מגה מדינה כורדית?

פרופ' אמציה ברעם על התפוררות המשטרים במזרח התיכון, שמציבה את הכורדים בסוריה ובעיראק בעמדת השפעה חסרת תקדים. מאמר מיוחד על רקע האפשרות שבאזור תוקם מדינה כורדית עצמאית גדולה, או דווקא שתי ישויות חדשות בעלות רקע דומה

מגה מדינה כורדית?

צילום: AP

המלחמה וההתפוררות דה-פקטו בסוריה ובעיראק הציבו את הכורדים בשתי המדינות הללו בעמדת השפעה חסרת תקדים ואפילו במעמד של עוצמה צבאית. בין הטרור של דאעש לזה של המחתרת הכורדית, ה - PKK, גם טורקיה חווה אי שקט הולך וגובר. 

באיראן, המתיחות מול הכורדים, האזרים, הבלוצ'ים ויתר המיעוטים מהווה "קוץ" הנעוץ דרך קבע בבשרה של המדינה. למרות כל זאת, האפשרות להקמתה של מגה-מדינה כורדית המשתרעת מאיראן במזרח ועד מערב סוריה וממחוז פנג'ווין בעיראק בדרום ועד קארס בצפון טורקיה אינה בגדר הסבירה. 

הן טורקיה והן איראן אינן עומדות בפני התפוררות והממשל המרכזי בשתי המדינות שולט היטב במצב. מנקודת מבט איראנית, השימוש בכורדיסטן העיראקית ובמיוחד בחלקה המזרחי, בו שולטת מפלגת ה-PUK (האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן) כאזור-חיץ מול טורקיה מהווה מדיניות סבירה ביותר, אך באיראן כל אוטונומיה כורדית, שלא לדבר על עצמאות, אינה באה כלל בחשבון. אותו דבר ניתן לומר גם לגבי טורקיה: השימוש באוטונומיה הכורדית או אפילו במדינה כורדית קטנה בעיראק כמשאב כלכלי וכאזור-חיץ אסטרטגי מול איראן ובת-בריתה בגדד מהווה את  המדיניות הנוכחית של טורקיה, שמן הסתם תימשך. משמעות הדבר היא שבעתיד הנראה לעין, חלום המגה-מדינה הכורדית לא יתגשם. 

אך מה לגבי מדינה כורדית שתאחד את הכורדים בסוריה ובעיראק? מדינה כזו נראית כרגע כאפשרות ניתנת למימוש, לפחות יותר מאשר בעבר, אך בדרך למימושה ניצבים מכשולים משמעותיים. ראשית, המפלגה הכורדית החזקה ביותר בסוריה היא ה-PYD (מפלגת האיחוד הדמוקרטי הכורדית) הכוללת את הזרוע הצבאית YPG. ה-PYD קרובה למחתרת הכורדית הטורקית PKK אך אינה מהווה חלק ממנה. עקב כך, טורקיה שונאת את שתיהן. עובדה זו גם מסבכת לאין שיעור את מערכת היחסים בין ה-PYD למסעוד ברזאני ומפלגת ה-KDP (המפלגה הכורדית הדמוקרטית – Kurdish Democratic Party) שלו.  ברזאני, הנשיא דה-פקטו של ה-KRG (הממשלה הכורדית האזורית – Kurdish Regional Government), מקיים יחסים פוליטיים וכלכליים הדוקים עם טורקיה. עקב כך הוא מנסה, מזה זמן רב, לשכנע את אנשי ה-PYD לשפר את יחסיהם עם טורקיה, כדי שחזית כורדית מאוחדת תוכל לסמוך על טורקיה, שכנתה הצפונית ורבת העוצמה. עד כה ברזאני נכשל במאמציו מכיוון שגם הטורקים וגם הכורדים סירבו להתפשר בכל הקשור למטרותיהם הפוליטיות. הדרישה העיקרית והראשונה שמציגים הטורקים למפלגת ה-PYD היא שלא להשלים את כיבוש כל האזור הצפוני של סוריה הגובל עם טורקיה. ארדואן זקוק למסדרון רחב המוביל אל ידידיו האיסלאמיסטים באזורים הדרומיים יותר של סוריה. בהקשר זה, טורקיה דורשת שהכורדים יפנו אזורים אסטרטגיים מסוימים אותם הם כבר כבשו, כמו שדה התעופה במנג. הדרישה השנייה שמציגה טורקיה היא שה-PYD יתחייב שלא לנצל את הכאוס השורר כרגע בסוריה כדי לייסד אוטונומיה על-ידי שימוש בכוח. רק לאחר שסוריה תאוחד, יותר לכורדים לחתור לאוטונומיה בדרכי שלום ובאמצעים דמוקרטיים. הדרישה השלישית היא שהכורדים יתחילו להילחם ברצינות נגד כוחותיו של אסד. לבסוף, ארדואן רוצה התחייבות חד-משמעית של הכורדים בסוריה שהם לא יאיימו על טורקיה. מאחורי דרישה זו ניצבת הציפייה שלו לניתוק כל הקשרים בין ה-PYD ל-YPG בצד הסורי ובין ה-PYD ל-PKK בטורקיה. הסיכויים לאיחוד פוליטי בין כורדיסטן בעיראק לכורדיסטן בסוריה נראים כרגע קלושים.

