צפונה ונגבה קדמה וימה

מפת האיומים האסטרטגיים על ישראל רק הולכת ומסתבכת. אל"מ (מיל') עתי שלח בסקירה מיוחדת של האתגרים העומדים בפני ישראל בכל חזיתות הלוחמה בגבולותיה

צפונה ונגבה קדמה וימה

צילום: דו"צ

שנת 2015 מסתיימת אוטוטו, כאשר רוב הדגלים המבצעיים מורמים בגאון וכל החזיתות נמצאות במצב לחימה כזה או אחר. כפי שהערכתי בתחילת 2015, צירופו של איו"ש למעגל האיומים והאתגרים המבצעיים מחדש היה רק עניין של זמן, ולא נדרש אפילו הימור מסוכן על מנת להעריך שהגדה תידלק שוב. 
 
בנוגע לאיומים ולאתגרים המבצעיים הנובעים מהם מתקיים פה משחק כיסאות מעניין. העצימות, החשיבות וסדרי העדיפויות משתנים יחסית די מהר, במונחים של זמן ומרחב לאומי. 
 
האתגר העזתי (חמאס/ג'יהאד), האתגר הלבנוני (חיזבאללה), האתגר הסורי (דאעש/ג'יהאד עולמי), האתגר באיו"ש (ג'יהאד/חמאס/אחרים), האתגר מסיני (ג'יהאד עולמי) ואתגרי המעגל השלישי (איראן/מב"מ) – כולם ממשיכים להעסיק את בכירי המערכת הביטחונית הישראלית. אפשר לראות, שישנם אף איומים החונים על הגבולות, ומאיימים הן בהיבטי חדירות גבול והן באיומי ירי תלול מסלול לשטח המדינה. 
 
אחד האיומים המרכזיים הוא איום הפנים, בעיקר בציר שבין מזרח ירושלים לגדה המערבית. ברור כי ציר זה אינו עומד בפני עצמו, והנפיצות בו עלולה להבעיר לא רק את שטחי איו"ש אלא את כלל האיומים במרחב. בנוסף, קיים גם האיום האיראני, שעצימותו החיצונית אמנם הועמה קלות, בשל ה"הסדר" עם האמריקאים, אבל זהו עדיין איום, והדומיננטיות של טהרן משחקת תפקיד מרכזי באזורנו.
 
אז מה באופן כללי אומרים האתגרים הללו?  ראשית, אנחנו לא מתמודדים מול מדינות או מעצמות אלא מול ארגוני גרילה או ארגוני טרור, החונים בתוך טריטוריות סמוכות אלינו. בתוך כך הייתי מחריג שתי תופעות: האחת - איראן והשפעתה כמעצמה, והשנייה - הרוסים, שחזרו להיות שחקן מרכזי במזה"ת, בעיקר בסוריה, וחותרים לכך שהיא תשוב להיות מדינה ריבונית ולא בית גידול לצמיחתם והתפתחותם של ארגוני טרור ג'יהאדיסטיים. 
 
במוקד מעגל ההשפעה
 
כרגע אינני מוטרד יתר על המידה מ"חזרתן" של מדינות למשחק. זה ייקח לא מעט זמן. מאידך, התרחבותה של תופעת הג'יהאד העולמי במזה"ת משפיעה עלינו כבר היום ותשפיע רבות במעלה השנים הקרובות. העובדה היא שארגונים אלה מתרבים ומתרחבים, מגדלים עוד ועוד תת-ארגונים, וצוברים הרבה מאוד ניסיון מבצעי ויכולת כתוצאה מהלחימה בסוריה, כנגד המורדים ו/או צבא סוריה וחיזבאללה. להתרחשויות האלה אין מאפיין מבצעי טקטי מקומי בלבד. הן מייצרות מעגלי השפעה רבים נוספים, כתוצאה מהסולידריות המתפתחת כלפיהם מצד גופים נוספים. לדוגמא: אירוע חריג בגבול סוריה-ישראל עשוי להבעיר תוך זמן קצר את הגבול הדרומי של ישראל. 
 
כידוע, ארגוני הג'יהאד השונים חונים דרך קבע בתוך סיני, ולצד הלחימה בצבא מצרים מפנים לא אחת את זעמם לעבר ישראל. לכן, לא צריך הרבה כדי שאירוע בגבול אחד יבעיר גבולות אחרים. משמעות הדבר היא שניצבת מולנו מערכת משורשרת של איומים, היכולה להצית, כמעט בכל רגע נתון, מוקד אחד או יותר מקרב האויבים סביבנו.
 
התופעה המעניינת היא שאין איום אחד בעבר ו/או בהווה שאינו משחק תפקיד כעת. למען ההמחשה, בשנת 2014 תמיד היה באיו"ש פוטנציאל להתלקחות, אבל המצב לא היה נפיץ אז כפי שהוא בחודשים האחרונים. עזה, שהייתה מורתעת מאוד אחרי מבצע "צוק איתן", חזרה לבעבע. אמנם בעצימות נמוכה, אבל ה"זליגות" ממנה חזרו להוות מטרד בעל פוטנציאל נפיצות גבוה.
 
