מלחמות הגנרלים של שרון ביום כיפור

הטור השבועי של עמיר רפפורט חושף את המחקר הרשמי של המלחמה שיצא סוף סוף לאור: התגרה שכמעט התפתחה בפיקוד, הפריצה קדימה בניגוד להוראות המטכ"ל. אריאל שרון בחזית סיני ביום כיפור - גרסת מחלקת ההיסטוריה של צה"ל. מיוחד

ביום השמיני למלחמת יום הכיפורים הסתער האלוף אריאל שרון לעברו של מפקד חזית הדרום, הרמטכ"ל לשעבר רא"ל חיים בר לב, ועמד להלום בראשו. ברגע האחרון עצר שרון את ההסתערות ולא היכה את בר לב.

בניגוד למצופה, התיאור על המאבק הפיסי בחדר הפיקוד של חזית הדרום, אינו לקוח מתוך יומן זיכרונות אישי של גיבורי המלחמה אלא מהמחקר הרשמי של צה"ל: "תולדות מלחמת יום הכיפורים". שנים ארוכות היה המחקר הזה גנוז בתוך הכספת של מחלקת ההיסטוריה בצה"ל, בשל התנגדות עזה של אריאל שרון לפרסומו. רק לפני כעשור פורסם המחקר בגרסה מסווגת, שהופצה לבודדים בלבד בתוך צה"ל.

באופן אירוני, פורסמה "גרסת בלמ"ס" (גרסה בלתי מסווגת) של המחקר גם לציבור הרחב רק באחרונה, כאשר אריאל שרון כבר היה על ערש דווי, ואחרי שמלאו 40 שנה למלחמה. האמת היא שהמילה "פורסמה" היא במקרה הזה מוגזמת - שכן מהספר בעל החשיבות הנדירה הודפסו על ידי משרד הביטחון 300 עותקים בלבד. נראה כי נעשה כל מה שניתן היה לעשות כדי להצניע את הפרסום - עותקים בודדים מהספר הגיעו לחנויות ברחבי הארץ. לא יצאה הודעה.

ובכל זאת, מהעותקים הכמעט מחתרתיים ניתן לדלות את הגרסה הרשמית של מחלקת ההיסטוריה בצה"ל על חלקו של הגנרל והמדינאי שהלך השבוע לעולמו - במלחמת יום הכיפורים. הספר מתאר בשפה יבשה אך גם נוקבת את המאבקים שניהל שרון מול מפקדיו במקביל למלחמתו באויב המצרי, וכן את חלקו בנקודת המפנה של המלחמה - צליחת תעלת סואץ.

לדברי ההיסטוריון תא"ל (מיל') ד"ר דני אשר, הספר הרשמי והמקיף אודות המלחמה מתבסס על מחקרים שנעשו על ידי צוותים ממחלקת ההיסטוריה בפיקודו של אל"מ אברהם אילון-לנטש החל משנת 1975. באותה תקופה החל איש המחלקה, סא"ל ד"ר אלחנן אורן בכתיבתה של "סקירה מבצעית" על מלחמת יום הכיפורים. במהלך השנים הבשיל רעיון הסקירה לכדי הספר "תולדות המלחמה". המחקר והכתיבה נערכו עד לשנת 1987 אך נעשה עדכון שוטף גם לאחר מכן, בהתבסס על חומרים שהתווספו ועל ממצאים שהעלו חוקרים נוספים. ד"ר אלחנן אורן, שחתום בסופו של דבר על הספר מטעם מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, לא זכה לראות את מפעל חייו רואה אור באופן פומבי – הוא נפטר כבר לפני כשבע שנים.

הגרסה שהופצה לציבור בסמוך למותו של שרון, נערכה מחדש אך היא זהה לזו שהופצה בצה"ל לפני כעשור, למעט ציון מקורות מסווגים בהערות השוליים. בגרסה לציבור כתוב ליד ההערות "ארכיון המחלקה להיסטוריה", במקום אזכור המקור המפורש. כך או כך, אין ספק כי אריאל שרון היה נסער אילו הספר היה רואה אור בעודו בהכרה: הוא היה רגיש מאוד לכל מילה שנכתבה אודות חלקו במלחמה (למשל, בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת שוחח עם כותב שורות אלה במשך לא פחות משלוש שעות רצופות אודות ציטוט של 50 מילים מדבריו, כפי שהופיעו ביומני המבצעים של פיקוד הדרום. שרון טען אז כי הדברים ביומן הוצאו מהקשרם של הקרבות).