שתי מדינות כורדיות?

האם הכורדים בסוריה, ובנפרד מהם – הכורדים בעיראק, יכולים להקים מדינות עצמאיות, או לפחות עצמאיות דה-פקטו? אפשרות זו נראית כיום סבירה יותר מאשר אי-פעם בעבר, למרות שהיא עדיין רחוקה מלהיות ודאית. לממשלה האזורית הכורדית (KRG-Kurdish Regional Government) בעיראק יש כבר מדינה דה-פקטו שכזו. היחסים הכלכליים והפוליטיים בינה לבין טורקיה הדוקים מאוד וניתן להצביע על תלות הדדית: הכורדים רוצים למכור את הנפט שהם מפיקים בכירכוך (כ-600,000 חביות ליום), ואילו טורקיה מצידה שמחה להעביר את הנפט הזה אל חוף הים התיכון בשטחה באמצעות קו צינור חדש. העולם רוכש בימים אלה נפט כורדי, אם כי במחיר נמוך במקצת מן המקובל. במהלך החודשים האחרונים, עמדתה של טורקיה בשאלת העצמאות הכורדית בעיראק השתנתה, ואנקרה כבר אינה מתנגדת לכך בתוקף כבעבר. גם הכורדים בעיראק זוכים לתמיכה מסוימת בשאיפתם לעצמאות – מערב הסעודית. הסעודים לא יחדלו לעולם מלהתגרות בבגדד עקב כפיפותה לטהרן. בגדד מתנגדת בכל תוקף לעצמאות כורדית אך השלטון בבגדד אינו מעביר עוד אל ה-KRG את חלקה בהכנסה הלאומית מנפט. כורדיסטן נאלצת להסתפק בהכנסות מן הנפט המופק בשטחה ובכירכוך. הסכומים אינם גדולים, וה-KRG סובלת מכך, אך מצב עניינים זה גורם גם לשחיקה במידת ההשפעה של בגדד על אירביל.

עם זאת, באותה עת לא הוענקה שום תמיכה אמריקנית או אירופית. הנשיא אובמה סבור שהוא מעורב במידה מספקת בעיראק וסוריה, ושאם הוא יכיר בעצמאות הכורדית הוא ייאלץ לשלוח כוחות וסיוע כספי אם משהו ישתבש. המצב המורכב הזה מעניק לכורדים הפוגה. מבין שלוש המפלגות הפוליטיות הגדולות, מפלגת ה-KDP של ברזאני היא זו שמתעקשת לדרוש עצמאות, יותר מכל האחרות, אבל אפילו ברזאני מתנהל בזהירות. הוא הצהיר לאחרונה שמשאל-עם בעניין העצמאות הכורדית יתקיים בקרוב. עם זאת, הוא הבהיר שתהיינה התוצאות אשר תהיינה (ואני מצפה שהן תהיינה קרובות ל-100%), הן תיחשבנה כהמלצה בלבד ולא תהיינה מחייבות מבחינה פוליטית.

