינואר 1967 פתח צבא ארה"ב במבצע רחב היקף שנקרא מבצע CEDAR FALLS במטרה לחסל את המתחם. על אגד ההנדסה 79 האמריקאי הוטל להשתלט על אזור קו-צ'י ולטהר אותו. לשם כך הוקמו שני גופים ייעודיים והופעלו שיטות וכלים שונים. במבצע שארך 3 שבועות וכלל מאמץ מודיעני-טכנולוגי-הנדסי-צבאי משולב הושמדו 10 קילומטרים של מנהרות, ארבעה כפרים מבוצרים, 27 בסיסי "שמורות טבע" ו 60- בונקרים ומתקנים אחרים. לכוחות האמריקנים שפעלו בנחישות אך בסבלנות ותוך שימוש רחב היקף בדחפורים נרשמו הרוג אחד ו-14 פצועים בלבד.

נקודה חשובה ורלוונטית גם לימינו : המבצע לא הביא להשמדה מלאה של המנהרות בשנים שלאחר מכן ביצעו צבא דרום-ווייטנאם וצבא ארה"ב מבצעים יזומים במרחב כדי לא לאפשר לווייטקונג לשקם את המערך המבוצר של קו-צ'י. רק ב-1972 הושמדה מערכת המנהרות כולה.

תא"ל (מיל') עוזי עילם, ששירת עשרות שנים בצה"ל ומערכת הבטחון בתפקידים בכירים בדגש על ראשות מפא"ת, התמקד בהשוואה בין ה"עיוורון" של צה"ל לפני מלחמת יום הכיפורים לגבי המשמעויות וההשלכות של כניסת טילי הנ"מ הרוסיים לסד"כ הערבי ביחס לפעילות חיל האוויר ולמחיר הגבוה והקשה שגבו מערכי החי"ר רוויי הנ"ט של המצרים (בעיקר בשל טילי סאגר) בסיני במלחמת יום הכיפורים על פעולת השריון אז אל אופן הטיפול וההיערכות של צה"ל ומערכת הבטחון אל מול אתגר המנהרות של החמאס לפני "צוק איתן".

המסר העיקרי היה: היה מידע רב אז כהיום באופן כזה או אחר על האיום. ובכל זאת, ולמרות משך הזמן הרב שהיה להתכונן ולמרות שלא היו צריכות להיות הפתעות, בכל המקרים היו הפתעות.

האלוף (מיל') דורון אלמוג, ששימש כמפקד פיקוד דרום בין 2000-2003 סקר את התפתחות איום המנהרות ברצועת עזה מאז 1990 ועד היום תוך שהתמקד בהתמודדות פיקוד הדרום עם הניצנים הראשונים של איום המנהרות בתקופתו בין 2000 – 2003. בראשית דבריו התייחס לשתי שאלות מרכזיות שהטרידו את הקהל: 1. "האם הופתענו"? והתשובה שלו היתה: "לא לא הופתענו . צה"ל למד היטב את הנושא." 2. "האם המנהרות הן איום אסטרטגי? והמענה היה "בשלב זה המנהרות אינן איום אסטרטגי. הן עלולות להיות איום אסטרטגי על מדינת ישראל בהינתן צירוף של טילים מדוייקים עם ראשי נפץ כבדים בתוך מערך מנהרות עמוק ומסועף. עדיין איננו שם כעת אך זה עלול להגיע ולכן יש חשיבות רבה ליצור יכולת שתאפשר לנו שקיפות לכל המתרחש מתחת לאדמה".

הוא הוסיף כי לכך יש גם להוסיף "פיתוח תורת, יכולת ואמצעי לחימה הולמים כנגד מערכי אוייב תת קרקעיים מכל סוג שהוא". אלמוג הזכיר שתופעת המנהרות החלה לטובת הברחות על רקע פלילי, שהיוו מקור הכנסה נכבד למספר חמולות ברצועה ורק בהמשך הפכה לתשתית בידי הטרור להברחת אמל"ח ולמנהרות למטרת פיגועים. בדבריו התייחס לדפוסי ההתמודדות של צה"ל ומערכת הבטחון אל מול האתגר לאורך השנים וקונקרטית למהלך האופרטיבי של השמדת המנהרות ההתקפיות ב"צוק איתן".

יצוין שבתקופתו החמאס השתמש במנהרות לתקיפת ופיצוץ מוצבים של צה"ל בסמוך ל"ציר פילדלפי" וצה"ל התמודד עם התופעה במגוון שיטות החל מפיצוצים יזומים כל 50 מ' לאורך ציר פילדלפי, חפירות, הצפות מים, קיר השיגומים ועוד. אלמוג הציג את התפתחות איום המנהרות וההתמודדות עימו מאז שנות ה-90 בחלוקה ל-4 תקופות מרכזיות, תוך שהדגיש שהצלחת פיגוע חטיפת גלעד שליט במנהרת תקיפה ב-25 יוני 2006 היוותה זרז משמעותי להפיכת נושא המנהרות לפרוייקט רחב היקף ולהאצת נושא המנהרות ההתקפיות:
 
1990 – 2000 הקמת מערך מנהרות בעיקר לאורך ציר פילדלפי בעיקר לצורכי הברחות

2000– 2003 השמדת כ-100 מנהרות לאורך ציר "פילדלפי" ע"י פד"מ תוך מאמץ הנדסי, מבצעי ומו"פי שלא נתן מענה מוחלט אך הביא לריסון משמעותי בהיקף התופעה.

2005 – 2013 ההתנתקות הביאה לגידול משמעותי במנהרות פילדלפי עד להיקף של כ-1000 מנהרות המצרים נרתמו למאמץ הרס המנהרות ונתיב ההברחה בפילדלפי במס' תקופות ובעיקר ב- 2013 .
 
