50 שנה לשיגור "שביט 2"

במשך שנים היה סיפורה של הרקטה המטאורולוגית עטוי בדוק של ערפל. היא השיגה את מטרתה התעמולתית, אולם מבחינה טכנולוגית הייתה כשלון סנסציוני

כותרות רבות ליוו את שיגורה של הרקטה המטאורולוגית "שביט 2" בעיתונות וברדיו בשחר יום קיץ של שנת 1961. היו שהצהירו על הצטרפות ישראל למועדון החלל הבינלאומי; אחרים כינו את הרקטה "תעמולת בחירות", והיו שביטלו אותה כסנסציה זולה. אולם הרקטה השיגה את מטרתה התעמולתית, והציבה את ישראל, תודעתית לפחות, כמדינה מתקדמת המסוגלת לפתח רקטות משוכללות.

 

במשך שנים היה סיפורה של הרקטה "שביט 2", עטוי בדוק של הילה ומסתורין. רק בעשור האחרון ניתן היה לעמוד על אשר התרחש באמת באותו שחר של ה-5 ביולי 1961, בחולות על שפת הים של פלמחים.

 

שנת 1961 היתה מן השנים הבולטות והסוערות במירוץ אל החלל. ב-12 באפריל שיגרה ברית המועצות את האדם הראשון, יורי גאגרין, למסלול סביב כדור הארץ. ארצות הברית שיגרה את אלן שפרד לטיסה בליסטית קצרה לחלל ב-5 במאי. לאחר מכן נמשכו מבצעי החלל של שתי המעצמות, אפופים בתעמולה חובקת עולם ובמאבק תעמולתי קשה כחלק מן המלחמה הקרה.

 

שתי המעצמות שיגרו לחלל לווייני תקשורת וביון, ואף לווייני הפצצה אשר איימו על שלוותו של העולם. המירוץ לפיתוח טילים לא השאיר את המזרח התיכון מאחור. נשיא מצרים, גמאל עבדל נאסר, ביקש להוכיח כי הוא מוביל בתחומי הטכנולוגיה והייצור הצבאי והמדעי, ולהגדיל בכך את השפעתו ויוקרתו בקרב מדינות העולם השלישי.

 

מצרים, כמו ארגנטינה ומדינות אחרות, סיפקה מקלט למדענים ולקצינים נאציים בראשית שנות החמישים, לאחר מלחמת העולם השנייה. ביוזמתם של מומחים גרמנים, הקים נאסר בבסיס האוויר חילואן, דרומית לקהיר, מרכז ייצור וניסוי צבאי ותעופתי. המרכז ייצר חלקי חילוף למטוסים שהיו בשרות מבצעי, ולאחר מכן עסק גם בייצור מערכות נשק פשוטות יחסית, כולל מנשאים לרקטות, מיכלי דלק, פצצות, רקטות אויר-קרקע ועוד.

 

באמצע שנות החמישים הוא נכנס לפרויקט ייצור מטוס האימון הגרמני "בייקר בסטמן" שכונה במצרים: "גומהוריה" (רפובליקה). לאחר זמן מה הסתעפה הפעילות והוא הקים את אירגון EGAO - "האירגון המצרי הכללי לתעופה", שכלל חמישה מפעלים. מפעל זה ייצר ברשיון גם מטוס אימון סילוני, שפותח על ידי ווילי מסרשמיט, מתכנן המטוסים הידוע ואוהד הנאצים, בספרד. המטוס כונה במצרים "אל קאהירה". שנים לאחר מכן החליט נאסר להכנס להרפתקה נוספת: ייצור מטוס קרב מתכנון עצמי שהפך לאחד הכשלונות המפוארים ביותר של מצרים.

