סיפורו של מעוז "בודפסט"

לקראת יום הכיפורים: במשך יומיים שלמים, תחת הפגזות ושריפה שכילתה את מחסני המזון, החזיקו לוחמי החי"ר והתותחנים הישראליים במעוז "בודפסט" ולא נתנו לו ליפול לידי המצרים

חיילים בזמן הפגזה במעוז בודפשט (צילום: במחנה, מיכה בר-עם)

לסוללות התותחנים הסדירות היה רומן ממושך עם מוצב "בודפסט", עוד מימי מלחמת ההתשה.

"בודפשט" היה המעוז הצפוני ביותר בקו "בר לב" והיחידי בסיני, שלא נפל ולא פונה במלחמת יום הכיפורים. ניתן היה לגשת אליו בדרך שנסללה על השרטון שהתחיל בפורט פואד ונמשך לכיוון דרום מזרח עד נח"ל סיני באזור שכונה ציר "מכפלת"

במעוז "בודפשט", ששכן על שפת הים התיכון, הוצבו בתוך שני בונקרים ארבעה תותחים נגררים צרפתיים 155 מ"מ. התותחים קובעו לרצפה ללא אפשרות לדלג, והצידוד, ההגבהה וההנמכה שלהם היו מוגבלים. הם היו יעילים רק בטווחים של 10 עד כ-18 ק"מ ורק בגזרה של קו התעלה בזוית צרה.עבור הירי בצדי ומאחורי המעוז נעשה שימוש במרגמות 120 מ"מ. 

על המוצב, שכלל כ- 16 חיילי מילואים מגדוד 68 של החטיבה הירושלמית וכשישה אנשי חוליית מכ"מים מחיל הים, פיקד סרן מוטי אשכנזי, ס' מ"פ ג' בגדוד 68. לקראת יום כיפור אויש המוצב גם על ידי 42 לוחמי סוללה ב' מגדוד "שפיפון", לוחמים מאומנים ומקצועיים שידעו לתפעל את כל סוגי הכלים. חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה הוכרזה בסוללה כוננות גבוהה, המסו"ל סגן עובדיה ארצי הספיק לתדרך את חייליו בטרם יצא לשמש כקש"א בגדוד 68. 

ביום שבת ה-6 באוקטובר בעשר בבוקר מג"ד שפיפון, סא"ל שמואל מאיר (סמיקו), הורה לסוללה להיכנס למצב "שובך יונים" – כלומר כוננות למלחמה. הקע"ת, סגן אלי דולגין, הורה לחיילים להפסיק את הצום, לארגן את הציוד, ללבוש שכפ"צים ולבדוק את התותחים והתחמושת יחד עם דולגין שהו במוצב הק"ס יוסי נוימן והקת"ק ישי קופלביץ (קדם).

סוללה ב' הייתה אמורה לספק אש ארטילרית גם למוצבים "אורקל" ו"לחצנית" ולשתק את הארטילריה המצרית. על פי התרגולות, בעת התקפה על המוצב, שני צוותים היו אמורים לאייש את מרגמות ה- 120 מ"מ ושני צוותים לתפוס עמדות הגנה כלוחמי חי"ר.

המלחמה בשער 

התקפה של רביעיית מטוסי "סוחויי" מצרים שהטילו פצצות נפלאם על המעוז, סימנה את פתיחת המלחמה. בהמשך להפגזה האווירית, כיסתה את המעוז אש ארטילרית מצרית כבדה בקצב של כ- 30 פגזים לדקה. לאחר מכן תכננו המצרים לכבוש את המעוז.

הסוללה ב"בודפשט" ספגה הפגזה כבדה. טור מצרי, שכלל 10 טנקים, 16 נגמ"שים, תול"רים על ג'יפים ומשאיות נושאות חי"ר, התקדם מפורט פואד לעבר המעוז. שני צוותי המרגמה קיבלו ממפקד המוצב אשכנזי, פקודת אש לטיווח, אולם לא נצפתה פגיעה במטרה. הקע"ת דולגין עלה לעמדת תצפית ומשם כיוון את המרגמות בירי "מנוהל מהעמדה". 

