כך נחטף דיראני מביתו בלבנון

גלעד שליט יעשה בקרוב את דרכו הביתה, אולם גורלו של הנווט השבוי רון ארד, עדיין לא ידוע. ביום ראשון הקרוב יציינו את יום השנה-25 לנפילתו בשבי של רון. בפרוייקט מיוחד אנו שבים לליל חטיפתו של מוסטפא דיראני, בכיר הארגון שהחזיק בארד. ההתגנבות לבית שבכפר עויין, ההתחמקויות מירי מחבלים והמרוץ להגיע בשלום הביתה

דיראני בבית המשפט בישראל

גלעד שליט יעשה, כך זה צפוי, את דרכו חזרה הביתה ביום שלישי הקרוב, לאחר כחמש וחצי שנים בשבי. מנגד, גורלו של הנווט השבוי רון ארד, עדיין לא ידוע. ביום ראשון הקרוב ימלאו 25 שנה לנפילתו בשבי של רון, נווט חיל האוויר, בידי ארגון "אמל" הלבנוני. מידע חדש על גורלו לא הגיע לישראל, למרות חטיפתו של מוסטאפה דיראני, האיש שהחזיק בו במשך תקופת זמן. גם עם שחרורו של דיראני בעסקה שהחזירה לישראל את אלחנן טננבוים, לא התקבל מידע נוסף. רבים בישראל תמכו באישור ביצוע עסקת שליט, במטרה שגורלו של שליט לא יהיה זהה לזה של ארד.

לקראת יום השנה לנפילתו בשבי של ארד, אנו חוזרים לאחד המבצעים הנועזים שביצעה סיירת מטכ"ל בהיסטוריה שלה - חטיפתו של דיראני, מביתו בכפר בדרום לבנון.

חודשים רבים של תרגולים עברו על לוחמי סיירת מטכ"ל, חודשים רבים בהם התכוננו בדיוק לרגע הזה. כל אותם חודשים הם ידעו כי המשימה עליהם הם מתאמנים יכולה להציל את חייו של נווט חיל האוויר השבוי זה מספר שנים בידי ארגון טרור לבנוני. מוסטאפה דיראני, בכיר ארגון "אמל", היה המום כאשר לביתו פרצו לומי סיירת מטכ"ל באישון הלילה. הבית, בכפר קסר נבא, כ-80 קילומטרים צפונית לישראל, היה אפוף חושך.

"איפה רון ארד?" צווחו החיילים לעברו של דיראני, שאך עתה התעורר מההמולה בבית. "איפה רון??, הם שבו לשאול – דיראני לא פצה את פיו. מייד לאחר מכן החלו חיילי המטכ"ל בסדרה של תרגילי חקירה כדי להוציא ממנו מידע נחוץ. הם ביימו הוצאות להורג (כלומר הבהירו לדיראני כי חייו עומדים להגיע לקיצם), ואיימו על דיראני כי בנו עלי, שהיה לצידו כל אותו זמן, ייפגע גם הוא אם לא יספר את כל הידוע לו על מקום הימצאו של ארד. כל אותו זמן דיראני המשיך לשתוק – אולי כי לא ידע, אולי כי החליט לנצור את הסוד בליבו ויהי מה.

הכפר השיעי קסר נבא שוכן בקצה המערבי של בקעת הלבנון, בשיפולי ההרים המתנשאים לעבר לב המדינה. הכנות סיירת מטכ"ל לפעולה בלב האזור שנשלט על ידי חיזבאללה וצבא סוריה, בחסות משמרות המהפיכה של איראן, החלו לא פחות מחצי שנה לפני שהסיירת יצאה למשימתה. המטרה היתה, כמובן, לדלות מדיראני את המידע המודיעיני על גורלו של רון ארד שהוחזק על ידו כמה שנים קודם לכן, ואולי אף להשתמש בו כ"קלף מיקוח" במשא ומתן עתידי על החזרתו של הנווט השבוי.