לכאורה, למרות שהספר "תולדות מלחמת יום הכיפורים" נחשב לחיבור אובייקטיבי של מחלקת ההיסטוריה בצה"ל, לשרון הייתה סיבה טובה לחשוד שהוא מוטה, שכן המחבר, ד"ר אלחנן אורן, בילה את מלחמת יום הכיפורים כנציג מחלקת ההיסטוריה באוגדה של אברהם אדן (ברן) , שעמו היה לשרון עימות חריף. המחקר נחתם רק לאחר ששרון הגיב באריכות בפני חוקרי מחלקת ההיסטוריה - על כל אזכור שבו הוא מופיע.

"להציל את יושבי המעוזים"

האלוף אריאל שרון ז"ל היה במלחמת יום הכיפורים איש מילואים. הוא סיים את תפקידו כאלוף פיקוד הדרום והשתחרר לאזרחות ביולי 1973. בחצי השנה שחלפה משחרורו הספיק שרון להצטרף לפוליטיקה. תפקידו לשעת חירום היה מפקד אוגדה 143 של השריון תחת אלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש), שהחליף אותו. כבר בימים שבהם היה שרון אלוף הפיקוד, שררה מחלוקת חריפה בינו ובין הרמטכ"ל חיים בר לב והרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) שהחליף אותו: שרון לא האמין ביעילות המבצעית של קו המוצבים שנבנה לאורך תעלת סואץ ("קו בר לב") – הוא סבר כי ההגנה על התעלה צריכה להיות ניידת ולא נייחת, וכי בסיס הכוח צריך להיות בקו עצירה מרחק מה משפת התעלה ולא בקו המים ("קו המגע" בשפה צבאית).

כמו רבים אחרים, שרון הופתע מפרוץ המלחמה בצהרי יום הכיפורים, 6 באוקטובר. למחרת בבוקר כבר היה בסיני. האלוף גורודיש החליט להטיל את כוחות המילואים שהוקצו לו היישר אל החזית מבלי לשמור כוח עתודה, ולמקם את ה"האוגדה של אריק" במרכז זירת התעלה, בין אוגדה 252 של האלוף אלברט מנדלר שנהרג בהמשך הקרבות, מדרום, ואוגדה 162 של "ברן" – מצפון (אורך התעלה בין הים התיכון לים סוף -160 ק"מ). לפי המחקר, אוגדה 143 נעה לחזית התעלה על גבי זחלים בכביש המרכזי.

מפקד האוגדה, האלוף אריאל שרון, הגיע לרפידים כבר לפני השעה 08:00 ולמד את המצב מהאלוף מנדלר מפקד אוגדת 252. עד 13:00 הצטברו ברפידים כ-100 טנקים, ובאותו זמן המליץ שרון לאלוף הפיקוד להשאיר את כל אוגדתו מרוכזת ולתקוף עם חשיכה. האלוף גונן הורה לשרון להתרכז בציר הרוחב, בעיקר בטסה, לאבטח את מסעף "מבדיל"-"פדוי", ואם יקדים להגיע – לקדם כוחות עד ציר החת"ם, אך לא כדי "להכות כוחות" (מצריים), אלא למנוע פריצה של המצרים קדימה.

בהגיעו למפקדת האוגדה בטסה מאוחר יותר, נועד שרון עם מפקד חטיבה 14 הכפופה לו, אל"מ אמנון רשף, ובשעה 16:00 נטל פיקוד על הגזרה המרכזית. הוא הורה להיערך להגנה ולקדם כוח לציר המקביל לתעלה שכונה "דרך החת"ם".

