בניין הכוח בצה"ל לאן?

סגן הרמטכ"ל לשעבר במאמר מיוחד על בניין הכוח של הצבא, לאור האיומים השונים המופנים לעבר גבולות ישראל

בניין הכוח בצה"ל לאן?

צילום: דו"צ

באחד מביקוריי בבה״ד 1 הציג לי מפקד גדוד צוערים בגאווה את תוכנית האימונים בקורס. אחד הנושאים שנלמדים הוא "בניין הכוח". שאלתי האמנם עוסקים בכך בקורס קצינים, ונעניתי ברצינות רבה כי עוסקים בהבנת תכנון המשאבים והדרך הנכונה לשימוש בהם במחלקה ובפלוגה.

בניין הכוח בצה״ל הינו נושא דרמטי בחשיבותו, עקב היקף המשאבים העצום והשפעתו על מרוץ החימוש האזורי ועל פני המלחמה העתידיים. אתמקד במאמר זה בניתוח התפתחות תפיסת בניין הכוח של צה״ל מאז שנות השבעים של המאה הקודמת.

לאחר מלחמת יום הכיפורים החל בניין כוח שמהותו סגירת פערים מול האויב. המטרה היתה לבנות במהירות את הצבא, באופן שיוכל להתמודד מול הכלים של צבאות ערב ביעילות, לאפשר ריכוז כוחות בין זירות ולנצל את יתרונו האנושי של צה״ל בלוחמים ובמפקדים.

חיל האוויר פיתח תפיסות פעולה מול הטק״א ויכולות שו״ב שיאפשרו עליונות בקרבות אוויר. חיל הים, שיצא מנצח, המשיך בתפיסת הטילאות והסטי״ל כעמוד השדרה הימי. היבשה, שהופתעה מהניידות המשופרת של החירמ״כ הסורי, מעוצמת השפעת הנ״ט ומכמות הטנקים של האויב, החלה בבהילות להצטייד בנגמ"שים לחי״ר, במיגון לטנקים (מרכבה 1), בטנקים בכמות גדולה מאוד, בנ״ט ובמפקדות אוגדה.

מפקדי הצבא חשו שהיינו נחותים במלחמת יום הכיפורים הן בכמות האמל״ח והן באיכותו, ורצו לסגור פערים אלה כאשר היתרון הצה"לי יהיה אופן הפעלת הכוח. תפיסה זו הביאה את צה״ל בנוי היטב למלחמת לבנון הראשונה: חיל האוויר הסורי הושמד תוך שעות וצה"ל הצליח לממש תמרון עמוק בכל מרכיבי היבשה.

הסכם השלום עם מצרים, מיצובו של סיני כאזור חיץ, הצורך להקטין את הסד״כ ואת תקציב הביטחון על רקע המשבר הכלכלי של שנות השמונים הראשונות – כל אלה יצרו צורך לחשוב על תפיסת בניין הכוח מחדש. 

גם הצבא הסורי, שהפך לאיום המתמרן העיקרי, שינה את תפיסתו בעקבות כישלונו בלבנון. הוא בנה את כוחותיו בעיקר להגנה ולתמרון התקפי במרחב רמת הגולן בלבד. הוא ניוון במודע את חיל האוויר ובנה את מערך הטק״א, הנחשב לאחד הצפופים בעולם. הוא בנה תפיסת נ״ט ברמה אופרטיבית עם כמויות נ״ט מתקדם עצומות, ובהשראת הרוסים החל לבנות מערך רקטות וטילים אסטרטגי, שיחליף את חיל האוויר שנוון ויאפשר תקיפות עומק בעורף הישראלי.

בשלהי שנות השמונים, בדחיפה של מפא״ת ושל הרמטכ״ל דאז אהוד ברק, החלו לחשוב בצה״ל לראשונה על תפיסת בניין כוח שתזנח את מרוץ החימוש הקלאסי, ותאפשר לצה"ל התמודדות במגרש משחקים אחר מזה שיקבע האויב. התמודדות כזו תביא לידי ביטוי לא רק את יתרונו האנושי של צה"ל, אלא גם את יתרונה הטכנולוגי של ישראל. במילים אזרחיות ניתן להגדיר תפיסה זו כיכולת יבשתית ואווירית, שתאפשר לצה״ל להשמיד באופן מדויק את רוב כוחות האויב מנגד, ולא להיגרר למלחמות בחיכוך גבוה, שיחייבו כמות טנקים גדולה, יגרמו לכמות נפגעים גדולה ויביאו לשינוי בכוונות וביכולות של האויב בזמן קצר.

התפיסה הזו היוותה קטר טכנולוגי מרכזי בתעשיות הישראליות, לפיתוח יכולות טכנולוגיות לתצפית ויירוט מדויק ביום ובלילה, מהאוויר ומהיבשה. היא שמה את המזל״ט במרכז המפה, והביאה לחשיבה על יכולות מרחביות של סיוע ומודיעין מטרות למפקדות המרחביות. 

לצערי, התפיסה החדשה זנחה את התמודדות העורף מול הטילים, והניחה כי הנושא יטופל באופן התקפי בלבד. 