הסיבה לכך שברזאני דוחף לקיום משאל-עם קשורה במידה מסוימת למעמד החדש אליו הגיעו הכורדים, אבל זה לא הכל. הדור הצעיר מפעיל לחץ אדיר על המנהיגים הכורדיים כדי שיכריזו על עצמאות, והם זקוקים נואשות לתמיכה עממית רחבה. התלהבות לאומנית עשויה להסיט את תשומת הלב של בני העם מן המצוקה הפוליטית והכלכלית בה הם שרויים. ראשית, עקב התעקשותו להמשיך בתפקידו כנשיא ה-KRG לתקופת כהונה שלישית, למרות שמבחינה חוקתית זמנו תם, ברזאני סופג ביקורת מן המפלגות האחרות. שנית, היחסים בין מפלגת ה-KDP שלו לרשימת השינוי גוראן, המפלגה העיקרית השלישית בפרלמנט, התדרדרו לאחרונה עד כדי כך שארבעה שרי ממשלה מרשימת גוראן פוטרו ועל יושב-ראש הפרלמנט, אף הוא מרשימת גוראן, נאסרה הכניסה לאירביל. בנוסף לכך מתקיימות הפגנות נגד ברזאני והוא ומנהיגי המפלגות האחרות מואשמים בשחיתות. רשימת גוראן מאשימה את ברזאני בכך שהוא שמר לעצמו, בניגוד לחוק, 2 מיליארד דולר מהכנסות הנפט לשימושים פוליטיים. 

שלישית, המשבר הכלכלי באזור הנשלט על-ידי ה-KRG מחריף עקב מחירי הנפט הנמוכים והפסקת התמיכה הפיננסית מבגדד. אמנם ה-KRG מוכר נפט בקצב של כ-600,000 חביות ליום, אך ההכנסות ממכירות אלה אינן מספיקות או שחלק מן הנפט נגנב וכתוצאה מכך המורים, אנשי הצבא (ה-"פשמרגה") ועובדי ממשלה רבים אחרים לא קיבלו את משכורותיהם במלואן במהלך שישה החודשים האחרונים לפחות. קבלנים וחברות נפט עוזבים את כורדיסטן מכיוון שהם אינם מקבלים את התשלומים המגיעים להם. עד אמצע שנת 2014, הכלכלה הכורדית היתה תלויה יתר על המידה בהכנסות של בגדד ממכירות נפט. עכשיו היא מתפוררת. ברזאני וה-PUK מאמינים גם שמשאל-עם יפעיל לחץ על בגדד ויגרום לה לחדש את התמיכה ב-KRG.

התוצאה הפרדוקסלית שעלולה להיות לכל התהליכים הללו היא מצב שבו ההנהגה הכורדית, בעיקר ה-KDP וה-PUK, תחליט "לברוח לפנים" על-ידי הצהרת עצמאות. אם הם יעשו זאת, כורדיסטן תהיה תלויה כמעט ב-100% ברצון הטוב של הטורקים ובסופו של דבר תהפוך לגרורה של טורקיה. אחד הסימנים המעידים על שיתוף הפעולה ההדוק בין הכורדים לטורקים היה הביקור שקיים לאחרונה ברזאני באנקרה, שם הוא נועד עם ארדואן. סביר מאוד להניח שהטורקים דרשו את תמיכתו של ברזאני נגד מחתרת ה-PKK ונגד ה-YPG.

הכורדים בסוריה

לכורדים בסוריה יש כבר "מנהל אזרחי" אוטונומי דה-פקטו בשלושה אזורים הנשלטים על-ידי הכורדים: ג'זירה במזרח, קובאני במרכז ואפרין במערב הרחוק. המטרה האסטרטגית של ה-PYD והזרוע הצבאית שלה, ה-YPG, היא לסגור את החללים הקיימים בין האזורים הללו, ובמיוחד את המסדרון שבין חלב לגבול הטורקי, ולהתקדם מערבה עד למובלעת הכורדית באפרין. מהלך זה זכה לתמיכת הרוסים מן האוויר ולתמיכת האמריקנים באמצעות מודיעין, וקיים מידע שטרם אומת לפיו הכורדים גם קיבלו כמות מסוימת של ציוד צבאי משתי המעצמות – מה שעורר את חמתם של הטורקים. הטורקים הפציצו לאחרונה עמדות של הכורדים בסוריה ודרשו מן האמריקנים לבחור בינם לבין הכורדים. כתוצאה מכך, האמריקנים ביקשו מהכורדים לעצור את התפשטותם מערבה, ונכון לעכשיו הכורדים קיבלו את הדרישה הזו. אין כל ספק בכך שפוטין מפיק עונג רב מן המתיחות הזו בין האמריקנים לטורקים. כדי להוסיף לרוגז והתסכול שחשים הטורקים, למבוכה שחשים האמריקנים ולסיפוק שחשים הרוסים, מיד לאחר שפוטין הכריז על הנסיגה החלקית מסוריה ב-16 במארס, 2016, אנשי ה-PYD הצהירו על כוונתם להקים, בסופו של דבר, "אזור" כורדי-טורקמני אוטונומי במסגרת פדרציה עתידית עם סוריה. בזכות רוב כורדי וצבא כורדי חזק, אם אוטונומיה זו אכן תושג היא תהפוך לאזור בשליטה כורדית.

