לא רק ישראל: גם מדינות המפרץ מודאגות מאיראן גרעינית

שש מדינות המפרץ נמצאות במרוץ לפיתוח היכולת הגרעינית, בין אם תהיה צבאית או אזרחית. ברקע החשש מפני יכולתה הגרעינית, האפשרית, של איראן. יואל ג'וז'ינסקי, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, משרטט את דרכן של הנסיכויות לגרעין

לא רק ישראל: גם מדינות המפרץ מודאגות מאיראן גרעינית

צילום: AP

ישראל מודאגת מאוד בשנים האחרונות מסוגיית הגרעין האיראני, אולם היא לא לבדה באזור. גם מדינות המרפץ אינן רואות בעין טובה את ניסיונות הרפובליקה האיסלאמית לפתח נשק גרעיני. על רקע חששות אלה, כל שש מדינות המפרץ הערביות הכריזו על עניין בפיתוח תוכנית גרעין עצמאית לייצור חשמל והתפלת מים. באופן מסורתי, שש מדינות המפרץ הערביות — סעודיה, בחריין, קטאר, איחוד האמירויות, עומאן וכווית — נוקטות מדיניות מוצהרת המבקשת לשמור על המזרח התיכון בכלל, ועל המפרץ בפרט, כאזור נקי מנשק להשמדה המונית.

נכון למחצית 2011 , לאף מדינה ערבית במפרץ אין יכולת גרעינית — לא צבאית ולא אזרחית. אין בחצי האי ערב אף כור גרעיני לצורכי מחקר. כל המדינות חתומות על האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני – NPT . כווית, בחריין ואיחוד האמירויות חתומות גם על "הפרוטוקול הנוסף", המאפשר פיקוח הדוק יותר על המתקנים הגרעיניים שברשותן. בל נחישותה של איראן להמשיך בפרויקט הגרעין שלה, דחפה את מדינות המפרץ לקדם פרויקטים משותפים ונפרדים, שמטרתם לפתח תשתית וידע בתחום הגרעין.

בהזדמנויות אחדות הודיעו המדינות שהן תומכות בזכותה של איראן לפתח יכולת גרעינית למטרות שלום, אך הביעו דאגה מפני חוסר השקיפות של תוכנית הגרעין שלה. כך למשל, בשנת 2007 הזמין שר החוץ של סעודיה את איראן להשתתף בהקמת תחנת כוח גרעינית, חיצונית לאזור, שתספק דלק גרעיני לפרויקטים שונים במדינות המפרץ, ובפיקוח בינלאומי. איראן הודיעה שהיא מברכת על היוזמה, אך אין בכוונתה לזנוח את העשרת האורניום בתחומה. כישלון יוזמות מן הסוג הזה, וההבנה שהקהילה הבינלאומית מתקשה לעצור את איראן, דחף את המדינות לחתור לעבר פיתוח גרעיני עצמאי. מטרתן של המדינות היא להוכיח עשייה כדי לבטא שאינן נשארות מאחור במרוץ לגרעין.

כווית

כבר באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת החליטה כווית להקים תחנת כוח גרעינית ניסיונית בשיתוף פעולה עם בריטניה. התוכנית עוכבה בשל התקלה הגרעינית בפנסילבניה בשנת 1979 (Three Mile Island) ועקב מלחמת איראן־עיראק, והיא נגנזה לחלוטין לאחר צניחת מחירי הנפט. במרס 2009 חזרה כווית והודיעה על עניינה המחודש בהקמת תוכנית גרעין אזרחית. היא חתמה על הסכם שיתוף פעולה עם סבא"א, והקימה וועדה לאנרגיה אטומית, שתפקידה לבחון הקמת תחנות כוח גרעיניות, וגם נושאי ביטחון, בטיחות, בקרה, פיקוח וחקיקה בתחום הגרעין. מאז נחתמו חוזים עם צרפת, ארצות־הברית, יפן, רוסיה, קוריאה ובאחרונה חתמה כווית חוזה עם מצרים בנושא הגנה מפני קרינה גרעינית.

לדברי שלטונות כווית, המניע העיקרי לפיתוח הגרעיני הוא הצורך להתמודד עם העלייה בביקושים לאנרגיה ולהפחית זיהום אוויר. הציפייה של כווית היא להקים ארבע תחנות כוח גרעיניות עד שנת 2022.