למרות הירי של הסוללה הטנקים המצריים המשיכו להתקדם לעבר "בודפשט", הם פגעו ישירות במרגמות ושיתקו אותן. הירי המצרי גרם לשלושה הרוגים: רב"ט הרצל טובי ז"ל, רב"ט ריימונד (רפי) לוונברג ז"ל ורב"ט אמציה אילני ז"ל – איש הנח"ל מישיבת ההסדר, שהיה בעל התפילה במוצב וסייע בהגשת פצצות המרגמה. שלושה תותחנים אחרים נפצעו קל. גם בהתקפה האווירית נהרג אחד הלוחמים של לסוללה, רב"ט אהרון (אורי) כהן ז"ל, שהוכרז תחילה כנעדר.

הוראותיו של המס"ח, מג"ד שפיפון שמואל מאיר, הייתה לירות בדחיפות עם כל הסוללה לטובת המעוזים "אורקל" ו"לחצנית". בהמשך הורה מאיר לירות גם לעבר מטרות בנמלי פורט סעיד ופורט פואד. הקע"ת אלי דולגין נתן לכל קנה מטרה נפרדת: שני קנים המשיכו לירות לטובת "אורקל" ו"לחצנית" ושניים ירו על מתקנים, על מאגרי דלק ועל אוניות בנמל פורט סעיד.

אפקט הירי בתוך הבונקרים היה אדיר, הרעש והריח השפיעו קשה על התותחנים, זו הייתה הפעם הראשונה שהם ירו מתוך בונקר ולא עזרו האזניות וה"וונטות", אך אלה המשיכו במשימתם. 

בשלב מסוים הירי התבצע רק עם שלושה תותחים. תוך כדי ירי פגע פגז מצרי ישירות בעמדת תותח מספר 1 ורק בנס לא נפגעו החיילים. התותח יצא מכלל פעולה והתותחנים עברו לבונקר השני והמשיכו לתפעל משם את תותחים מספר 3 ו-4. 

בספרו "הערב בשש תפרוץ מלחמה" כותב מפקד המעוז מוטי אשכנזי: "התותחנים ממשיכים לירות ברציפות כבר 12 שעות. באולם חום אימים, ריח כבד של אבק שריפה ושמן שרוף. התותחנים עירומים למחצה נעים ממקום למקום, כולם סוחבים, מעמיסים וטוענים, כולם מפויחים, ורטובים מזיעה עד לתחתונים. הרגשת התותחנים לא הייתה טובה מפני שלא הייתה להם בקרה על תוצאות הירי".

דוד אבודרם שפיקד על מעוז "אורקל ב'" מספר: "פעלתי כקצין חי"ר מטווח. פקדתי 'אש על כוחותינו', כל הלילה היו התקפות. התותחנים היו היחידים שסייעו ל'אורקל' למנוע מהמצרים לכבוש את המעוז, עד שהקנה האחרון יצא מכלל פעולה". 

במהלך היום, בעזרת "אש על כוחותינו", מנעו ה"נברונים" את כיתורם המוחלט של "אורקל" ו"לחצנית" והצליחו להדוף את המצרים.

שני טנקים מגדוד שריון "עשת" בפיקודו של סגן שאול מוזס, הגיעו למעוז בשעה 15:00 פגעו בשישה טנקים וב-10 נגמ"שים וסייעו לבלום את את הכוח המצרי במרחק של 900 מטר מהמעוז. המצרים נטשו את הכלים ונסוגו, כשבמקביל מטוסי פאנטום ישראליים מפגיזים את הכלים שנותרו בשטח. 

לפנות ערב נחתה פלוגת קומנדו מצרית שמנתה כ- 200 חיילים בציר "מכפלת", והציבה מארב טילי "סאגר" שפגע בטנקים של כוח "לפידות" הישראלי. תותחני הסוללה ירו כמטורפים כדי לסייע לכוחותינו לאורך התעלה . 