עם ערב החלו כוחות האוגדה (חטיבות הטנקים 421 ו-600, חטיבה ממוכנת 875, גדס"ר 87 ואגד ארטילרי 214) להגיע לקדמת סיני. משעות הבוקר המוקדמות נעו מרבית הכוחות על זחלים בציר באר שבע-ניצנה-רפידים-טסה ונפרסו על גבי אותם 270 ק"מ. בערב ה-7 באוקטובר הגיע הרמטכ"ל "דדו" לחפ"ק "דבלה" (אום חשיבה) של פיקוד הדרום וסמוך לשעה 20:00 נועד להערכת מצב עם אלוף הפיקוד, סגנו ושניים ממפקדי האוגדות.

האלוף שרון התעכב בשל המתנה למסוק שהיה אמור לקחת אותו, והגיע לאום חשיבה רק לאחר סיום הדיון, אך הספיק לשוחח עם הרמטכ"ל. רא"ל אלעזר סיכם את הדיון והתווה תכנית לשתי מתקפות אוגדתיות מדורגות מצפון לדרום על ראשי הגשר שהקימו המצרים מעל התעלה (בניגוד לכוונה מקורית של האלוף גונן על פי המלצתו של "אריק" – לתקוף את הכוחות המצריים בגזרת התעלה כבר באותו הלילה).

על פי החלטת הרמטכ"ל, סוכם כי אוגדה 162 תתקוף מצפון לדרום, בלי להתקרב לתעלה ולסוללות שלאורך הגדה, כדי להימנע מהיתקלות בחי"ר ובנשק נ"ט. אוגדה 143 תהווה עתודה במקומה. אם תצליח אוגדה 162 ותתייצב בגזרה שמצפון לאגמים, יפנה אלוף הפיקוד לרמטכ"ל, והוא יחליט אם לבצע את השלב השני בתוכנית. בשלב זה תנוע אוגדה 143 ב"ציר החת"ם" ותתקוף את ארמיה 3 מדרום לאגמים ועד סואץ, בעוד אוגדה 252 בולמת. במילים אחרות: האוגדה של שרון הייתה אמורה להישאר ככוח עתודה, למגינת ליבו של מפקדה, בעוד שהאוגדה של "ברן" היא זו שתוטל למערכה ראשונה.

הרמטכ"ל הטיל ספק אם יתאפשר לצלוח כבר ב-8 באוקטובר, אולם הורה להתכונן לאפשרות זו, אם תוצאות התקפות הנגד בשטחנו יהיו "מעל ומעבר לציפיות". בדיון עם הרמטכ"ל עלתה השאלה אם לפנות את המעוזים הנותרים, ובסיכומו הנחה רא"ל אלעזר לפנות מעוז שאינו תורם עוד. כשפגש את האלוף שרון בצאתו, ביקש שרון לאפשר לכוחותיו לחלץ שני מעוזים והרמטכ"ל שאל אותו אם חילוץ אנשי המעוזים יאפשר לו גם להיכנס למתקפה בבוקר.

כשנענה בשלילה, הביע תקווה שאנשי המעוזים יחזיקו מעמד עד המתקפה המתוכננת. ככלל, נושא החיילים שנלכדו במוצבי התעלה העסיק את שרון מאוד: הוא העביר שעות מיום המלחמה הראשון, כאשר האוגדה שלו התארגנה למלחמה, בשיחות עם אנשי המעוזים, ולחץ על צמרת צה"ל ועל הדרג המדיני, לפעול במהירות כדי לחלץ אותם (החששות שלו מלפני המלחמה, שהמעוזים יהפכו למלכודת מוות – התממשו במלואם).

גם במהלך הלילה שבין ה-7 ל-8 באוקטובר ביקש שרון מאלוף הפיקוד שיאפשר לו לפעול לחילוץ הלכודים במעוזים. הוא קיבל אישר לכך ואמר שיהיה מוכן להתחיל פעולה בתוך 45 דקות, אלא שלאחר שעות של ציפייה לצאת לדרך הפקודה בוטלה בשעה 06:17, לאחר שיחה של "גורודיש" עם הרמטכ"ל. הלוחמים נשארו להילחם לבד על חייהם במוצבי התעלה.

מתקפת הנגד שנכשלה

יום ה-8 באוקטובר היה מתסכל ביותר והעמיק את הקרע בין שרון לצמרת הפיקוד, כאשר צה"ל סופג מאות חללים בחזיתות הדרום והצפון.

