סימני שאלה סביב עתיד מצרים

סימני שאלה סביב עתיד מצרים

עסקאות להחזרת החייל החטוף בידי החמאס, גלעד שליט, ולהשבת האזרח הישראלי אילן גרפל, שהיה כלוא במצרים (שתי העסקאות יצאו אל הפועל באוקטובר 2011), היו נקודת אור בתוך הערפל של מערכת היחסים בין ישראל למצרים.

המצרים מילאו תפקיד חשוב בעסקת שליט, ואולם מהזווית הישראלית נותרו עדיין סימני שאלה רבים לקראת ההתפתחויות הפוליטיות בתוך מצרים בעתיד. במצב העניינים הנוכחי, כדאי לבחון בצורה מאד עניינית את הנתונים המקרו כלכליים ואת הנתונים החברתיים של מצרים, כדי להבין את הבעיות האסטרטגיות העומדות בפניה, ולהעריך את סיכוייה לשקם עצמה בכל שיטת שלטון עתידית אפשרית. כך, אם נעקוב אחר התפתחות האוכלוסיה, נראה קצב גידול מדהים.

בשנת 1950, אוכלוסית מצרים מנתה 21.5 מיליון נפש בלבד. בשנת 2000 אוכלוסית מצרים כבר מנתה 70 מיליון, בשנת 2010 אוכלוסית מצרים עמדה על 84.5 מיליון, והתחזית לשנת 2020 היא שאוכלוסיית מצרים תמנה 98.5 מיליון, ןבשנת 2030 – לא פחות מ-111 מיליון נפש. בקצב גידול כזה, קשה לדמיין כיצד ניתן לעמוד בקצב הנדרש של הכנת התשתיות עבור כלל האוכלוסייה בתחומים כמו כבישים, מים, אנרגיה, ביוב או חניה, ובראש ובראשונה כיצד ניתן יהיה ליצור מקומות תעסוקה ודיור עבור המוני הצעירים.

הלחץ הקיים על התשתיות הקיימות ועל הדיור הצפוף גובר גם עקב שינוי נורמות חברתיות, המתבטא במעבר מחברה כפרית לעירונית, מחקלאית לתעשייתית. המספרים שלפני ה”אביב הערבי” הראו במצרים תוצר לאומי גולמי לנפש, שעמד על כ-6,000 דולר. יתכן וערך זה עוד ירד בעקבות חוסר היציבות בשנה האחרונה.

עוד מראים הנתונים כי 52 אחוז מהאוכלוסיה הם צעירים מתחת לגיל 25, כאשר האבטלה בתוך אוכלוסיה זו היא לא פחות מ-61 אחוזים. כוח העבודה השנתי גדל בקצב של 1.52 מיליון נפש, כלומר כמות זו מתווספת לדורשי העבודה. מתוך דורשי העבודה החדשים, כ-700,000 הן נשים, אשר מהוות כיום כ-24 אחוז מכוח העבודה. גם ההשכלה, שנחשבה בעבר כדרך להיחלץ מהאבטלה, אינה ערובה להצלחה, שכן רבים מהאקדמאים אינם מוצאים תעסוקה למרות תאריהם.

בנוסף לנתונים מדהימים אלה, יש לקחת בחשבון את הניהול הבלתי יעיל ברמת הממשל והעיריות, את השחיתות ואת האפליה, כאשר האוכלוסיה נחשפת לתקשורת אזורית וגלובלית, שאיננה בשליטת הממשלה. כל אלה מביאים לתסכול, לציפיות ולתקוות שאין סיכוי לממשן, ומכאן להיווצרות סיר לחץ אדיר, בעיקר בקרב הדור הצעיר. כאשר אין מוצא מהמצב, שרק נהיה גרוע יותר מיום ליום, נראה שהמקום בו מוצאים ההמונים מעט הקלה הוא בצד הרוחני, שאיננו עוסק בחומריות.

המסגד הופך להיות המפלט, תחליף למנהיגות הדמוקרטית שאיננה מסוגלת להציג פתרונות, למעט סיסמאות. זו הסיבה לכך שההפגנות מגיעות לשיאן בדרך כלל בגמר התפילות של ימי שישי. השאלה הגדולה היא האם משטר מסוג כלשהו, איסלאמיסטי או דמוקרטי-חילוני, יצליח לעמוד באתגרים האובייקטיביים העומדים בפני מצרים בעשורים הבאים. זו שאלה שהתשובה עליה גורלית לא רק לתושבי מצרים - אלא לעמי האזור כולו.

אולי יעניין אותך גם