פעולה רצופה של 30 שעות

עם רדת החשיכה נפגע זוג ה"נברונים" (תותחים 3 ו- 4) על ידי פגז זרחן שחדר לתוך האולם, פגע במטעני החנ"ה וגם להתלקחותם. האש פרצה דרך תעלות האוורור וכילתה גם את המפי"ק וגם את המפי"ק הרזרבי. כמה תותחנים נפגעו מההדף, וסבלו משברים וכוויות, אך לא היו הרוגים. 

בהוראת הקע"ת דולגין עברו החיילים לבונקר של צוות שתיים שנותר עם התותח השלישי, שהיה תקין אך שלא ניתן היה להפעילו, מפני שהמפי"ק נפגע ורשת הקשר נותקה בעקבות השריפה. גם חלק מהציוד האישי, השק"ם, מחסן מנות הקרב והמטבח נפגעו בשריפה. אלי דולגין החליט לכנס את החיילים הרגיע אותם והזכיר להם שהם כבר בלמו התקפת טנקים ונגמ"שים אימתנית, ואין כל סיבה שלא יעשו זאת שוב. הוא שלח אותם להתרענן ולהתקלח, כדי לשמור על המסגרת הצבאית, וקבע קיצוב מזון. 

עד לרגע שבו נדומו ה"נברונים" נורו על ידי הסוללה מעל 1,000 פגזי 155 מ"מ, במסגרת פעילות פעולה רצופה של 30 שעות, כמעט ללא תקלות. משמעות יציאתם מכל שימוש של התותחים הייתה גזר דין מוות למוצבים "אורקל" ו"לחצנית", לא הייתה דרך לסייע להם. ה"נברונים" היו הסיוע היחיד נגד המצרים שהקיפו אותם. טרם השריפה ה"נברונים" ירו על מחנות ראס אל עייש (ראש הגשר המצרי בגזרה), על כוחות מצריים משוריינים ורגליים ועל סירות שעלו על "אורקל". נפילת שני המעוזים הפנתה את כל כוח האש המצרי לעבר "בודפשט".

כשהתותחים יצאו משימוש השתלבו התותחנים בלחימה כלוחמי חי"ר. הקצינים (הקע"ת דולגין והק"ס יוסי נוימן) היו ערים למעלה מ-30 שעות. מפקד המוצב מוטי אשכנזי שלח אותם לישון. 

ביום שני ה-8 באוקטובר התייצב בגזרה גדוד מכמ"ת 120 מ"מ 486, כוח ארטילרי משמעותי שסייע בנסיונות לפתיחת ציר "מכפלת" ללא הצלחה רבה. לאחר שלושה ימים גדוד צנחנים 564 בפיקוד יוסי יפה בסיוע פלוגת נח"ל מגדוד 906 (קורס מ"כים) טיהר את האזור, שננטש לילה קודם על ידי המצרים וחבר ל"בודפשט". פלוגת הנח"ל החליפה את הכוח שהחזיק במעוז, וגדוד הצנחנים חזר לאיזור בלוזה. הקת"ק סג"מ ישי קופלביץ נשאר עם הפלוגה בעמדה.

חיילי סוללה ב' של גדוד שפיפון שהחזיקו במעוז ולא נכנעו הגיעו למפקדת החטיבה בבלוזה לצרכי התארגנות. יומיים לאחר מכן בתום התארגנות מהירה הפכה הסוללה לסוללה מתנייעת, פרסה וירתה.

"אלי דולגין פעל בהצלחה אדירה, בתנאים בלתי רגילים של לחץ ואש נ"ס בלתי פוסקת של האויב" מסכם מג"ד שפיפון במלחמה אל"מ (מיל') שמואל מאיר. "הוא נהג בקור רוח והפעיל אש התותחים אינטנסיבית ביותר ביומיים הראשונים של המלחמה".

הכותב הוא רס"ן (מיל') סימן טוב שגיא. הכתבה פורסמה בעיתון עמותת חיל התותחנים "תמיד תותחן" שמוקדש ל-40 שנים למלחמת יום הכיפורים.