מנקודת מבט אמריקנית, הכורדים, הן בעיראק והן בסוריה, היו עד כה הכוח הצבאי הקרקעי האמין היחיד שנלחם כנגד דאעש. בעזרת מספר שבטים ערביים-סוניים (בסוריה, במיוחד שבט השמאר ג'רבה – צבא סנאדיד), הם הצליחו לעצור את כוחות דאעש ואפילו לגרום להם לסגת. מנקודת המבט הרוסית, הכורדים הם סוג של בן ברית: לא זו בלבד שהם נלחמים נגד דאעש ונגד ג'בהת אל-נוסרה, אלא שהם גם נמנעים ככל יכולתם מעימות צבאי עם כוחותיו של אסד. כפי שסיפר לי מקור כורדי יודע-דבר, הם קיבלו התחייבות מאסד לפיה אם הם "יתנהגו יפה", הוא יכיר באוטונומיה כורדית אחרי שמלחמת האזרחים תסתיים. שיתוף הפעולה השקט הזה בין הכורדים בסוריה למשטרו של אסד מוציא את ארדואן מדעתו. הזעם שלו כנגד הכורדים החריף בעקבות מתקפות מכוניות התופת ב-17 בפברואר וב-13 במארס באנקרה, אותן ייחסה טורקיה למחתרת ה-PKK ובני-בריתה. אם שיחות השלום בסוריה יובילו, בסופו של דבר, להפסקת אש יציבה וקבועה יותר וסוריה תהפוך (כפי שאני אכן חושב שיקרה) למדינה מבוזרת, תהיה לכורדים אוטונומיה שתשתרע על פני רוב, אם כי לא כל, הגבול הסורי-טורקי. אם סוריה תתפורר לחלוטין, הכורדים והעלאווים יהפכו להיות בני-ברית טבעיים. שתי הקבוצות הן קבוצות מיעוט, שתיהן חילוניות והטריטוריות שלהן סמוכות זו לזו. בין אם הן תצהרנה על עצמאותן ובין אם לאו, שתיהן תהיינה עצמאיות דה-פקטו. בעזרת תמיכה רוסית, הכורדים יוכלו להגן על העלאווים, תחת שלטון אסד או יורשו, מפני פשיטות טורקיות, ולהשתמש בטריטוריה של העלאווים כדי לייצא את הנפט שלהם. העלאווים יוכלו להציע לכורדים גישה לים הפתוח ולרוסים – בסיסים ימיים ואוויריים. באופן מוזר, נראה שאנו חוזרים להיסטוריה הארוכה של האיבה בין טורקיה לרוסיה, כשרוסיה מבססת לעצמה אחיזה באזורים אסטרטגיים הגובלים עם טורקיה מדרום, בעוד טורקיה מנסה לגייס מוסלמים רוסיים שיפעלו נגד מוסקבה. ייתכן שאנו חוזרים למאות ה-18 וה-19 גם במובן נוסף: הכורדים ייהנו לפחות ממצב של אוטונומיה אך לא מן האחדות שממנה נהנו אחדות מהנסיכויות (האמירויות) הכורדיות בעבר.

כדי ליצור מדינה כורדית יחידה מסולימאני במזרח עיראק ועד אפרין במערב סוריה, או לפחות עד מנביג' או ראס אל-עין, ארבע ההנהגות הכורדיות (ה-KDP, ה-PUK, רשימת גוראן וה-PYD) חייבות, קודם כל, להסכים לדבר זו עם זו. לאחר מכן, על ה-PYD להגיע באמצעות מו"מ למצב של שביתת-נשק בפועל עם טורקיה. משמעות הדבר היא שאלא אם טורקיה תשנה מן היסוד את הגישה שלה כלפי הכורדים הטורקים, ה-PYD תיאלץ להיפרד מן ה-PKK.