2008-2014 פרויקט מנהור עזה כמענה וכאיום אסטרטגי נגד ישראל.
 
אלמוג ציין כי "לאורך כל השנים פיתחו פיקוד הדרום יחד עם אמ"ן והשב"כ יכולות את המודיעין מול איום המנהרות והגיעו להישגים משמעותיים מאוד. זאת , לצד תהליכי למידה מתמשכים והקמת צוותי עבודה ייעודיים במטרה לתת מענה מבצעי להשמדת המנהרות ההתקפיות שהיו מוכרות אך בלא נתן מענה למנהרות ההגנתיות של החמאס".

תא"ל (מיל') משה שלי, ששירת כקצין הנדסה ראשי בין 2007-2011 , כולל בתקופת מבצע "עופרת יצוקה" (דצמ' 2008) התייחס בעיקר להתמודדות עם איום המנהרות ב"עופרת יצוקה" ושיתף את הקהל גם במסקנות והמלצות שהועלו ב-2009 לאחר המבצע. שלי, שבלט לאורך כל הצגתו כי הוא לויאלי למערכת והתמקד במאמץ הצה"לי תוך ניסיון למזער כל ביקורת, ציין שמאז "עופרת יצוקה", ובעיקר בשנתיים האחרונות, הפך איום המנהרות, ל"תעשיה" ולפרויקט לאומי של החמאס, שהיה כרוך במיקוד מאמץ משמעותי, כולל השקעת מאות מיליוני שקלים וגיוס אלפי עובדים.

שלי הסביר את היתרונות שזיהה החמאס במנהרות לצמצום יכולות הזיהוי, המעקב והפגיעה של צה"ל ולחיזוק אלמנט של ההפתעה הטקטית של החמאס, והתייחס בין השאר ל"תמרורים" שהיו בדרך: מנהרת החטיפה של גלעד שליט בקיץ 2006 ומנהרה שנחשפה בקיבוץ עין השלושה בסוף 2013. המסר המרכזי שלו היה: "ידענו ונערכנו". שלי נזהר מלמתוח ביקורת על המערכת אליה הוא עדיין משתייך.
 
שלי סקר את המאמצים הרבים שנעשו בצה"ל הן בפיתוח יכולות ותו"ל הנדסיים בעיקר בהתבסס על יחידת יהל"ם אך גם בתחומים אחרים של הדרכת הכוחות הלוחמים. לדבריו , לאחר ומאז "עופרת יצוקה" עברו כל החטיבות הכשרה קפדנית בנושא איום המנהרות כולל בניית מתחם אימונים מיוחד ותגבור אמצעי החבלה והצמ"ה לכל כוח ו"גם אם אולי לא ידענו את ההיקף המדויק של המנהרות הרי שהכוחות הכירו את האיום היטב והיו ערוכים למענה". כן ציין ש"אין מדינה בעולם שהצליחה להתמודד עם האיום הזה."

לדבריו, "בהיעדר מענה טכנולוגי הושקעו מאמץ ומשאבים רבים בפיתוח יכולות מודיעיניות וכאן הגיעו להישגים גבוהים ולרמת ידע מרשימה מאד". שלי שב והדגיש לאורך סקירתו, שנעשו מאמצים רבים מתוך הבנת האיום וטען כי בסופו של יום "החמאס לא הצליח לממש את האיום ולגרום את הנזק וההפתעה שתכנן לגרום ואל מול ההשקעה של החמאס בנושא המנהרות צה"ל הצליח לתת מענה יעיל תוך לחימה בהיקף קטן של נפגעים ואל מול כל ההיערכות של החמאס הייתה לפרויקט המנהרות השפעה מאד זעומה על הלחימה".

לסיכום דבריו קבע :"לא הופתענו" ועורר מחאות רבות בקהל, אך הודה ש"ייתכן שהיה צריך לעשות יותר". בשלב זה, כשרבים בקהל הביעו הסתייגותם מהמסר של "לא הופתענו", לקח את מושכות הדיון אל"מ (מיל') בני מיכלסון וסיכם בשתי השאלות הבאות בהציגו מסר הפוך וביקורתי וטען לכשלים הן במישור הטקטי והן במישור האסטרטגי: "במישור הטקטי- האם ייתכן שחזר כאן מה שקרה עם איום הסאגרים ב-1973 שהמידע על כך הורד לשטח אך בכ"ז הכוחות בשטח הופתעו? אם הכוחות ידעו והיו מוכנים אז כיצד לפחות בשני אירועים שונים של חדירה מהמנהרות הופתעו הכוחות וגם שילמנו בהרוגים תוך כדי החדירה והקרב? ייתכן שהכוחות התאמנו וקיבלו תדרוכים אך לפי התוצאות ניכר שלא הובנה משמעות האיום וההיערכות לא הייתה מיטבית.

"ובמישור האסטרטגי- אם הכול היה כל כך ברור וידוע אז מדוע רק ב-17 יולי הכריזו על המנהרות כיעד למבצע הקרקעי אך קודם לכן היו מוכנים לקבל הפסקת אש?"
 
לסיום, ציין מיכלסון כי ההתמודדות עם איום המנהרות מזכירה את האמירה של עזר וייצמן לאחר מלחמת ההתשה על "הטיל שכופף את זנב המטוס". ועדיין, גם לאחר יום העיון הזה נותרה השאלה פתוחה: "האם הצליח החמאס לכופף את הצוק האיתן?"

You might be interested also

M1117 armored vehicles in Kosovo. Photo: U.S. Embassy Pristina

US donates M1117 armored vehicles to Kosovo's Army

According to the defense minister of Kosovo, it was not the last delivery of the vehicles. The Southeastern European country reportedly intends to purchase weapons from the U.S. under the American military sales program