על אוגדה 143 עבר יום של כוננות לפעולה לפנות בוקר, היסעים הלוך ושוב (לאורך עשרות קילומטרים) והיתקלויות לפנות ערב באזורים שמהם הוצאו הכוחות בשעות לפני הצהריים לפי המחקר, בליל 7-8 באוקטובר עיבד הפיקוד את תכניותיו, ותוך כדי כך סטה מן הסיכומים המקוריים, כפי שגובשו בדיון עם הרמטכ"ל. ויכוח האם לצאת לקרב מול ראשי גשר מצריים בצד המזרחי של התעלה ולחץ את יושבי המעוזים היה הרקע לעימות הראשון שבו נטען כלפי אריאל שרון בדיעבד כי הוא סירב לפקודותיו של גונן.

המחקר חושף עד כמה כאוטי היה המצב בזירת הלחימה בסיני. למשל, בשעה 09:00 ביקש האלוף שרון מהאלוף אדן להגיע אל המעוזים ובשעה 09:32 הודיע שרון לאלוף הפיקוד ש"חיזיון" חולץ.

לפתע, בשעה 10:37 קיבל רמ"ט אוגדה 143 הוראה מאלוף הפיקוד להניע את האוגדה מיד בכביש הרוחב דרומה עד לצומת "ציר הגידי" ולהתכונן להמשיך דרומה, לתקוף ולצלוח. בתשובתו לשאלת הרמ"ט מסר האלוף גונן כי רק כשתגיע האוגדה לצומת הגידי יחליט אם להכניס אותה לקרב מול האויב בגזרה או יניע אותה הלאה דרומה בכביש הרוחב. הוא הורה לא להמתין לאוגדה 162 כדי למסור את הגזרה וכי מספיק לעזוב במדורג, מצפון לדרום. אז הורה האלוף גונן לאוגדה 143 לצאת דרומה למתקפה.

לפי "תולדות מלחמת יום הכיפורים", האלוף שרון התריע שהפקודה שגויה ולא מציאותית אולם אלוף הפיקוד הורה לבצעה ולא - יפטר את שרון מיד (לאיום הפיטורין לא מצא המחקר סימוכין בחומר הצבאי, והוא התבסס בעניין זה על דברים שכבר שרון בעצמו בספרו "לוחם").

במחקר נכתב עוד כי במפקדת האוגדה נדהמו לשמע הפקודה של גונן ומנימתה הדחופה. המחקר קובע חד משמעית כי אוגדה 143 הוצאה מגזרת הלחימה העיקרית בבוקר כאשר יכלה לסייע לאוגדה 162 או לפחות להחזיק חלק המשטחים השולטים על ציר החת"ם. לא זו בלבד שטולטלה לריק, אלא שיצאה בטרם עת, לפני שאוגדה 162 יכלה לתקוף ולהיערך במקומה.
 
כך נפתחה פרצה, שבה הצליח האויב לחדור לעומק המרבי מהתעלה, תפס מוצבים בצמתי הכביש המרכזי וכביש החת"ם ואיים להבקיע לטסה. כשנחפזה האוגדה לחזור, חל שיבוש בהיסעיה וכוחותיה נכנסו לגזרת אוגדה 162 וכמעט פגעו בה, בטרם ייעצרו להיערך לבלימה.

על פניו, המחקר מצדיק באופן חד משמעי את עמדתו של שרון בוויכוח שהיה לו עם האלוף גונן בבוקר ה-8 באוקטובר, אלא שמתיאור האירועים כולו נראה כי מעבר לוויכוח זה איבד גונן שליטה על הנעשה בגזרתו באופן מוחלט. גם המטה הכללי סבל באותו יום מפערי מידע קשים ומטלטלות חריפות במצב הרוח עקב ידיעות אופטימיות או שחורות שהגיעו מקו החזית הדרומית. חלק מידיעות אלה התבררו מהר מאוד כשגויות.