הפעולה נדחתה כמה פעמים בשל ספק סביב השאלה האם דיראני יימצא בביתו. לבסוף, בלילה שבין יום שישי לשבת, ב- 21 במאי 1994, לאחר היסוסים לא מעטים של ראש הממשלה דאז יצחק רבין, המריאו מבסיס בצפון הארץ שני מסוקי יסעור, שהיו מלווים במסוקי תקיפה שהגנו עליהם וגם ב"מעטפת" של מטוסי קרב שחרצו את השמיים בגובה רב. המסוקים נחתו בעלטה על ג'בל סנין, ההר שמעל קסר נבא. למרבה ההקלה, לא היו סימנים לכך שהנתיחתה התגלתה באזור אשר נם את שנתו.

במשעול אל הבית 

השעה היתה שלוש לפנות בוקר. הלוחמים היו צריכים להתגנב אל ביתו של דיראני, מבלי להתגלות, בין בתי התושבים בכפר – שהיו פזורים לכל אורך צלע ההר. הלוחמים נעו בג'יפים עד לנקודה שנקבעה מראש מעל לכפר. במקום הושאר כוח במטרה לשמור על כלי הרכב. עד לכפר נותרה עוד דרך ארוכה – כולה בירידה תלולה.

"לפני הפעולה למדנו כל מה שרק אפשר לדעת על המסלול ועל אורחות החיים בכפרי האזור" מספרים חיילי סיירת שלקחו חלק בפעולה. "היה ליל חג, שבו רבים נשארים ערים עד לשעות המאוחרות.

"מעבר לכך, בתחילת הקיץ התושבים כבר ישנים עם חלונות ודלתות פתוחים. הם יכולים לקלוט רחשים מן הרחוב גם מתוך שינה. לכן, ההתקדמות לעבר הבית של דיראני, באמצע הכפר, היתה צריכה להיעשות באיטיות ובזהירות מבלי שאף אחד ירגיש. הצלחנו להגיע בלי להתגלות".

מאבק בחדר השינה

מפקד סיירת מטכ"ל בפעולה היה סא"ל דורון אביטל, שבאותם שנים היה מוכר לציבור הרחב רק באות הראשונה של שמו, ד', וזאת בעיקר כאחד הקצינים שהועמדו לדין בעקבות אסון צאלים ב, שבו איבדה הסיירת שנה וחצי קודם לכן חמישה לוחמים במהלך אימון לקראת מבצע לחיסולו של שליט עיראק, סדאם חוסיין. דיראני היה בן 46 ביום שבו סיירת מטכ"ל הגיעה לבקרו. בביתו שלוש קומות. הלוחמים נשאו על גופם שלל אמצעים שהיו עשויים לסייע להם ברגעי האמת.

ההנחיה העיקרית לכוח היתה לשלוף את מוסטפא דיראני מסביבתו, מבלי להיגרר לקרב כלשהו ולהשאיר מאחור נפגעים מקומיים. "צריך לעשות הכל כדי להימנע אפילו מיריה אחת"- נאמר לכוחות. "הפעולה צריכה להיות נקיה". כמו לגבי כל פעולה דגולה של סיירת מטכ"ל, כך גם לגבי נסיבות ההשתלטות על מוסטפא דיראני, קיימת יותר מגרסה אחת. הגרסה שמובאת כאן על מה שהתחולל בחדר השינה של דיראני מבוססת על הצלבות.

מבין הכוחות שיצאו לכיוון הבית מכמה כיוונים בכפר, הכוח הראשון שהגיע אליו היה של ליאור לוטן, ששירת אז כמפקד פלגת הפח"ע של הסיירת, המתמחה בלחימה בטרור. דלת הבית היתה פתוחה . הלוחמים התגנבו פנימה באין מפריע. כמה לוחמים התייצבו מעל ראשיהם של שומרי ראשו של דיראני, שישנו בסלון. לוחמים אחרים, ובהם לוטן, נעמדו מאחורי הדלת בחדר השינה של בעל הבית, שהייתה סגורה אמנם – אך לא נעולה.