 

השאיפות של נשיא מצרים לא נעצרו בתחום המטוסים. נסחף אחר ההבטחות של המדענים הנאציים הוא פנה גם לפיתוח טילים בליסטיים. ארגון EGAO שהקים גייס שורה של מומחים להנעה, מבנים והנחייה רקטית, ואלה התכנסו במפעל 333 בחילואן. הם פיתחו מנועי סילון ורקטה, וניסו אותם באתר המיוחד שהוקם במדבר המערבי. נאסר הודיע בפומבי על "פיתוחים סודיים וחשובים" כולל רקטות אשר "יכולות לפגוע בכל מטרה מדרום לביירות".

 

נשיא מצרים לחץ על המומחים להשלים את הפיתוח לקראת יום המהפיכה ביולי 1961, אולם בקיץ אותה שנה עדיין לא היו המערכות מוכנות לשיגור הראווה שתכנן. המצרים היו זקוקים להישג תעמולתי מהיר. בינתיים, החליטו לרכוש מספר רקטות מטאורולוגיות קטנות מארה"ב, ולהציג את שיגורן כהישג של המדענים המצריים בתחום החלל.

 

איסר הראל, ראש המוסד, ואנשיו, עקבו אחר הפעילות במצרים ומיהרו להציג את הידיעות בפני ראש הממשלה, דוד בן גוריון, שהחליט לגנוב למצרים את ההצגה. הוא הורה לראשי רפאל, הרשות לפיתוח אמצעי לחימה, לפתח רקטה ולשגר אותה לחלל לפני המצרים.

 

היתה לו עוד סיבה: באותם שבועות התנהלה מערכת הבחירות בישראל, והישג מסוג זה לא היה מזיק, כמובן, לא לישראל ולא למפלגת השלטון מפא"י.

 

מה גודלה של הרקטה?

 

שני סודות ליוו את פיתוח הרקטה הישראלית ושיגורה, ואלה נותרו כמוסים במשך שנים רבות. האחד היה גודלה של הרקטה והשני היה תוצאות השיגור. מוניה מרדור, מינה את לירון אנזלם, מראשי הפיתוח של תחום הטילים ברפאל, כאחראי על תכנון, הרקטה ופיתוחה. הזמן שהיה בידו היה קצר מאוד, ולא היו לו אפשרויות רבות. ואולם, הוא התגייס כולו למשימה הלאומית החשובה ולאחר שבועות אחדים הציג רקטה לתפארת.

 

במשך שנים לא פרסמה מערכת הביטחון צילומים רבים של ה"שביט 2" ולא נתונים על מימדיה. לבד מן הצילום של צללית הרקטה הנוסקת בעת בוקר מוקדמת, כשהיא משרכת שובל של עשן, פורסם גם צילום של בן גוריון והפמליה שלו כשהם צופים ברקטה מלמטה.

 

ואכן, אם לשפוט מצילום זה, ניתן להעריך כי מדובר בטיל גדל-מימדים. מהשוואת גובה הרקטה לגובהם של האורחים ניתן להעריך כי גובה הרקטה מגיע ל-10 עד 12 מטרים לפחות.

 

אולם האמת שונה: צלם של רפאל, בתרגיל מחוכם, התייצב מאחורי הרקטה וקרוב אליה, והצליח ליצור רושם כאילו מדובר ברקטה גדולה.

 

לשם תכנון הרקטה לקחו מהנדסי רפאל את צינור הרקטה של הטיל "לוז", שקוטרו לא עלה על 27 ס"מ, הצמידו לו צינור של רקטה מסוג "ר-115", שהיה באותן שנים בניסוי, ובראש השלב העליון קבעו קונוס מתכתי שנשא אבקת נתרן. למעשה הגובה הכללי של הרקטה לא עלה על 3.76 מטרים, אולם היא נראתה כאילו מימדיה גדולים הרבה יותר.