מתקפות מקומיות בדרום – 9-10 באוקטובר

לאחר הכישלון המוחלט של "מתקפת הנגד" מול המצרים ב-8 באוקטובר הועבר מירב תשומת הלב של המטה הכללי לחזית רמת הגולן, שם הבקיעו הסורים בדרום רמת הגולן והיו קרובים להגיע לישובים ישראליים בגליל. על הכוחות בעומק סיני הוטל לבצע בלימה מול הכוחות המצריים שביססו את אחיזתם בצד הישראלי של תעלת סואץ, כדי שלא יוכלו להעמיק עוד לשטח סיני.

אלא שגם בשלב הזה נמשכו ויכוחים עזים בין שרון ובין מפקדיו. שרון דרש לבצע עוד ועוד יוזמות התקפיות, ואילו מפקדיו איבדו את האמון בו. לפי המחקר, אוגדה 143 הייתה מופקדת בשלב הבלימה על הגזרה המרכזית, שהשתרעה מציר "טליסמן" ועד תעוז "חורבה", מול האגף הדרומי של דיוויזיה 2 המצרית וכל דיוויזיה 16. מערב ה-8 באוקטובר תפסו באזור זה המצרים את מעוזי "מכשיר", "חמוטל" ו"חלוץ" שעל ציר החת"ם הישראלי והכביש המרכזי.

לפי הוראות הפיקוד, היה על האוגדה להיערך כעתודה פיקודית בציר המרכזי. אלוף הפיקוד קבע כי משימת האוגדה הייתה להיערך הגנתית, לרכז כוח בעורף ולהתכונן לצליחה. אולם מפקד האוגדה, אלוף אריאל שרון, ציפה שהמצרים יחדשו בהקדם את המתקפה בציר המרכזי, תוך עקיפת עמדותיו מצפון ל"ציונה", והציב לעצמו שתי מטרות מידיות נוספות: לחלץ את אנשי מעוז "פורקן" שבגזרתו ובו בזמן לכבוש מחדש את "חמוטל" ואת "מכשיר".

לאחר שובו מהחפ"ק הפיקודי, פיקד שרון על חטיבה 421 לתקוף את "חמוטל", ועל חטיבה 600 לתקוף את "מכשיר". על כוח בפיקוד מח"ט 14 הוטל לעבור דרך חטיבה 142 ולחלץ את אנשי "פורקן" מנקודת מפגש שאליה יגיעו ברגל. בעת שאוגדה 143 תקפה בכביש המרכזי, פתחו המצרים במתקפה דרומה משם. בשעות הבוקר תקפה חטיבת טנקים מצרית בכיוון "חמדיה". התקדמות הטנקים המצריים נמשכה על אף הנחתת אש ארטילרית של חטיבה 600, והמח"ט, אל"מ רביב, העדיף לנצור אש עד אשר המצרים הגיעו לטווח 1,800 מטרים. בצהריים הציע שרון לאלוף גונן לנצל את ההצלחה ההגנתית, כדי לתפוס את "מיסורי" ואת "אמיר" ולהגיע ל"מצמד". בצהרי היום הציע אלוף הפיקוד לרמטכ"ל לכבוש את "מצמד", אם הכול יסתמן כיציב, אך הרמטכ"ל ענה שכוונתו היא להימצא בעמדות ואינו רוצה רדיפה או פעולות מקומיות.

בינתיים התכונן שרון לנצל את הדיפת ההתקפה על חטיבה 600 וללחוץ על המצרים הנסוגים, ופקד על סגנו לתאם את התקדמות חטיבות 600 ו-14 לכיוון "מיסורי" ובצירים "עכביש" ו"טרטור". למפקד חטיבה 600 ניתנה פקודה לתקוף "לעבר קו המים", החטיבה ירדה מערבה והשתתפה בהתקפה, שגרמה לפגיעה ב-25 טנקים של החטיבה, ו-12 מהם נשארו בשטח.