קטאר

גם קטאר הביעה עניין בפיתוח גרעיני אזרחי. בקטאר מצוי שדה הגז הטבעי הגדול בעולם, אבל העלייה בביקוש לאנרגיה והרצון לשמור על רווחים מייצוא הגז מניעים את תוכנית הגרעין של קטאר. בשנת 2008 אישרה קטאר כי שכרה מומחים זרים כדי לבחון את הכדאיות של הקמת כור מחקר קטן לצורכי הכשרת כוח אדם ולצרכים רפואיים. מאז חתמה קטאר על מזכרי הבנה לשיתוף פעולה בתחום הגרעין עם רוסיה ועם צרפת. לנוכח הגברת הדרישה לאנרגיה, המדינה מבקשת להגביר את ייצור החשמל המסובסד, מתוך הבנה שכל צמצום של הסובסידיות עלול לעורר תסיסה בקרב האוכלוסייה.

עומאן

גם עומאן, הסולטנות הקטנה והשלווה בשולי המפרץ, הצהירה שתשתמש באנרגיה גרעינית להפקת חשמל ולהתפלת מים, אם כי טרם החלה בהכנות מעשיות לכך. בשנת 2009 , כשהצטרפה הסולטנות כחברה בסבא"א, היא הודיעה שהיא מעוניינת לרכוש יכולת גרעינית כדי להתמודד עם האתגר של פיתוח בר קיימא במדינה. מאז חתמה עומאן על הסכמים לשיתוף פעולה עם רוסיה, והיא מקיימת דיונים בנושא עם הודו.

בין שש מדינות המפרץ הערביות היא המהססת ביותר להתקדם בתחום, ונראה שתהיה האחרונה לבנות תשתית גרעינית.

בחריין

בחריין הקטנה הצהירה שהיא מעוניינת להקים תחנת כוח גרעינית עצמאית, אבל טרם עשתה צעדים ממשיים לשם כך. בשנת 2007 אף דחתה בחריין הצעה של איראן לשיתוף פעולה בתחום הגרעין בטענה שהיא תשתף פעולה בתחום זה רק עם מדינות המפרץ הערביות. אבל חודשיים אחר־כך היא חתמה על מזכר הבנות בעניין זה עם ארצות־הברית.

מחלקת המדינה של ארצות־הברית אישרה, שאכן בחריין מעוניינת בהקמת תחנת כוח גרעינית קטנה, אך תסתמך על שווקים בינלאומיים קיימים לאספקה של דלק גרעיני, והיא לא תעשיר אורניום בתחומה. אנשי ממשל בבחריין הצהירו, שהם מקווים להשלים בניית תחנת כוח גרעינית עד שנת 2017 — יעד שאפתני ביותר. לא ברור כיצד ישפיע המשבר הפוליטי במדינה על המשך פרויקט הגרעין. על כל פנים, ברור שפחת כוח המשיכה של בחריין כלפי חברות זרות לשיתוף פעולה בתחום.

איחוד האמירויות

בינתיים רק איחוד האמירויות הצליח להתגבר על המכשולים הפוליטיים, הכלכליים והרגולטורים בדרך לתוכנית גרעין מלאה. על־פי הערכת השלטונות, צריכת החשמל באמירויות צפויה להגיע לארבעים גיגה ואט חשמל בשנת 2020 , ויכולת הייצור שלה היום עומדת על חצי מן הכמות הזאת. ההסתמכות הבלעדית על מקורות אנרגיה מתחדשים, כמו רוח ואנרגיה סולרית, אינה אפשרית לטענת בכירים באמירויות, שכן אלה מסוגלים לספק רק עד שבעה אחוזים מצורכי האנרגיה של הפדרציה.

נוכח תחזיות אלה, החל להתגבש הסכם לשיתוף פעולה בתחום הגרעין האזרחי עם ארצות־הברית. ההסכם נחתם בשלהי ממשל בוש. הסעיף החשוב ביותר בהסכם הוא התחייבות של איחוד האמירויות לא להעשיר אורניום בתחומה אלא להסתמך על ייבוא דלק גרעיני. הסכמה זו תרמה להרגעת החששות בקונגרס ולאישור ההסכם לבסוף. איחוד האמירויות התחייבה לעבוד בשקיפות ובשיתוף פעולה מלא עם סבא"א, ועד כה היא עומדת בכך. מאז ההסכם עם ארצות־הברית חתמו האמירויות על הסכמים לשיתוף פעולה עם יפן, בריטניה, ובאחרונה גם עם אוסטרליה.

בדצמבר 2009 הודיע איחוד האמירויות, שתאגיד ממשלתי מקוריאה הדרומית — Korean Electric Company — נבחר לבנות את הכורים. הכור הראשון מתוכנן לפעול כבר בשנת 2017 . משמע, בשנת 2017 מתכוונת אבו דאבי לחבר את הכור לרשת החשמל, ותאריך היעד לסיום הפרויקט כולו, כלומר השלמת כל ארבעת הכורים, נקבע לשנת 2020 .

