סוריה – על האורניום והנשק הכימי

בניגוד לנשק הכימי הסורי שהיה בו פוטנציאל של סכנה מיידית, אין למאגר האורניום שכנראה קיים בסוריה משמעות רבה כשלעצמו

הכור בדיר א-זור (צילום:AP)

לפי העיתון "הפיננשל טיימס", מומחי גרעין בארה"ב ובמזרח התיכון מודאגים בנוגע לאפשרות כי כ-50 טון אורניום טבעי (בלתי מועשר) נמצאים כיום בסוריה. לאור התוהו ובוהו השורר עתה בסוריה בשל מלחמת האזרחים, עלול האורניום להגיע לידיים בלתי רצויות, בדגש על איראן. נראה, כי מאגר אורניום זה היה מיועד לשמש לייצור דלק גרעיני עבור הכור שסופק לסוריה על ידי קוריאה הצפונית. הכור, שהוקם באתר אל-כיבאר במחוז דיר–א-זור, סמוך לנהר פרת, הושמד בספטמבר 2007 בתקיפה אווירית שיוחסה לחיל האוויר הישראלי. בשל המצב הנוכחי בסוריה, הדאגה לנוגע לאורניום מצטרפים לחששות קורמים בדבר הנשק הכימי הסורי.

על פי דיווחים מדצמבר 2012, מהנדסים סוריים החלו בהרכבת הכימיקלים הדרושים לנשק כימי, כנראה לקראת הפעלתו נגד כוחות המורדים. נשק זה - גז העצבים סארין - מורכב משני כימיקלים ששילובם יחד קטלני - איזופרופנול ומתילפוספוניל דיפלואוריד. סוריה מחזיקה כ-500 טונות של שני החומרים, באופן נפרד.

הדאגה הישראלית הייתה נוכח שני תרחישים אפשריים: ראשית, העברת נשק כימי מסוריה לחיזבאללה; שנית, הפעלת נשק כימי על ידי הצבא הסורי כנגד ריכוזי מורדים בסמוך לקו הגבול ברמת הגולן. בתקשורת נמסר על כך, כי ארה"ב וישראל פעלו לאחרונה כנגד סכנה כימית זו במישור הדיפלומטי, ויתכן אף במישור הצבאי באמצעות כוחות משימה מיוחדים.

מתקני גרעין בסוריה 

מאגר האורניום המצוי בסוריה, במידה וקיים בכמות שדווחה, הינו כנראה מתוצרת מקומית. כפי שפורסם בעבר, בסוף שנות ה-90 סיפקה חברה שבדית לסוריה מפעל למיצוי אורניום, כתוצר לוואי לפוספטים המיוצרים במפעל הדשנים הסמוך לחומס. אכן, בדיעבד, בעקבות בדיקות שערכו פקחי סבא"א בסוריה לאחר שהכור באל-כיבאר הושמד, הם הבחינו בעת ביקורם במפעל הדשנים בחומס בחביות המכילות מאות ק"ג של תחמוצת אורניום שכינויה "עוגה צהובה" (yellowcake). גם אפשר שבסוריה פעל מתקן להמרת (conversion) "עוגה צהובה" ל-UF4 uranium tetra-fluoride - שלב ביניים בהכנת אורניום מתכתי. המתקן הוקם ליד העיירה מארג' א-סולטאן (Marj as-Sultan), כ-15 ק"מ מזרחית לדמשק. זאת, בסמוך לבסיס המסוקים של חיל האוויר הסורי, אשר נכבש בידי המורדים בסוף נובמבר 2012.

קיום המתקן החשאי, שכנראה היה קשור לפרויקט הכור באל-כיבאר, נחשף לפני מספר שנים. בכתבת Financial Times שצוינה לעיל נמסר, כי אחת הסיבות לדאגה בדבר גורלו של האורניום הסורי הינה השינויים בתוואי השטח של אתר מארג' א-סולטאן, אשר נצפו בתמונות לווין שצולמו בחודשים האחרונים של 2012. כרקע לסוגיית האורניום, הכור באל-כיבאר היה העתק של הכור הפועל במרכז הגרעין הצפון-קוריאני יונגביון (Yongbyon), אשר בו מופק הפלוטוניום עבור הנשק הגרעיני של קוריאה הצפונית.