ואז הגיע רגע האמת – הרגע אליו התכוננו חודשים. הדלת נפרצה בבעיטה. מנהיג המחבלים התגלה ישן במיטתו ביחד עם אישתו וילדתו שהיתה כבת 10. דיראני ההמום פקח עיניים גדולות לנוכח רעש הבעיטה בדלת, והושיט יד אינסטנקטיבית לעבר אקדח כסוף שהיה מנוח על שידה לצד מיטתו. מראש הוחלט כי רובי הלוחמים שהשתתפו בפעולה לא יהיו טעונים בכדורים בתוך הקנה, מחשש שייפלט כדור בלי כוונה .לוטן, חמוש במיקרו עוזי, צעק לדיראני "שכב" ואז זינק לעברו, תוך כדי כך שחיפש את ידו בניסיון למנוע ממנו לירות. הקצין ורב המחבלים התגלגלו מן המיטה אל הרצפה כשהם אחוזים זה בזה. בשלב הזה רעייתו של דיראני הצטרפה למריבה, התנפלה על קצין הסיירת, וניסתה למשוך אותו במתוניו כדי שירפה מאחיזתו בבעלה. הילדה המבועתת הביטה בשני הוריה שנאבקו בדמויות שהגיחו מן העלטה, כמו מתוך חלום רע.

חלפו עוד כמה שניות עד שלוחמי הסיירת הצליחו להשלים את השתלטותם על דיראני, על בני משפחתו ועל שומריו. ואז, החלה חקירתו המזורזת של דיראני, בניסיון לדלות כל פרט מידע קריטי על רון ארד לפני שדיראני יוכל לארגן את מחשבותיו. בנו של דיראני, עלי, הוכנס לחדר השינה. קצין הסיירת, עמנואל מורנו, שהגיח גם כן לחדר השינה, דאג לכסות את אישתו של דיראני בבגדיה, כדי לשמור על צניעותה (מורנו נהרג בפעולה של הסיירת בצפון בקעת הלבנון, ב-19 באוגוסט 2006, חמישה ימים לאחר שהפסקת האש במלחמת לבנון השנייה נכנסה לתוקפה).

במהלך החקירה שלא הניבה תוצאות, אספו לוחמים שלא השתתפו בתשאול מסמכים, תמונות וקלטות מכל חלקי הבית, כדי לחפש בהם מידע מודיעיני חשוב, לאחר חזרתם לארץ. לאחר מספר דקות נוספות החלו להישמע לחישות בקרב הכוח. "מהר, מהר, לפני שהכפר כולו יתעורר".

מתקפלים ושבים הביתה

ה' לימים מפקד סיירת מטכ"ל בעצמו, היה אחראי על התקפלות הכוח מבית דיראני. ביחידות מובחרות קוראים לתפקיד שהוטל עליו "אמא אווזה". ה' היה צריך לוודא שכל הלוחמים עוזבים את הזירה, כמו שהאווזה אוספת את ילדיה לפני מסע. כמו כן היתה לו אחריות על איסוף הציוד. לוחמי סיירת מטכ"ל היו מצויידים בזריקות הרדמה כדי לסמם באמצעותן את מוסטפא דיראני - אם הוא יתנגד למעצרו. אבל, לא היה צורך לעשות בהן שימוש .

דיראני, שנראה ללוחמים כמי שמבין מהר מאוד את נסיבות ה"סרט" שלתוכו נקלע, לא התנגד לשוביו, ויצא בדממה מביתו, משאיר מאחור את בני משפחתו ואת שומריו. לוחמי הכוח העלו את דיראני על גבי אלונקה וקשרו אותו. בריצה מהירה הכוח, וה"אורח" עשו את דרכם אל מחוץ לכפר. כאשר הלכו והתרחקו מבית דיראני נעמדו על המרמפסת כמה מאנשי הבית, ובינהם אחיו של האיש שנשלף ממיטתו רק כמה דקות קודם לכן, שאחז ברובה.

