שוויון בחייהם ובמותם

אפרים לפיד קורא להסדיר את מעמדם של נרצחי הטרור כחללי המדינה בדיוק כמו החייליםיש להסדיר את מעמד נרצחי הטרור כחללי המדינה

כאבן של משפחות נרצחי הטרור אינו שונה מכאבן של משפחות חללי צה"ל. הנפגעים מטרור הם כולם, ללא יוצא מהכלל, קורבנות של אויב. יש לקבוע כי נרצחי הטרור הם חללי המדינה ולהסדיר את העניין דווקא עכשיו, לא בתקופה הטעונה של הסמיכות ליום הזיכרון. זה נושא התורם ישירות לחוסן הלאומי, שאנו כה מחשיבים בדברנו על העורף האזרחי.

בדורות האחרונים האויב האלים שלנו אינו מדינות ערב אלא ארגוני מחבלים שאינם מכירים באמנות הבינלאומיות (ראו היחס לשבוי גלעד שליט לעומת כל השבויים הרבים שנפלו בעבר בידי צבאות ערב), ואינם בוחלים בירי לעבר אוטובוס המסיע תלמידים בעוטף עזה או שיגור טילים לריכוזי אוכלוסייה אזרחית צפופים בבאר שבע, בירושלים או בתל אביב. לעתים פוגע הטרור בישראלים, רק בשל היותם יהודים, גם כאשר הם בחו"ל (כמו בשנה שעברה בבורגס, בולגריה). האויב פועל מעזה, מלבנון ובכל רחבי העולם. בעבר הוא הצליח גם לחדור לארץ ובמאות פיגועי התאבדות רצח למעלה מאלף אזרחים בתחילת שנות אלפיים. הטילים והרקטות מתרבים, הטווחים נעשים גדולים יותר ויותר, האיום הנוכחי הוא על האוכלוסייה האזרחית הרבה הרבה יותר מאשר על החיילים בשדה הקרב המוכר מהעבר.

המשתמע ממציאות זו כי הנפגעים, הרוגים או פצועים, הם ברובם המוחלט אזרחים. המדינה קבעה כבר לפני שנים את ההבדל בין חיילים הנפגעים בעת שרותם הצבאי ומטופלים על ידי משרד הביטחון לבין נפגעי פעולות איבה המטופלים על ידי המוסד לביטוח הלאומי. אינני מבקש להתייחס למשמעויות הכספיות, הרפואיות והמנהליות הנובעות מחלוקת התפקידים הזו, בהנחה כי במשך השנים הושוו התנאים "המנהליים" והכספיים. אני מציע כי תתקבל החלטה ממשלתית מוסמכת אשר תיצור התייחסות ציבורית שווה לנרצחים מפעולות הטרור ולחללי מערכות ישראל.כלהנרצחים מפעולות איבה נפגעים ישירות על ידי אויב. הם לא נפגעי תאונות, מחלות, התאבדות או כל סיבה אחרת אשר רבים מאד מאלה המוגדרים כחללי מערכות ישראל כלולים בקבוצות אלו. המשפחות השכולות של הנרצחים מטרור מרגישות "סוג ב'" באירועי יום הזיכרון הלאומי ובאירועים הנערכים במקומות הישוב, בבתי הספר ובמוסדות ציבור. כאשר מקימים היכל הנצחה לאומי יש לכלול (גם אם בדרך מובדלת בתוך ההיכל) את קרבנות הטרור.

אנו מעלים על נס בשנים האחרונות את הסיסמה "כל העורף צבא, כל הארץ חזית". לביטוי זה יש השלכות מבצעיות המיושמות בתורת הלחימה, באמצעים המושקעים, בדאגה לרציפות התפקודית , בתרגילים ובהכנות בכל המסגרות. תשומת לב מרכזית בתחום זה ניתנת להצלת חיי אדם על ידי פיקוד העורף, משטרת ישראל, מד"א, כיבוי האש ואחרים. לא תמיד אנו מצליחים להציל ואז אנשים מוצאים את מותם. בפיגוע באוטובוס, למשל, בו נרצחים אזרחים וחיילים אנו רואים את האבסורד לנגד עיננו. החייל נקבר בהלוויה צבאית מכובדת, משפחתו היא חלק ממשפחת השכול ואילו משפחות האזרחים, לעתים עולים חדשים, בני נוער או "סתם אזרחים" תיחשבנה "נפגעי פעולות איבה". האווירה הציבורית אחרי כל פיגוע ובעיקר ברצף של פיגועים היא רגישה ומלחיצה. במסגרת זו מרגישים כל הגורמים את הצורך לחזק את רוחו של הציבור. שינוי היחס למשפחות חללי הטרור ישפיע ישירות על אווירת ה"ביחד" שאנו כה שואפים לה.

ביום הזיכרון האחרון נשא יו"ר ארגון המשפחות של נפגעי הטרור נאום נוקב ומרגש בהר הרצל וקרא לראש הממשלה לשנות את ההתייחסות הלאומית לחללים אלה ולמשפחותיהם.איננו אוהבים לשמוע בשיח הציבורי "יש שווים יותר ושווים פחות" כאשר מדובר בחללי צה"ל (למשל, אלה שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה). כך גם אין לקבל כי דמם של נרצחי הטרור סמוק מדמם של חללי צה"ל. חיוני להסדיר את ההשוואה הזאת עתה כחלק בלתי נפרד מההתמודדות עם החוסן הלאומי. מרגע שההתייחסות תהיה מקרבת ומחזקת ירגישו כל אזרח וכל משפחה בישראל כי אנו דואגים להם בחייהם, וחלילה במותם, בדרך שוויונית.