לבנון - שקרים עצמיים

לבנון - שקרים עצמיים

לראשונה, מזה ארבע שנים, אני מודאג. אני מתחיל לשמוע את הנרטיב, הנשען על השקט בגבול הצפון, כי למעשה "ניצחנו" במלחמת לבנון השנייה.

דבר אחד הוא שאני שומע את הטיעון מהדרג המדיני. דבר שני, ושונה לחלוטין, כשאני שומע את הטיעון מהצבא.

מבחינת הדרג המדיני הטיעון יכול להיות לגיטימי. על פי תורת הביטחון הלאומי (סמינר בן גוריון 1947) ובמיוחד תורת הסיבובים/קיר הברזל, המטרה העליונה של כל סיבוב בעצימות גבוהה לגרום לצד השני לחשוב הרבה לפני שיצא לסיבוב נוסף. מבחינה הזו יכול להיות שהממשלה השיגה מטרה זו. ואולם, מטרות הצבא במלחמת לבנון השנייה היו מעשיות הרבה יותר:
- שחרור שני החיילים החטופים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, באמצעות לחץ על חיזבאללה ועל לבנון.
- הפסקת אש מוחלטת.
- פריסת צבא לבנון בכל שטח דרום לבנון.
- הוצאת חיזבאללה מאזור דרום לבנון.
- הסרה מוחלטת של איום הטילים והרקטות מעל תושבי ישראל.*

ביעדים אלה הצבא לא עמד. ותהיה זו טעות מבחינתו לעשות עכשיו סיבוב פרסה בהבנתו את המלחמה. מכיוון, שכך לא יפיק את הלקחים, ובסיבוב הבא התוצאות תהיינה קשות יותר.

בנובמבר 2007 הושק הספר  "אש על כוחותינו". נושא הערב היה "מלחמת לבנון השלישית" והשאלה שעמדה במרכזו הייתה : "האם גם בפעם הבאה נכשיל את עצמנו". הרצאת הפתיחה הייתה של תא"ל (מיל') גל הירש, ולאחריה פאנל הכולל את השר אלי ישי, מזכיר הממשלה (בתקופת המלחמה) ישראל מימון, אלוף (מיל.) יפתח רונטל - מפקד מז"י לפני המלחמה ועוד.

עזבתי את הערב תוך כדי הרצאת הפתיחה, לאחר ששמעתי מספיק. למחרת בבוקר שלחתי לעמיר את המייל הבא:

"...שמחתי לקבל את ההזמנה לערב ההשקה של הספר. אני חושב שהשאלה שהצבת במרכז הערב: "האם גם בפעם הבאה נכשיל את עצמנו?", היא שאלה חשובה ומכבדת ערב כזה.

לאכזבתי, שמעתי בהרצאת הפתיחה כי "צה"ל ניצח במלחמה הזו", וכי "במלחמה הזו יצא צה"ל מכל המפגשים כשידו על העליונה" ועוד "יותר ממלחמות קודמות".

לאחר דברים אלה לא מצאתי לנכון להישאר לפאנל.

אמר לי פעם חבר (בדרגתו של גל) כי "אצלנו בצבא העתיד קבוע, זה רק העבר שמשתנה כל הזמן".

הרצאת הפתיחה הייתה דוגמה טובה לאופן שבו העבר משתנה ומתאים את עצמו לצרכי ה"קרב על התודעה". אם נגיד שוב ושוב שניצחנו, וגם נאמין בזה – אז בעצם ניצחנו.

ארגון או חברה המשנים את עברם, עתידם קבוע. לשחזר את הנעשה. ובמקרה שלנו, לשחזר את הכישלון.

מ.ש.ל. (בלשון המתמטיקאים).

הכשל המרכזי של הצבא במלחמת לבנון השנייה נבע מהשפה. משם הוא זוחל אלינו בחזרה.

השפה הצבאית צריכה להיות רזה ומובנת. בעלת משמעות חד ערכית: מסמן אחד (ורק אחד) למסומן אחד. בלי "נחילים" ו"ליל הקנים האדומים". זה טוב לשירה לא למלחמה. השפה הצבאית היא שפה תפעולית. מהבחינה הזו לומר ש"תוצאות המלחמה הן מורכבות" (אלוף גדי אייזנקוט בראיון ל"ידיעות אחרונות" ביום שישי שעבר) זה נכון ברמה המדינית. זה לא נכון ברמה האופרטיבית. ברמה זו היו יעדים. ברורים. האם הם הושגו? התשובה היא לא. כל ניסיון לעמעם את העובדה הפשוטה הזו ימנע את היכולת להפיק את הלקחים, וימנע את האפשרות לחזור ולהיות צבא העומד ביעדים ומגיע להישגים.

***

* הערה: מאוחר יותר עודנו חלק מהיעדים:במקום היעד של הוצאת חיזבאללה מאזור דרום לבנון, הוצב יעד מצומצם יותר: הרחקתו מקו הגבול עם ישראל, הריסת מוצביו בקו הגבול, פגיעה בתשתית הצבאית ובמצבת כוח האדם שלו, ואם ניתן גם בהנהגה שלו. בעקבות יוזמות של שרת החוץ ציפי לבני, הסכים אולמרט מאוחר יותר, שישראל תשאף לכך שמלבד פריסה של צבא לבנון, יתפרס גם כוח רב לאומי על הגבול עם ישראל, שימנע מחיזבאללה לתקוף את ישראל.

אולי יעניין אותך גם