נכון לעכשיו הפרויקט אפילו מקדים במעט את לוח הזמנים המקורי. ככלל, מדיניות הגרעין של האמירויות מכוונת לשיתוף פעולה נרחב עם הקהילה הבינלאומית כדי להשיג הכרה רחבה בתוכנית הגרעין שלה. ואכן משלחת בינלאומית של סבא"א שביקרה באמירויות ציינה לשבח את שיתוף הפעולה לו זוכה הסוכנות במדינה.

בעיתוי לא מוצלח, שלושה ימים לאחר האסון הגרעיני ביפן, התקיים טקס הנחת אבן הפינה לארבעת הכורים הגרעיניים באיחוד האמירויות. הכורים ימוקמו כחמישים ק"מ מהגבול עם סעודיה, על שפת הים, באזור באראכה. איחוד האמירויות הצהיר שיפעל בשקיפות ובשיתוף פעולה עם הקהילה הבינלאומית בכל הנוגע לתוכנית הגרעין. עניין זה בא לידי ביטוי בין היתר בהתחייבות שלא להעשיר אורניום בתחום הפדרציה. למרות זאת הועלו בקונגרס האמריקאי חששות מפני תפוצה של נשק גרעיני וידע, והוא קרא לאיחוד האמירויות להדק את הפיקוח על הייצוא. בהקשר זה מן הראוי להזכיר שדובאי, האמירות השנייה בגודלה, היא כר פעולה נוח למבריחים. בתחומה חיים איראנים רבים ופועלות חברות קש איראניות המבריחות חומרים אסורים לאיראן. זאת ועוד, דובאי שימשה גם בסיס פעולה של רשת ההברחות של "אבי הפצצה הפקיסטנית", חאן.

סעודיה

כאן אולי נמצא המקרה המעניין ביותר בנושא הנידון. באפריל 2010 פרסם המלך עבדאללה צו המורה על הקמת "עיר גרעינית" בהשקעה של מעל מאה מיליארד דולר, שמטרתה "לבחון את כל ההיבטים של הפיתוח הגרעיני". הממלכה חתמה על הסכם בינלאומי ראשון עם צרפת, ומנהלת בנושא הגרעיני מגעים עם ארצות־הברית, עם רוסיה, עם בריטניה, עם ארגנטינה, עם סין ועם קוריאה. כל המדינות הללו הציעו לבנות כורים בסעודיה.

התקדמות תוכנית הגרעין של איראן ואי־הוודאות בנוגע למדיניות ארצות־הברית באזור מעוררות חשש בריאד מפני הסתמכות בלעדית על ערבויות הגנה של ארצות־הברית, אם אלה אכן תינתנה, מה שדוחף אותה בין היתר לבחון את האופציה לפתח תוכנית גרעינית אזרחית בסיוע זר.

מה הן אפוא האפשרויות של סעודיה להתמודד עם מציאות של יכולת גרעינית בידי איראן? שלטונות סעודיה מעולם לא אישרו זאת, אך רבים מאמינים שהיא כבר הייתה מעורבת בעבר בתחום הגרעיני הצבאי. דווח שסעודיה עמדה מאחורי מימון תוכנית הגרעין של פקיסטן. מספר שתיים במשלחת הסעודית לאו"ם שערק לארצות־הברית טען שהממלכה הקימה תוכנית גרעינית צבאית בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, וכי סעודיה סייעה גם לתוכנית הגרעין של עיראק. בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת הובאו לסעודיה טילי קרקע־קרקע מתוצרת סין, CSS2 — עסקה שעוררה חשד משום שנעשתה בלא ידיעת ארצות־הברית ומשום שהטילים נועדו במקור לנשיאת ראשי קרב גרעיניים.

משגילתה ארצות־הברית את דבר קיומה של עסקה זאת, היא לחצה על סעודיה לחתום על ה־ NPT . מאז סעודיה קוראת לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, אבל עדיין קיים החשש כי ייתכן שגם בעתיד תפעל סעודיה בחשאי בתחום הגרעין.

סעודיה תתקשה לא לעשות מאומה אם תהיה בידי איראן יכולת גרעינית צבאית. כבר בשנת 2003 דיווח ראש אמ"ן, זאבי פרקש, לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שסעודיה בוחנת את האופציה הגרעינית: "הסעודים מנהלים מגעים בפקיסטן, לרכישת ראשי נפץ גרעיניים לטילי הקרקע־קרקע שלהם. הם החליטו כי יפעלו לטובת מאזן אימה מול ההתחמשות האיראנית, ובכוונתם להציב את ראשי הקרב הפקיסטנים על אדמתם".