הכור ביונגביון הינו מדגם MAGNOX הבריטי – מואט (moderated) על ידי גרפיט ומקורר על ידי גז. הדלק הגרעיני הינו מוטות (rods) אורניום מתכתי העטופים (cladded) בסגסוגת מגנזיום-אלומיניום. הכורים מדגם MAGNOX, פותחו בבריטניה בתחילת שנות ה-50. הכור הראשון, Calder Hall, נחנך ב-1956. הוא שימש לייצור חשמל ובמקביל גם להפקת פלוטוניום עבור תכנית הנשק הגרעיני הבריטי. אולם בעקבות תכנית "אטום למען השלום" (Atoms for Peace) מ-1955 שעליה הכריז אייזנהאואר, נשיא ארה"ב דאז, ממשלת בריטניה הסירה את סיווג הסודיות מעל התכנון והפירוט הטכני של כור MAGNOX והוא פורסם בספרות המדעית הגלויה.

בנוסף לכך, בראשית שנות ה-60 בריטניה מכרה ליפן כור מדגם זה עבור תחנת הכוח הגרעינית היפנית הראשונה, טוקאי (Tokai). ההשערה הרווחת היא, כי המדענים הצפון קוריאניים בנו את הכור הפלוטוגני של יונגביון על בסיס המידע הגלוי שהבריטים פרסמו על אודות תכניות כור MAGNOX. אולם ייתכן, כי המידע בספרות הגלויה כשלעצמו לא היה מפורט דיו על מנת לממש אותו הלכה למעשה. לפיכך, יש הסבורים, כי קוריאה הצפונית הפעילה סוכנים חשאיים בתוך קהיליית הגרעין היפנית, אשר סיפו לה מידע מפורט של תכניות הכור שבתחנת הכוח הגרעינית טוקאי.

משמעויות

לכאורה, האיום הטמון באורניום הסורי נשמע כממשי. זאת, מכיוון שפוטנציאל ההרג וההרס של נשק גרעיני רב לאין שיעור מזה של נשק כימי. אף על פי כן, לא נראה כי באורניום הסורי קיים איום ממשי, בטווח הזמן הנראה לעין. זאת בניגוד לנשק הכימי של סוריה, אשר היה זמין ומוכן להפעלה מיידית. אשר לאורניום, בהנחה שמאגר האורניום עדיין מצוי בתוך גבולותיה של סוריה, מבחינת היכולת להשתמש בו בקרוב עבור נשק גרעיני, הוא חסר משמעות מעשית.

מטרתה של סוריה טרם הפצצת הכור באל-כיבאר הייתה לייצר מהאורניום הטבעי שברשותה מוטות דלק גרעיני להפעלת הכור, על מנת להפיק פלוטוניום. במהלך פעולת כור גרעיני הופך חלק מהאורניום שבדלק הגרעיני המוקרן לפלוטוניום. אך לשם הפקת פלוטוניום באיכות של נשק גרעיני יש צורך בכור בעל משטר הפעלה מתאים. אולם, לא די בכך! יש צורך במתקן הפרדה שבו יופרד הפלוטוניום מתוך הדלק הגרעיני המוקרן. ככל הידוע, לא היה בידי הסורים מתקן להפרדת פלוטוניום. עתה, לאחר שהכור באל-כיבאר הושמד, גם אין לסורים כור המתאים להפקת פלוטוניום.

אשר לארגון החיזבאללה בלבנון אין לו כל תשתית של טכנולוגיה גרעינית. גם שליטתו בתוך לבנון אינה מוחלטת ולכן הוא יתקשה להקים תשתית כזו. לכן, גם במידה והאורניום יגיע לידי החיזבאללה, לא נראה כי יוכל לנצלו. אולם, התרחיש המסוכן של זליגת טכנולוגיות גרעין רגישות מסוריה לחיזבאללה היה עלול להיות ריאלי בעבר הלא רחוק. זאת, אילולא הושמד הכור באל-כיבאר וסוריה הייתה ממשיכה לקדם את תכנית הגרעין הצבאית, ולולא התהפוכות המתרחשות עתה בסוריה שהחלישו את חיזבאללה. לכן, לא נותר אלא לבחון את התרחיש שלפיו האורניום הסורי יועבר לאיראן. מההיבט הטכני - אם הסורים כבר ניצלו את האורניום לייצור מוטות דלק גרעיני, האיראנים לא יוכלו להשתמש בדלק זה לתדלוק הכורים שברשותם.

הכורים האיראניים שונים מאד מהכור באל-כיבאר. קביעה זו תקפה אפילו לגבי הכור שהאיראנים מקימים עתה באראק ולפי התכנית יופעל בשנה הבאה. בדומה לכור באל כיבאר גם הכור באראק מתודלק באורניום טבעי ואף הוא כור פלוטוגני. אך בשונה ממנו, הכור באראק הינו מטיפוס מים כבדים (כחומר מאט ומקרר) ולא מטיפוס גרפיט/גז, וכן הדלק שלו מכיל תחמוצת אורניום ולא אורניום מתכתי.

