מיליארד שקלים כלואים

מיליארד שקלים כלואים

מדינת ישראל מאבדת בכל שנה מיליארד שקלים מתקציב הביטחון בגלל שהיא מתקשרת ב"ספק יחיד" עם אחת מארבע החברות הגדולות (אלביט, תעש, תע"א ורפאל). החשבון הוא פשוט: הרכש הייעודי (הכולל מערכות ואמצעים שהמשרד הוא הרוכש היחידי שלהן) של משהב"ט עומד על כ- 8.7 עד 9 מיליארד שקלים. מתוך כך, הרכש באמצעות תהליך "ספק יחיד" מארבעת החברות הגדולות עומד על כ- 7.2 מיליארד ש"ח.

רכש זה מבוצע על בסיס השעתון המפעלי של החברות הגדולות העומד על 400 ש"ח לשעה ומעלה. מתוך ה-7.2 מיליארד שקלים ניתן להוציא לתחרות פרויקטים בהיקף של שני מיליארד. המחיר שמשהב"ט יקבל עבורם יהיה לכל היותר מיליארד וחצי ש"ח. מתוך ה - 5.2 מיליארד ש"ח הנותרים יש להנחות את החברות הגדולות להוציא 40 אחוז מתכולות העבודה לקבלנות משנה לחברות קטנות ובינוניות. העבודה תהיה במחיר ממוצע של 150 ש"ח לשעה ובתוספת רווח לגדולות של 9.8 אחוז. כלומר, גם כאן יש שני מיליארד שקלים שנרכשים במחיר של 400 ש"ח לשעה ויכולים להירכש ב-200 ש"ח לשעה.

החיסכון משני המסלולים ביחד יהיה יותר ממיליארד שקלים. זה לא סוד ואני לא הראשון המצביע על כך. הדו"ח של חברת מקינזי הצביע על כך לפניי. משהב"ט אימץ את מסקנות הדו"ח והציב יעד לזרועות הרכש לרדת בכל שנה בסכום ההתקשרויות ב"ספק יחיד".

בשנת 2012, למרות מאמצי מנה"ר וההכוונה התומכת ממשהב"ט, היקף ההתקשרויות ב"ספק יחיד" אל מול ארבע החברות הגדולות - גדל. עוד כסף עבר את השסתום החד-כיווני ונכלא בקופה המתנפחת משנה לשנה. עד כאן לא חידשתי דבר. החידוש הוא בפתרון. אך לפני שאציע את הפתרון יש לנקות מהשולחן שני טיעונים שמעלות החברות הגדולות על מנת לקדם התקשרויות אלה. הטיעון הראשון הוא כי "רק הן יכולות". והטיעון השני הוא כי הן בכלל "מפסידות או לא מרוויחות מהפרויקטים שהן מבצעות עבור צה"ל".

את הטיעון השני קל מאד להפריך (מחיר ההתקשרות ב"ספק יחיד" הוא מחיר של מונופול. מחיר ההתקשרות במכרז הוא מחיר של שיווי משקל בשוק פתוח. להגיד שמפרויקטים בחו"ל מממנים את ההפסדים בפרויקטים בארץ דומה ללהגיד שכוח המשיכה של הירח חזק מכוח המשיכה של כדור הארץ).

אני בוחר להציע הצעה מאתגרת למשרד: כל פרויקט שהחברות הגדולות טוענות שהן מפסידות או לא מרוויחות בגינו תהיינה שתיים או יותר חברות קטנות ובינוניות שתשמחנה לבצע את העבודה בהתקשרות המבוססת על מחיר של 150 ש"ח לשעה. הטיעון הראשון הוא נכון בחלקו. רק הן יכולות לבצע את מלוא היקף הפרויקט. הפתרון של האמריקאים הוא לקבוע קבלן ראשי ולחייב אותו להוציא למכרזים 40 אחוזים מהיקף הפרויקט. התשלום עבור חלק זה בפרויקט ניתן במחיר הקבלן משנה ובתוספת אחוז מסוים לרווח של הקבלן הראשי. האמריקאים מכירים בחשיבותם של החברות הבינוניות והקטנות לשוק ובעיקר ללקוח ולמדינה. לכן, בחוק המכרזים שלהם יש "אפליה מתקנת" לטובת החברות הבינוניות והקטנות ולתועלת המדינה.

מנה"ר ומשהב"ט לא הצליחו להנהיג את המעבר מהתקשרויות של "ספק יחיד" ל"מכרזים", מכיוון שלא הצליחו לגייס למטרה את הגורמים המחליטים והממליצים בצה"ל. לצבא נוח יותר ונועז הרבה פחות להמשיך את ההתקשרויות אל מול הגדולות. הדרך ל"ייצר" אומץ בקרב הקצינים הוא להשתמש ב"בושה" כתכונה מאיצת פעילות. יש לפרסם את כל ההתקשרויות ב"ספק יחיד" את הממליצים (המחליטים והממליצים – המחליטים - רמ"ד ורע"ן, הממליצים - רמ"ח ורח"ט. זה עצוב אבל אין כאן טעות סופר) על כך ואת מניעיהם.

זה לא נעים. לא עושים מעשה כזה במסגרת קוד אחוות ה"לוחמים הוותיקים". אלא שזו כבר לא ה"מלחמה" של כולנו, ואין דרך אחרת ל"שחרר" את מיליארד השקלים הכלואים.