כאשר חטיבה 600 תקפה, תפסה חטיבה 14 את עמדותיה ב"כישוף" וב"חמדיה". בשעה 13:16, ושוב בשעה 13:45, הזהיר אלוף הפיקוד את מפקד האוגדה שרון שלא ייכנס להתקפה, אלא יסתפק במגע אש מטווח רחוק. בשעה 14:30 למד אלוף הפיקוד גונן מהאזנה לרשתות, כי מתקיים קרב בגזרת "מיסורי", ויצא לכיוון הגזרה. שעה לאחר מכן הוא נועד עם מפקד האוגדה והורה לו לנתק מגע ולרכז את כוחו למשימות הצפויות. האלוף גונן הופתע לשמוע על הפעלת חטיבה 14, שכוחות ממנה הגיעו בינתיים לשפת האגם. האלוף שרון רצה להשאירם שם ולגשת להכנות מהירות לצליחה.

הרמטכ"ל היה משוכנע שהשעה אינה כשרה לצליחה, ובשיחה עם סגנו בשעה 18:45 הדגיש זאת בתוקף ועמד על כך שאלוף הפיקוד "יוציא אותו החוצה, ושיתארגן להגנה". שרון ניסה לערער כמה פעמים, עד שקיבל לפני חצות פקודה סופית לצאת.

שר הביטחון והרמטכ"ל היו תמימי דעים בביקורתם על מהלכי האוגדה אחר הצהריים. מהדיווחים שקיבלו ממפקדת פיקוד הדרום הצטייר כאילו האלוף שרון פעל בניגוד למגמות המטכ"ל ולפקודות אלוף הפיקוד. הם גם שללו את עצם ההיגיון של כוונת שרון לפתוח בצליחה באותו זמן, עליה למדו מדיווחיו של אלוף הפיקוד. מול ביקורת זו טען שרון כי כל הצעדים שעשה ב-9 באוקטובר מתאימים ללחימה בהגנה, לפי תורת הלחימה של צה"ל ולפי ההיגיון המבצעי.

לטענתו, מהלכיו באותו יום התאימו לכוונות ולהוראות שקיבל, וכי עובדה היא שהממונים עליו (אלוף הפיקוד וסגן הרמטכ"ל, כאשר היה בדרום), העריכו כי יש מקום לשקול צליחה והמליצו לרמטכ"ל לאשר זאת, אלא שהוא קיבל תמונה לא נכונה של הנעשה בשטח, שלל את הרעיון בתוקף והורה להסיג את הכוחות הקדמיים של האוגדה. ב-10 באוקטובר מונה למפקד חזית הדרום הרמטכ"ל לשעבר חיים בר לב, בין השאר בניסיון לגביר את הסמכות מול מפקד האוגדה אריאל שרון, ולבלום את יוזמותיו ההתקפיות, שנגדו את מה שנתפס במוצב הפיקוד העליון (מצפ"ה) כסותרות את הוראות הרמטכ"ל.

הקרב על הצליחה

לאחר הגעת בר לב לדרום, עברו על הגזרה כמה ימים של לחימה לא מסיבית. לקראת 15 באוקטובר, לאחר ייצוב המצב בחזית רמת הגולן, החלו לדבר במטה הכללי על צליחה לגדה המערבית של תעלת סואץ בניסיון להטות את הכף גם בזירה הדרומית. אלא שלפי המחקר, גם מבצע הצליחה לא התנהל כמתוכנן והיה מלווה בוויכוחים קשים של שרון עם מפקדיו.

שרון דרש לבצע פעולה מהירה ככל האפשר לעומק השטח המצרי בניסיון לאגף את הכוחות המצריים ולמוטט אותם. הפקודה שקיבל הייתה לתפוס באמצעות כוחות האוגדה ראשי גשר בשני צידי התעלה, שדרכם יוכלו לעבור כוחות מאוגדה 162 לעומק השטח המצרי.

אוגדה 143 של שרון מנתה בשלב הזה של המלחמה 230 טנקים, אך 50 מתוכם רותקו לטובת גרירת הדוברות והגשר שהיו אמורים לאפשר את הצליחה. למרות שהמחקר מעלה כי כל מה היה יכול להשתבש בצליחה אכן השתבש - התמונה העולה היא כי אלה היו שעותיו הגדולות של שרון. הוא הוביל את כוחותיו ללחימה עזה תחת אש אויב כבדה ביותר, ולמרות נפגעים רבים, מאמץ הצליחה לא פסק.

