מתי ולמה "הבנדיטים" נעלמו מצה"ל – מחשבות

מאז שנות השמונים מפקדים בחיל האוויר מעדיפים "שקט תעשייתי", הגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנהלמה נעלמו ה"בנדיטים"?

מאמצע שנות השמונים ירדה על ישראל רגיעה יחסית. העדר התראות למלחמה באזור פעילות ובט"ש ואימונים בצה"ל. מדדים להערכה השתנו בהכרח, לקיחת סיכונים למשל הפך לתכונה שלילית. "הבטיחות" קיבלה עדיפות ראשונה והסוציומטריה לכלי מוביל. "הבנדיטים" סומנו כעושי צרות בקריטריונים אלה.

מלחמת לבנון השנייה שנחתה במפתיע והראיון עם אלוף גרשון כהן בגיליון האחרון של ישראל דיפנס בו טען כי "יש לנו יותר מדי חניכים מצטיינים ופחות מדי בנדיטים", מבטאים הלך רוח של היעדר חשיבה מקורית, פחד מלהביעה דעה אחרת, קידום אומרי ההן ואלה ששומרים על יחסים טובים עם מפקדיהם והמערכת סביבם. ומחשבות אלו מטרידות אותי מאז 1988.

באותה שנה נפל דבר בחיל האוויר, שהשפעתו ניכרת לדעתי עד היום. כמעט בין לילה החיל שינה באופן דרסטי את כל תרבות האימונים שלו, ובעקבותיה שינה את הדגשים, אופן הערכת ביצועים ונטרול כל אלמנט של התחרות בטיסות. כנראה שגם צבא היבשה הפנים ואימץ תרבות דומה.

האירוע המכונן והעצוב היה התנגשות של שני מטוסי F-15 באוויר, בה נהרגו שני טייסי קרב מנוסים. מפקד חיל האוויר, מפקדי בסיסים וטיסות נקראו לפגישה עם שר הביטחון יצחק רבין. בפגישה דובר על השפעת קיצוץ שעות טיסה והסיבות לתאונות. סיכום השר היה קצר: "אם אינכם מסוגלים לטוס בלי להתנגש אל תטוסו!". נכחתי באירוע זה והבנתי שמכאן ואילך תשתנה כל תרבותו הטיסתית של החיל לטוב ולרע.

המפקדים הבינו שצריך לשנות מהותית את תרבות חיל האוויר על ידי שינוי רדיקלי בהוראות זרוע אוויר, באופי האימונים ולבסוף גם באופי הטייסים. היה אפילו מפקד שתלה שלט בבסיס בו נכתב "באימונים אסור למות", והעיסוק בבטיחות האפיל על כל התדריכים והתחקירים. "הבנדיטים" קיבלו כרטיס אדום.

טייס קרב מאופיין באופי תחרותי, נכונות לקחת סיכונים, חשיבה יצירתית, יוזמה, ביקורתיות וחיפוש דרכים חדשות להשגת המשימה – בקיצור "בנדיט". קצין קרבי טוב ניחן באותן תכונות. לפקד על אנשים מסוג זה זו משימה לא קלה. קשה לשלוט בהם, הם רצים קדימה, ביקורתיים, ומנסים למצוא דרכים מקוריות לנצח. אנשים כאלה מסכנים את הקונסנזוס הבטיחותי. הם לצנינים עבור המפקדים שרוצים בעיקר "שקט תעשייתי", אפס תאונות וסוציומטריה טובה.

ומכאן הדרך קצרה למצב שבו גם מערכות המיון השונות יסננו את "הבנדיטים". הבנדיטים נולדים כאלה, הסביבה מעצבת אותם, במרבית המקרים הם אינם החניכים המצטיינים. בתחילת הדרך הם קשים לאילוף והכוונה, אך כשבגרו הם אלה שמובילים שינויים ומחשבה מקורית. יש דוגמאות רבות כאלה בחיל האוויר עד שנות השמונים.

מאז אמצע שנות השמונים השתנה גם המיון בקורס הטייס, והוא מתבסס בעיקר על קבוצה איכותית של בוגרי תיכון מצטיינים שהם בעלי סיכוי של 80-90% לסיים את הקורס. הפרמטרים שנלקחים בחשבון מזהים קבוצה איכותית אחידה. תמיד הייתה כזו קבוצה הומוגנית ומצוינת, אך נדיר למצוא שם את ה"בנדיטים".

לדעתי ומניסיוני אין שום הוכחה שדווקא קבוצה זו הייתה דומיננטית בקרב המובילים המבצעיים בחייל בזמנים שבהם גם בעלי 50% סיכוי לסיים היו ממשיכים בקורס. שהייתם אפשרה למדריכים להכירם אישית תוך הפיכתם לחיילים לוחמים. מהם יצאו ה"בנדיטים" שאחר כך הובילו את חיל האוויר. אמנם ההכשרה הייתה יקרה יותר אך היה גם זמן לאתר את היהלומים שהתגבשו בקורס.

בטבע האבולוציה מתקיימת בזכות השונות, השונות היא תנאי לשרידות. קבוצה איכותית ככל שתהיה, אם היא חושבת ומתנהגת באופן דומה עלולה שלא לזהות מצב חדש, איום חדש, ולפתח דרכי התמודדות מתאימים על ידי שינוי בתו"ל חשיבה "מחוץ לקופסא" כשצריך.

חשוב לציין שמאז אמצע שנות השמונים ירדה כמות התאונות דרסטית לעומת שנות השישים והשיבעים. הלכנו רחוק מידי, לדעתי ישמנו תרבות ארגונית המתאימה למצב של שלום אירופי. מלחמת לבנון השנייה חשפה כשלים במנהיגות בכל הרמות שלחלקם קשר הדוק עם תרבות זו. קשה מאוד לעבור ממצב שתיאר אלוף הכהן למצב בו יתקבלו ה"בנדיטים" בברכה ויקודמו לתפקידים בכירים.

מלחמת 2006 לא עשתה זאת, שינוי תרבותי ארגוני שיחזיר את העטרה ליושנה כנראה יוכל להתממש כנראה רק אחרי הטראומה הבאה, ובמזרח התיכון היום זו רק שאלה של זמן.