תקיפת העורף בטילים על ידי סדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה העמידה אותנו על טעותנו. התפיסה הזו לא באה לידי ביטוי במלחמה כוללת, אולם מרכיבים ממנה הופעלו במלוא המרץ בלחימה בטרור בלבנון ובזירה הפלסטינית, בדגש על מל"טים מסייעים וחמ״מ שהופעל על ידי כוחות מיוחדים.

דא עקא, תפיסה זו לא היתה חסינה מחולשות. האויב, טיפין טיפין, הבין את מרכיביה והחל לפתח ללא עלות מהותית סדרת פתרונות שהביאו להנחתה ביכולות של צה״ל ולעיתים לשלילתן המלאה: הוצבו אלפי דמיים במקום רק״מ אמיתי; הוצבו אלפי מחוללי עשן שגרמו לשיבוש התמונה האופטית; הוצבו שמלות הסוואה טרמיות לשיבוש המצלמות הטרמיות; והחל עידן הכניסה העמוקה לקרקע של כוחות ורק״מ. 

בשנות האלפיים החלו בעיקר במפא"ת להוביל תפיסת המשך לתפיסה הקודמת, בראייה רחבה וכלל צה"לית. הרעיון המרכזי היה כי יש לישראל עליונות טכנולוגית ברורה, וכי יש ביכולתו של צה״ל להביא את מרכיבי הלחימה המרכזיים שלו לעליונות טכנולוגית, שתקדים ביותר מדור את הצד השני ולא תאפשר מרוץ חימוש וסגירת פערים. מכאן החלו לעסוק בעליונות אווירית, ימית, מודיעינית, תקשובית, יבשתית ועוד.

התפיסה החדשה קידמה והפכה את צה״ל לצבא מוביל מבחינה טכנולוגית. החולשות העיקריות שלה הן העלויות הכבדות שהיא מחייבת ואי-הבחנה בין חשוב לחשוב יותר בהקצאת המשאבים. פרויקטים עתירי ממון קודמו בגין דחיפה של מפקדים, ללא השפעה מהותית בשדה הקרב, וההגנה על העורף שוב טופלה במשורה, בדגש על ה"חץ". הטיפול האמיתי בנושא החל רק לאחר מלחמת לבנון השנייה, תחת לחץ של הדרג המדיני.

חולשתה המבצעית העיקרית של התפיסה הזו, שהיא אינה עוסקת בקידום ״משתני הכרעה״ או ״הפתעות למערכה הבאה״, ואינה לוקחת באופן חשוב מספיק את היערכות האויב למרכיבי התפיסה.

במבצע "צוק איתן" בלטו חולשות אלה. אי-שימוש האויב בקשר אלחוטי ביטל עליונות מודיעינית. הסוואת והכנסת רק״ק לקרקע הביאה לאי-השמדתם על ידי חיל האוויר באופן מדויק. מאידך, למנהרות לא היה פתרון טכנולוגי יעיל. בלט לטובה מערך "כיפת ברזל", שפותח כמענה ייעודי לרק״ק, והיה יעיל באופן מעורר הערכה.

לפעול נגד מגוון איומים

הקטנת תקציב הביטחון והשתנות האיומים במזרח התיכון מחייבים בחינה של תפיסת בניין הכוח וגיבוש תפיסה חדשה. מגוון האיומים – החל בגרעין ועד טרור לסוגיו - ומרחב האיומים בטווחים השונים מחייבים מענה. הכמות האדירה של רק״ק וטק״ק שבידי החיזבאללה מנצחת את הפתרון האיכותי של השמדה מדויקת, ומחייבת מענה אפקטיבי. אין ״משתנה הכרעה״ או הפתעה מערכתית שיכולים לתרום להכרעה אופרטיבית יעילה.

הנחת העבודה היא שבעשור הקרוב יהיו האיומים מאותן משפחות, וכי לא צפויה מלחמה בין צבאות סדורים ומתמרנים. ישראל צריכה להחזיק יכולת למענה במעגל שלישי כמקרה ״פרטי״. המענה לשאר הזירות יהיה מול אבן הבוחן העיקרית. אם נגדיר את הלחימה בצפון כ״קופסה הגדולה״ וניתן לה מענה, הרי שהמענה לשאר הזירות - ״הקופסאות הקטנות״ - יהיה כלול במענה שנבנה ל״קופסא הגדולה״.

בניין הכוח צריך להניח תרחיש לחימה ולתת מענה שלם ככל הניתן למרכיבי ההגנה וההתקפה העיקריים. המענה צריך לכלול טכנולוגיות שיהוו ״משתני הכרעה״ ויאפשרו את מימוש מטרות המלחמה החזויות. בניין כוח זה צריך להלום את מרכיבי תפיסת הביטחון הלאומית של ישראל.

ראייה ממוקדת יחסית כזו זולה בהרבה מתפיסת העליונות לכל, ותאפשר סדר עדיפויות ברור בין היכולות השונות וההשקעות השונות. תפיסה זו תאפשר לדרג המדיני לקבוע את מטרות המלחמה, ולצידן גם להבין את רמת ההשקעה הנדרשת להשגתן. 

אולי יעניין אותך גם