שימוש באורניום מתכתי כמות שהוא כדלק לכור האיראני באראק אינו אפשרי מבחינה טכנית. זאת, כפי שאי אפשר לתדלק מכונית המונעת במנוע בנזין עם סולר. אשר לתרחיש של ייצור כמות משמעותית של פלוטוניום במוטות אורניום המתכתי על ידי הצבתם בתוך ליבת הכור באראק, וזאת בנוסף לדלק גרעיני של הכור, אין וודאות כי הדבר אפשרי מבחינה פיזית. כמו כן, נראה כי מימוש תרחיש זה מחייב ביצוע שינויים כלשהם בליבת הכור ובמשטר הפעלתו, וסביר כי יתגלה במהרה לפקחי סבא"א. זאת ועוד, אפילו אם יוצר מהאורניום הסורי דלק גרעיני, עדיין ניתן להמיר אותו לתחמוצת אורניום על ידי תהליך כימי, וכך לייצר ממנו דלק לכור באראק. אך יש לזכור, כי אף בידי איראן מצוי מאגר גדול למדי של אורניום. עד כה היא ייצרה במפעל באספהאן כמות 550 טון UF6 (uranium hexa-fluoride), אשר תחולת האורניום בה היא כ-370 טון. כ-99 טון UF6 מהכמות הכללית שוגרו למפעל העשרת האורניום בנתנז.

לפיכך ניתן לקבוע, כי מבחינת לוח הזמנים של המאמץ האיראני לפתח נשק גרעיני, האורניום הסורי, ואפילו מדובר ב-50 טון, כמעט אינו מעלה ואינו מוריד.

ההיבט ההיסטורי של תפוצת טכנולוגיות נשק גרעיני

מבחינת המאמץ הסורי לפתח נשק גרעיני, אמנם כיום סוגיה זו הינה בלתי רלוונטית בעליל, היא מעניינת בכך שהיא מייצגת את ההתפתחות ההיסטורית של תפוצת טכנולוגיות נשק גרעיני. בתחילה, בשנות ה-50, כנראה בשל תחושת האשמה על הטלת הפצצות הגרעיניות על הירושימה ונגסאקי, ארה"ב יצאה בתכנית "אטום למען השלום" וסיפקה כורים גרעיניים למדינות רבות. בכך היא אף ביקשה לרכוש השפעה בעולם ולבלום את התפשטות הקומוניזם הגואה. כתגובה, בריה"מ הלכה בעקבותיה. מכל מקום, בהיבט של תפוצת הנשק הגרעיני, היה זה עדיין "עידן התמימות".

כשלב נוסף, בשנות ה-60, התחיל תהליך מסחור הטכנולוגיות הגרעיניות, שנמכרו לכל דורש. כך הגיעו טכנולוגיות גרעיניות רגישות לידי מדינות העולם השלישי הודו, פקיסטן ואף צפון קוריאה. אך לאחר השמדת הכור העיראקי על ידי ישראל ב-1981 החל העולם להתעורר. אך רק לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, כשנחשפו מימדי תכניות הנשק הגרעיני והעשרת האורניום באמצעות צנטריפוגות של עיראק, שהסתייעה בעיקר על ידי חברות אירופאית, הוחמרו התקנות למניעת העברת טכנולוגיות רגישות וכן החלה אכיפה משמעותית יותר שלהן. כשלב האחרון עד עתה, התנהלה זליגה של הטכנולוגיות הגרעיניות בתוך העולם השלישי עצמו – מפקיסטן לאיראן ולוב באמצעות הרשת של ד"ר עבדול קאדיר ח'אן, ומצפון קוריאה אל סוריה.

מכל מקום, בשל התהפוכות הרבות בעולם הערבי, עדיין בלתי ניתן לשלול לחלוטין את התרחיש החמור של זליגת טכנולוגיות גרעין מאיראן לידי החיזבאללה, אף כי לפי שעה, הוא נראה תיאורטי ובעל סבירות נמוכה. זאת, בשל אי הצלחתו של חיזבאללה להשיג שליטה מלאה בלבנון, ובפרט לאחרונה בשל היחלשותו הצפויה של הארגון - כפועל יוצא מתהליך קריסת סוריה, שהיוותה חוליה חשובה ביותר בקשר שבין איראן לחיזבאללה, מבחינה גיאוגרפית ומדינית.

**

סא"ל (מיל') ד"ר רפאל אופק הוא מומחה לפיזיקה והטכנולוגיה של הגרעין. בעברו הוא שירת בקהיליית המודיעין הישראלית כחוקר ומנתח בכיר

אולי יעניין אותך גם