בשעות הראשונות של מאמץ הצליחה נפצע גם אריאל שרון, והחל להסתובב בעקבות כך עם התחבושת המפורסמת מסביב למצח. לפי המחקר, תכניתו של האלוף שרון התבססה על תפיסת מאחז ממערב לתעלה מוקדם ככל האפשר. (בלוח הזמנים המשוער נקבע שסירות הגומי יהיו במים בשעה 20:00-20:30). בפועל, ב-16 באוקטובר בשעה 01:25 החלו הצנחנים בצליחה עצמה ושודרה מילת הקוד שכה ציפו לה "אקוואריום" וכעבור מספר דקות גם הדיווח "אקפולקו", שמשמעותו הייתה שהצנחנים נאחזו בגדה המערבית. בקרבות הלילה סבלה אוגדה 143 אבידות כבדות: בחטיבה 14 לבדה נהרגו יותר מ-120 לוחמים ואבדו יותר מ-50 טנקים.

הכוחות של החטיבה ניסו לפתוח את ציר "טרטור" כדי לאפשר את העברת גשר הגלילים לעבר התעלה, אבל נתקלו בלחימה עיקשת של כוחות מצריים בצד ה"ישראלי". בעלות השחר של ה-16 באוקטובר היה מישור התעלה מכוסה בערפילים סמיכים שעיבו את "ערפל הקרב". על המראה הזה כתב שרון בספרו: "השחר עלה על המראה הנורא ביותר שראיתי מימיי".

סמוך לשעה 07:00 בבוקר החלה אוגדת שרון להעביר את הטנק הראשון שלה לצד המצרי של התעלה (באמצעות מעבורות שנקראו "תמסחים", ועדיין ללא גשר). כוחות אוגדה 162 עדיין לא הצטרפו למערכה.

לפי המחקר, האלוף שרון תבע מהפיקוד לדבוק בתכנית הצליחה וגרס שיש ללחום על פתיחת הצירים ולהעביר בו בזמן חטיבת טנקים מערבה. לצורך זה הוא דרש שהפיקוד יטיל כוחות טריים למערכה על הגישה ל"מצמד", בין אם בכפיפות לו ובין אם על ידי אוגדה 162. הוא גם תבע שאוגדתו או אוגדה 162 תצלח ב"תמסחים" ונטה לעבור בעצמו לגדה המצרית. רא"ל בר לב שלל את הצעתו בתוקף, אסר עליו להעביר טנקים לכוח המשימה נוסף על אלה שעברו עד לשעה 10 בבוקר, והורה לו אישית להישאר בגדה המזרחית: "כל עוד אין גשר אתה חייב להיות בצד שלנו ולדחוף כל הזמן", אמר לו בר לב.

עוד נכתב ב"תולדות מלחמת יום הכיפורים" כי בערוב ה - 16 באוקטובר התהווה רפיון מסוכן בשטח: אוגדה 143 לא יכלה לתקוף ואילו אוגדה 162 עוד לא הוטלה להתקפה ככוח מרוכז. היעדר מגע פנים אל פנים של מפקד החזית או של אלוף הפיקוד עם מפקד אוגדה 143 במרוצת היום היה בין הגורמים שהביאו להתגברות חילוקי הדעות ולפגיעה באמון ההדדי. בשעה שנעצרה התנופה של מתקפת צה"ל, גברה הסכנה שהמצרים יגיבו על איום הצליחה במרוכז ובמתואם. ב-17 ו-18 באוקטובר ספגו כוחות צה"ל אבדות כבדות בקרבות "החווה הסינית" ובסרפיאום, לאחר שהמשימה לפתוח את הצירים המובילים לתעלה הועברה על ידי בר לב מאוגדת שרון לאוגדת אדן. ככל שחלף הזמן הלכה והתגברה האש המצרית גם באזור הצליחה עצמו.

מבצע הצליחה שהיה אמור להוביל לתנופה בצד המצרי - התארך. לפני הצהריים של ה-17 באוקטובר הגיע שר הביטחון, משה דיין, בלוויית מפקד החזית, חיים בר לב אל המוצב של אלוף אדן ב"כישוף". השר שוכנע שמוטב לזמן לשם גם את האלוף שרון. מפקד אוגדה 143 הגיע בשעה 12:30, והרמטכ"ל הצטרף בשעה 13:00. כאשר נפתח הדיון הוא התמקד בשאלה איזה אוגדה תחצה ראשונה, כאשר יורכב הגשר ותסוכל התקפת נגד מצרית מדרום. האלוף שרון, במצח חבושה, לא התקבל, לדבריו, לדיון ברוח טובה.
 