 

הרקטה נוסקת לשמים

 

בשעה ארבע לפנות בוקר התכנסו כל המי ומי במערכת הביטחון בבסיס השיגור המאולתר אי שם לחוף הים. ראש הממשלה, דוד בן גוריון, שרת, החוץ גולדה מאיר, סגן שר הביטחון, שמעון פרס, הרמטכ"ל רב-אלוף צבי צור, מנהל רפא"ל, מוניה מרדור ונכבדים רבים אחרים, בהם אנשי מפלגה ומערכת הביטחון. הם תפסו את מקומם מאחורי חומות בטון עבות ועמדו לצפות בשיגור. מולם, על שתי חצובות השיגור הקטנות שהוקמו במרחק של מאות מטרים, היו מוצבות שתי רקטות: אחת היתה "שביט 2", הרקטה העיקרית, צבועה בכתום עז, והשניה -  רקטה רזרבית, למקרה שתהיה תקלה ברקטה הראשונה.

 

לאחר זמן מה החלה הספירה לאחור. הספירה נשמעה כאילו היה מדובר בשיגור מעבורת החלל. "עשר, תשע... אחת... אפס", לפתע הוצתה הרקטה ונסקה ברעש מצמרר לחלל. היא משכה אחריה שובל לבן של עשן, לאחר שהגיעה לגובה של עשרות קילומטרים.

 

בהודעה הרשמית שפורסמה מיד לאחר השיגור נכתב:
"היום, כ"א בתמוז, 5 ביולי 1961 בשעה 04:41, שוגרה בהצלחה לחלל ממתקן שילוח שעל שפת הים התיכון, רקטה למחקר מטאורולוגי. הרקטה תוכננה, נבנתה ושוגרה על ידי צוות מדענים וטכנאים ישראליים. בזמן השיגור נכחו במקום השילוח ראש הממשלה ושר הביטחון, שרת החוץ, סגן שר הביטחון ואנשי מדע. מטרות הניסוי הושגו".

האמנם? זה היה הסוד הכמוס השני של שיגור ה"שביט 2". סרט, שהותר לפרסום על ידי ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, מראה את שיגור הרקטה עד לשלב מסוים. לאחר מכן נקטע הסרט. מדוע? מתברר כי מיד לאחר השיגור נסקה הרקטה לשמיים, אולם שניות אחדות לאחר מכן היא התפוצצה. השלב השני לא הופעל ומטרות הניסוי לא הושגו. זאת, בניגוד להודעה הרשמית.

 

 

אנשי מערכת הביטחון היו מרוצים. השיגור של הרקטה "שביט 2" היה הישג תעמולתי רב חשיבות, בתקופה של מתיחות רבה בין ישראל למדינות ערב. צילומי הרקטה ומשמעות הפיתוח שלה, לשימושים אזרחיים וצבאיים, פורטו ונפרשו במאמרי מערכת ובפרשנויות חכמות ומרמזות בעתונות וברדיו.

 

מיד לאחר השיגור, שזכה לכותרות ראשיות בעיתונות ופתח את כל מהדורות החדשות ברדיו ובטלויזיה, הגיעו לבן גוריון אלפי מברקים ומכתבים, אשר בירכו את ישראל על הצטרפותה לעידן החלל.

 

ישראל לא הסתפקה ברקטות מטאורולוגיות. בראשית שנות השישים החלה לפתח קשרים מיוחדים עם משרד ההגנה הצרפתי ואנשי הפיתוח שלו, שהביאו, בשנים שלאחר מכן, לפיתוח של רקטות מסוג אחר.

 

הראשונה בהן היתה הרקטה 620 MD, אשר פותחה עבור ישראל על ידי מפעל המטוסים "אויון מרסל דאסו", יצרן מטוסי הקרב הידוע, שסיפק לישראל שורה של מטוסי קרב שהחלה ב"אורגן" והסתיימה ב"מירז'", באותן שנות פריחה ביחסים בין ישראל לצרפת.

 

שיגור הרקטה "שביט 2" לפני 50 שנה היה הישג תעמולתי חשוב ליכולתה של ישראל בת ה-13, אולם רק בשנות השמונים החלה הפעילות האמיתית בתחום החלל.