צלפי הסיירת, שהיו פזורים מסביב, כדי לחפות על הנסיגה, קלטו היטב את האח באמצעות אמצעים לראיית לילה. שלושה "צלבים" בלתי נראים בעין בלתי מזויינת סומנו על מצחו של האח, אבל איש מהצלפים שכבר כיוונו את נשקם לעברו, לא סחט את ההדק. כולם זכרו את ההנחיה לבצע פעולה "נקיה" ונראה היה כי הירי מבית משפחת דיראני לא סיכן את הכוחות.

הדרך מלב הכפר עד לג'יפים שהיו אמורים לקחת את הלוחמים למסוק ארכה רק קילומטרים ספורים, אבל היא התנהלה בעלייה - שבקושי אפשר להתקדם בה. על אחת כמה וכמה לא עם אלונקה ועליה דיראני. מדי פעם הוא נפל על הקרקע והיה צורך להרימו. הלוחמים התנשמו, התקדמו לעתים בזחילה או בטיפוס על טרסות וניצלו כל טיפת אנרגיה שצברו בשנים של אימוני כושר מתישים.

לפתע, גילו כי שחר, מפקד הסיירת המיועד, מדדה פצוע. התברר כי במהלך הפעולה הוא חטף כדור ברגלו. שחר, שסירב לעלות על אלונקה, שלף את חוסם העורקים האישי שלו, מתח את הגומי מסביב לירכו, עצר את זרימת הדם, וטיפס עם החבורה הלוחמת, מעלה מעלה, אל הרכבים. כל הלוחמים תרמו למאמץ הכבד מנשוא של נשיאת האלונקה בעליה התלולה, למעט ה' ומפקד הסיירת דורון, שהיה האחרונים בטור העולה, מוכנים בנשקים שלופים מול כול אויב שיגיח מולם במפתיע.

הלוחמים שכרעו לפניהם תחת הנטל, ביקשו אישור להשיל מעליהם חלק מן הציוד, בעיקר סולמות וגרזנים כבדים. "תעשו מה שאתם מוצאים לנכון" , ענה לבקשה מן החפ"ק סא"ל יובל, עוד מפקד עתידי של סיירת מטכ"ל בסוף שנות ה-90. הלוחמים לא חשבו עוד פעמיים לאחר תשובתו, וזרקו ציוד מאחוריהם.

על קרקע בטוחה

אחד מקציני סיירת מטכ"ל שהשתתפו בחטיפת מוסטפא דיראני, סרן ניר פורז ז"ל (שנהרג במהלך הפעולה הכושלת לשחרור החייל החטוף נחשון ווקסמן ב-1995) חיכה בתוך מסוקי היסעור ללוחמים ולדיראני בג'בל סנין. עוד לפני החבירה לכוח, התברר כי מקום הנחיתה הראשון, בדרך אל הפעולה, נחשף בינתיים על ידי תושבי האזור ועל ידי המחבלים שהתרוצצו לכל עבר וחיפשו את הצבא הישראלי, ולכן היה צורך לנחות במקום חליפי על ההר, שתוכנן מראש.

בינתיים, לוחמי הסיירת הגיעו אל הגי'פים שלהם, נסעו במהירות למסוקים , ושבו בטיסה לישראל. ברבות השנים התברר כי חטיפת דיראני לא קידמה במאומה את המאמצים להחזיר הביתה את רון ארד (דיראני עצמו הוחזר ללבנון בינואר 2004 במסגרת העסקה שבה החיזבאללה השיב לישראל את האזרח החטוף אלחנן טננבאום ואת גופות החיילים שנחטפו בשנת 2000, בני אברהם, עומר סואעד, ועדי אביטן).

(קטעים מן השחזור פורסמו לראשונה במוסף "סופשבוע" של מעריב לפני כארבע שנים)