עניין של זמן
 
בסופה של שנת 2015 בואך 2016 השאלה היא כבר פחות למה להיות ערוכים, אלא יותר איך להיות ערוכים - ומה המשמעויות השונות מכך. בעתיד הקרוב, וגם הרחוק, כלל האתגרים והאיומים יישארו רלוונטיים בעצימות כזו או אחרת, היכולה גם להשתנות מדי תקופה די קצרה. מצד אחד, צריך לדעת לתת מענה מיטבי לכל אחת מהאפשרויות, ומצד שני - אי אפשר להשאיר את המערכת בדריכות ומתיחות אינסופיות, שיובילו אותה די מהר להתשה.
 
אני מבין כי הסבירות לעימות כזה או אחר בעצימות משתנה, באחת מהגזרות ואף ביותר מכך, היא רק עניין של זמן. יש כיום המון שחקנים על המגרש. יותר מכך, יש המון גורמים שעשויים – אף אם לא במישרין - ליצור עימות. למשל, גל הטרור שפוקד את אירופה לאחרונה יכול בהחלט להבעיר את אזורנו וליצור הסלמה עד כדי עימות, רק משום העובדה שכוחות הקואליציה דוחקים את ארגון דאעש עם הגב אל הקיר, והוא מבצע פעולה שתכליתה לטרוף את הקלפים ולגרום לכאוס רב עוד יותר. 
 
למעשה, כלל הצירים הרדיקליים, שבדרך כזו או אחרת היו רדומים, ניעורו לחיים והעסק סבוך ומפותל. בנקודת הזמן הזו אף אחד אינו יודע עוד כמה זמן תימשך "אינתיפאדת היחידים" ולאן היא תתפתח. האם היא תגרום לריאקציה ולשרשרת תגובות אלימות מתוך עזה, האם העימות באיו"ש יגבר ויהפוך לאלים יותר, מה שיגרור את צה"ל מחדש לתוך הערים, למבצעים מוגבלים ברמה כזו או אחרת. 
 
ויש לנו הגזרה הלבנונית, כלומר חיזבאללה, שרמת האינטרסים והגורמים היכולים להוביל לעימות כולל בה רק הולכת ועולה. לא מעט וקטורים עלולים להוביל להסלמה וליצירת עימות מחודש מול לבנון. ישנו הציר האיראני המפרנס והמתסיס, ישנה הכשירות המבצעית שרק עולה - הן כתוצאה מרכש ובניין כוח עוצמתי והן כתוצאה מהתנסות מבצעית משמעותית בשדות הקרב בסוריה. נכון שחיזבאללה גם סופג אבידות, אבל מבחינתם הן כאין וכאפס לעומת הרווח מהיכולת המבצעית הנרכשת שם. מכאן, שיכולות להיות לא מעט סיבות לעימות: סולידריות מול הגדה או מזרח ירושלים הבוערות, ניסיון להראות לדאעש שחיזבאללה הוא שחקן הרבה יותר משמעותי ממנו באזור, חיזוק מעמד האיראנים כנציגתם החמושה והמתריסה צבאית אל מול ישראל.
 
בסוריה לא נאמרה עדיין המילה האחרונה: דאעש נלחם באסד ובמורדים, המורדים ממשיכים להילחם באסד, נוכחותם של הרוסים כבר משפיעה - ועוד תשפיע רבות - על נדבכים רבים באזור (אני מעריך שעל כך כבר נכתבו וייכתבו הררי כתבות, ובצדק). לא מן הנמנע, שהמעורבות הפעילה הזו תחזיר את סוריה כמדינה ריבונית, ולא כטריטוריה מתפוררת, מלאה בארגוני טרור, להוות שחקן פעיל ובעל פוטנציאל מחודש, היכול לאיים במידה זו או אחרת על ישראל. 
 
יש לזכור, כי בשנים האחרונות, על פי מקורות זרים, ישראל תקפה את שטחה של סוריה לא אחת, הן בהקשרי חיזבאללה והן בהקשרים אחרים.
 
אז נכון, סוריה מוחלשת, היא מדממת, היא מורתעת ובעיקר עוסקת בבעיות כבדות משקל בתוכה - אך לא לעולם ישרור המצב הזה, ובהחלט ייתכן כי ביום מן הימים היא תנסה לבוא עימנו חשבון, דבר שעלול להוביל לעימות.
 
ועזה, כמו עזה: כולם רואים וכולם מבינים את סינדרום הסבבים. כל צד, על פי מפת האינטרסים שלו, מנסה לצמצם (או להגדיל) את הזמן שחולף בין הסבבים. נכון שהחמאס מורתע אחרי "צוק איתן", אבל זה "יעבור לו" מתישהו, אפילו במהלך השנה הקרובה.
 
אז מה עושים? שאלה מצוינת. בטוחני כי הקברניטים השונים עושים את מלאכתם נאמנה, ולנו רק נותר להמשיך לחיות בארצנו תוך תקווה וציפייה לכמה שפחות סבבים אלימים, ובמרחק הולך וגדל בין האחד לשני. 
 
***
 
אל"מ (מיל') עתי שלח, לשעבר מפקד בכיר בחה"ן. בין היתר כיהן כמפקד יהל"ם, כמפקד היחידה לאבטחת אישים וכמפקד מרכז אב"כ של צה"ל. כיום מכהן כמנכ"ל חברת ESG ((Engineering Solutions Group 

אולי יעניין אותך גם