גם משה (בוגי) יעלון, בהיותו רמטכ"ל, הזהיר מפני האפשרות הזאת ואמר: "בתחום הלא קונבנציונאלי יש להתבונן היטב במתרחש בערב הסעודית". ואכן במהלך השנים הופיעו פרסומים ובהם רמזים שסעודיה פועלת או מתכוונת לפעול לפיתוח יכולת גרעינית צבאית. בשנת 2003 חשף ה"גרדיאן" הבריטי מסמך סעודי רשמי, לטענתו, ולפיו סעודיה שוקלת להצטייד בנשק גרעיני כאמצעי מרתיע מפני איום מכיוון איראן, ומתוך חשש מתלות במטריית ההגנה של ארצות־הברית. כן דווח, שהנושא הגרעיני עלה בפגישות בין מנהיגי סעודיה ופקיסטן עקב החשש המשותף מפני תוכנית הגרעין של איראן.

בהצהרה שנעלמה מן העין, תורכי אל־פייסל, ראש המודיעין לשעבר של סעודיה ומי שהיה שגריר סעודיה בארצות־הברית, אמר כי "על מדינות המפרץ לרכוש עוצמה גרעינית — Nuclear might — כמשקל נגד לאיראן. אין מניעה שסעודיה תרכוש נשק גרעיני אם ייכשלו המאמצים לשכנע את איראן לוותר על תוכנית הגרעין שלה". אם איראן אכן תעבור את הסף הגרעיני, סעודיה עלולה לרצות לפתח מענה הולם למרות המחיר הכבד שהיא עלולה לשם בגין החלטה זו, בראש ובראשונה ביחסים עם ארצות־הברית.

ישנה אפשרות שפקיסטן תציב נשק גרעיני בסעודיה. ייתכן שסעודיה לא תראה בכך הפרה של ה־ NPT אם הנשק יישמר בשליטת פקיסטן. תרחיש זה הוא אומנם ספקולטיבי, אך אין לשלול אותו על הסף אם איראן תהיה קרובה ליכולת גרעינית צבאית. יוזכר כי בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, הוצבו דיביזיות פקיסטניות בסעודיה. גם באחרונה, נוכח החשש מאי־יציבות ומתסיסה בסעודיה, הציבה פקיסטן כוחות בכוננות כדי לשלוח אותם לסעודיה אם יתדרדר בה המצב הביטחוני.

אפשרות אחרת היא, שארצות־הברית תציב כוחות גרעיניים בסעודיה, כפי שמצויים בשטחן של בעלות־ברית אחרות של ארצות־הברית. אם כי יש לקחת בחשבון את הרגישות של סעודיה להימצאותם של "כוחות כופרים" על אדמתה, והעליות והמורדות ביחסים עם ארצות־הברית.

לסיכום, מדינות המפרץ הודיעו שבכוונתן לפתח את השימוש באנרגיה גרעינית אזרחית, וחוץ מסעודיה דומה שנהגו בשקיפות. נכון למחצית 2011 , אין לאף מדינה במפרץ יכולת טכנית והון אנושי כדי לבנות ולהפעיל תוכנית גרעין מודרנית. המדיניות של מדינות המפרץ היא שיתוף פעולה ושקיפות מלאה כלפי סבא"א, והפעילות שלהן עד כה לא חרגה מכך.

עם זאת, ייתכן שכאשר תעבור איראן את הסף הגרעיני, נהיה עדים לשינוי במדיניות הזאת. פיתוח תוכנית גרעין של כמה מדינות ביחד ושל כל אחת לחוד הוא דרך לעשות משהו כלפי איראן. יש לכך משמעות תודעתית סמלית יותר מביטחונית. ואולם הפיתוח הגרעיני נובע גם מהצרכים האובייקטיבים של המדינות: הרצון להפחית את התלות בנפט, לעמוד בדרישות הגדולות לאנרגיה, ואפילו שיקולים של שמירה על איכות הסביבה. עם זאת, שיתוף הפעולה ההדוק עם הקהילה הבינלאומית עשוי לשמש לאחדות מן המדינות דרך לרכישת הידע המקצועי והטכנולוגי בתחום, שיהיה אפשר למנף בעתיד ליכולת גרעינית צבאית.

***

המאמר פורסם לראשונה בקובץ המאמרים "מדינות המפרץ: בין איראן למערב", בהוצאת המכון לביטחון לאומי (INSS), פברואר 2012

 

אולי יעניין אותך גם

An F-15C Eagle assigned to the 493rd Fighter Squadron takes off in support of exercise Point Blank 20-1 at Royal Air Force Lakenheath, England, Jan. 30, 2020. Point Blank is a bilateral exercise that enhances professional relationships and improves overall coordination with allies and partner militaries. (U.S. Air Force photo by Airman 1st Class Mikayla Whiteley)

 

בית הנבחרים של ארה"ב אישר תקציב ההגנה לשנה הקרובה

אישור התקציב מאפשר לפנטגון להתחיל ברכש עשרות מערכות נשק חדשות