"כאשר האלוף בר לב העיר שיש פער בין הציפיות ובין המצב בפועל, חרה לו הדבר עד כדי כך שאך בקושי התאפק מלהכותו בפניו", מתואר האירוע בלשון עדינה ככל שניתן. עוד נכתב: באווירה של ציפייה להצלחה הציע שרון להשאיר את אוגדה 162 אחראית לגדה המערבית ולהעביר את כל אוגדתו מערבה. כן תבע להעביר את הטנקים מיד ב"תמסחים" ולא להמתין עד לגמר הרכבת הגשר. גם שר הביטחון רצה בכך.

לעומתו, הציע אדן לדבוק בתכנית שהטילה על אוגדה 143 להחזיק באזור הצליחה ולהרחיבו בשתי הגדות. לפיכך, הציע שאוגדתו תחצה ראשונה וביקש לשחרר את חטיבה 460 לחצייה בהקדם. בר לב שוב עמד על הקמת הגשר כתנאי להעברת עוצבות שריון. באין גשר הסכים לכל היותר ל-50 טנקים בגדה המערבית, והניח שהקרב עם החטיבה המצרית ייגמר עד שיורכב הגשר. הוא גם היה מוכן שכל אוגדה תעביר חטיבה אחת או יותר לגדה המערבית ותשאיר כוחות לאבטחת הפרוזדור, בפיקוד הסגנים.

הרמטכ"ל קיבל את עמדת בר לב שיש לחכות לבניין הגשר, אך שלל "פשרה" ופסק שאוגדה 143 תחזיק בראש הגשר ואוגדה 162 תחצה כולה. לפי דברים שאמר לימים שרון, על פי החומר של מחלקת ההיסטוריה, הוא סבר גם ממרחק של שנים כי משמעות ההוראות הייתה "גרימת עיכוב ושיבוש נוספים ומיותרים בניצול הצליחה והחמצה סופית של ההזדמנות למוטט את הצבא המצרי על ידי התקדמות מהירה בעורף שתי הארמיות שלו, או אחת מהן, בטרם יצטברו שם הכוחות שבהם נתקלו אחר כך".

שר הביטחון נלווה אל אלוף שרון כאשר חזר מדיון המפקדים אל אזור הצליחה, ועבר עמו לגדה המערבית. הוא היה שותף להתרגשות הגוברת לקראת השלמת הגשר, עד כדי דיווח על פתיחתו בטרם עת. למעשה, הרכבת הגשר הסתיימה רק בשעה 16:30 ולרשות הפיקוד עמד עתה גשר יחיד – לעומת שניים לפחות שנכללו בתכנית – אותו ראה כתנאי מינימלי להעברת האוגדות ולפיתוח המתקפה מעבר לתעלה.

חציית התעלה הייתה בדיעבד נקודת המפנה בחזית הדרום, הגם שהתארכה מעבר למצופה וגרמה אבדות כבדות. למרות שינוי המומנטום, מלחמות הגנרלים נמשכו ממש עד להפסקת האש. למשל, לפי המחקר, ב-21 באוקטובר חש שר הביטחון שהיחסים בין אלוף שרון ובין הדרגים שמעליו "הגיעו עד חוסר אמון הדדי, עד שפל ללא נשוא".
 
דיין הגיע באותו יום סמוך לשעה 15:30 למוצב הפיקוד באום חשיבה, כדי לשוחח בעניין זה עם רא"ל בר לב. כך כמעט עד לעמוד 607, האחרון: המחקר הצה"לי פותח את פצעי המלחמה אבל אינו שם סוף לוויכוחים גם אחרי שאחרון המפקדים הבכירים מהמלחמה הובא השבוע למנוחות.

***
תמונות: אריאל שרון במהלך מלחמת יום כיפור (צילום: ארכיון צה"ל, משרד הביטחון)