תקציב הביטחון זה לא בית"ר ירושלים

יעקב זיגדון מתנגד לדרך בה התקבלה ההחלטה לקצץ בתקציב הביטחון. לטענתו יש צורך לקבוע היומרה המדינית – ביטחונית , ממנה ייגזר התקציבתקציב ביטחון זה לא בית"ר

לכשנתכנסה הוועדה לשינוי חברתי כלכלי באוגוסט 2011 נשאלה השאלה מניין יבואו התקציבים למימוש המלצותיה העתידיות. התשובה הגיעה בצורת פתק שקבע ששניים וחצי מיליארד מתקציב הביטחון והשאר מהסטות פנימיות. דהיינו, ההנחיה המדינית לגבי תקציב הביטחון התקבלה בפתק.

ההמלצה הנוחה והחביבה של ועדת טרכטנברג לקצץ שניים וחצי מיליארד שקלים מתקציב הביטחון הינה המלצה טכנית שאינה מהותית. זוהי המלצה נינוחה שאינה מביטה נכוחה. "גורמים באוצר" נחפזו "לתרגם" את הקיצוץ לאחוז וחצי, תוך לגלוג לא מוסתר על מערכת הביטחון שנזעקת בשל אחוז וחצי.

נכון, כמעט ואין משק בית, גוף עסקי, משרד ממשלתי או מדינה שאינם יכולים להתייעל באחוז וחצי. אולם, כאן מגיעה החשבונאות המפותלת. כאשר, מחשבים את הקיצוץ המומלץ מהתקציב החופשי של מערכת הביטחון אזי מגיעים לקיצוץ דו ספרתי באחוזים. קיצוץ מסדר גודל כזה כבר אינו 'טכני' אלא 'מהותי'. תקציב הוא הביטוי החומרי והמזוקק ביותר של תפיסה מופשטת. כך בכלל וכך גם לגבי תפיסת הביטחון. לכן, ראוי שהדיון הציבורי שהתעורר סביב תקציב הביטחון לא יסוב על 'בורות השומן' אלא עיקרו צריך להיות הסדרה מתודולוגית של תהליך קבלת החלטות לקביעת מסגרת ושימושי תקציב הביטחון כך שיהלום את תפיסת הביטחון של ממשלת ישראל על מסד רעיוני של הכנסת.

הוועדה לבחינת תקציב הביטחון, "וועדת ברודט", שפרופ' מנואל טרכטנברג היה אחד מחבריה הניחה משנה סדורה ובהירה למתודולוגיה הרצויה. נקודת המוצא של הוועדה הייתה וועדת מרידור שדנה בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל עם תיקוף של לקחי מלחמת לבנון השנייה. אחת המסקנות של הוועדה הייתה שבניגוד לחשיבה כלכלית – פיננסית רגילה בה מחשבים עלות – תועלת, הרי שלגבי תקציב הביטחון בעוד שעלותו ברורה, תועלתו – לא.

מסקנת הוועדה הייתה שיש להתאים את תפיסת הביטחון ליכולת התקציבית של המדינה. חבל שפרופ' טרכנטנברג, החתום על דו"ח ברודט לא הפנים את המסקנות שלו עצמו בדו"ח הנושא את שמו.

המתודולוגיה המקובלת כיום היא קביעת תרחיש ייחוס המתבסס על הגדרת האיום, קביעת ההישג הנדרש ביחס לאיום והמענה המבצעי המתאים. מכאן יגזרו סדר הכוחות, מוכנותם, כוננתם ורמת כשירותם. תרחיש הייחוס הוא למעשה אסופה של הנחות עבודה המתבססות על הערכת מודיעין שנתית. את תרחיש הייחוס מכין הצבא והוא מהווה באופן מעשי את התשתית והמסגרת לתקציב הביטחון הצבאי.

בנקודה זאת מתחיל החטא הקדמון של עירוב בין קובעי מדיניות לבין גופי הביצוע שלה. איום הרקטות מלבנון הוכר וזוהה לפני מלחמת לבנון השנייה. האמירה שקבעה שאפשר לתת לקטיושות להחליד קבעה למעשה את אסטרטגיית המענה לאיום זה. לאמירה זאת היה שובל שלם של משמעויות שגרמו לכך שהכוח בצה"ל לא נבנה ולא הוכן בהתאם.

הביטוי לכך היה היעדר תפיסת לחימה ברורה, אי קיומה של תכנית אופרטיבית מתואמת,מאומנת ומתורגלת, בנק מטרות זעום (למעט המבצע האווירי המרהיב בביירות) וכוחות שאינם בקיאים במשימתם. מבלי לשפוט בדיעבד, אם ההחלטה לתת לקטיושות להחליד הייתה נכונה או לא, הייתה זאת החלטה אמיצה. הבעיה היא שהיא נלקחה ומומשה על ידי הדרג הצבאי. אילו הדרג המדיני היה מקבל את ההחלטה, מבין ומפנים את המשמעויות שלה, הוא לא היה ממהר לצאת למלחמה כנגד החיזבאללה.

כך התפתח לו החטא הקדמון וכאשר יהירות, בורות וזחיחות נפגשו הם חוללו את מלחמת לבנון השנייה.

כאשר מדינה מעוניינת לקבוע את תקציב הביטחון שלה עליה להבהיר לדרג המבצע את היומרות המדיניות שלה, להגדיר את האיומים הנשקפים, את מפלס החרדה מהם ואת אסטרטגיית המענה. כמו כן, על המדינה להחליט עד כמה היא מוכנה להקריב לשם כך בהיבטי כוח אדם ותקציב. המדינה, במובן זה היא הממשלה והכנסת.

כך למשל, נבנה תקציב ההגנה האמריקאי: נשיא ארה"ב מוציא הנחיות למדיניות ביטחון, משרד ההגנה וגופים נוספים מעבדים את המדיניות לתכנית מפורטת ולתקציב. בית הנבחרים והסנאט דנים ומאשרים את תקרת ההוצאות ואופן השימוש בו. החלטות אלו מעוגנות בחוק התקציב. על המדינה להגדיר את היומרה המדינית – ביטחונית שלה, מעבר למובן מאליו של שמירה על הריבונות שלה. הגדרת האיומים ומפלס החרדה מהם תקבע למשל את רמת הכוננות והמוכנות של הכוחות. כאשר מפלס החרדה גבוה הצבא יידרש להעמיד כוחות למענה בכוננות, מוכנות וכשירות מיידיים. כאשר הוא נמוך, אפשר בהחלט לוותר על מוכנות מיידית של הכוחות.

החלטות אלו הן הרות גורל ומהם ייגזר התקציב לביטחון. השקעה של צבא בהתראה, לדוגמא, יכולה להיות תחליף לרמת מוכנות וכוננות. שוב, גם כאן מתקיימת נגזרת תקציבית משמעותית. לכן, טעה פרופ' טרכטנברג בהמלצתו לקצץ בתקציב הביטחון. מתודולוגיה נכונה ולקיחת אחריות שתבטא את המשילות המדוברת כל כך תביא להגדרות ברורות לדרג המבצע. הצבא חייב להיות שותף מלא בהערכות, בבחינת החלופות, בהכנת תכניות מפורטות בבדיקת סיכונים ועוד. אבל, בסופו של יום עליו לקבל מדיניות ברורה ומסגרת לפעולה. גם ההחלטה על מה לוותר הינה נחלת הדרג המדיני.

את בית"ר ירושלים אפשר לנהל על מפיות נייר. את מדיניות הביטחון של מדינת ישראל מומלץ שלא לנהל בפתקים.