כיצד פועלים נגד התקוממות עממית "דור 3"?

כיצד פועלים נגד התקוממות עממית "דור 3"?

בתקופה האחרונה אנו שומעים יותר ויותר על עלייה משמעותית בהיקף ההתקוממות העממית בשטחי יהודה ושומרון, אמנם אני חסיד לא קטן של המילה הכתובה אולם נוכח מגוון ההגדרות המלוות תופעות אלו והמוטות מתפיסת עולמם של הכותבים, הרי שאני בוחר להשתמש במונח "התקוממות עממית" הגם שיש בה מרכיבי טרור מובהקים.

הסיבות להתגברות ההתקוממות העממית גם הן מגוונות וניתנות לפרשנות בעיני המתבונן, החל מ"חוסר תוחלת מדינית" "והיעדר אופק" וכלה במיאוס עד כדי אובדן שליטה נוכח פעולות "תג מחיר" המובלות על ידי נוער הגבעות.

בין אם כך ובין אם אחרת, האמת מן הסתם מורכבת יותר ומקפלת בתוכה רבדים רבים נוספים שאין בכוונתי לנתח בטור זה, התגברות אירועי זריקות האבנים, בקבוקי התבערה ואף החרפת טון הדיבור הפלשתינאי מעלה שוב את השאלה האם ניתן להרתיע את אותם מחוללי "התקוממות עממית" מודל 2013?

"זכיתי" לחוות את אירועי האינתיפאדה הראשונה כמג"ד 12 הן בגזרת עזה והן באיו"ש, ואת האינתיפאדה השנייה לראות מפיקוד הצפון ששולח את כוחותיו לפיקודים האחרים כי שם "מתחיל האקשן", ובין לבין פיקדתי שנתיים על חטמ"ר שומרון (94-96) כך שצברתי מספיק שעות "פלשתינאיות" כדי להעריך שההתקוממות העממית הנוכחית היא שונה.

העלייה בהיקף האירועים איננה ניתנת להרתעה בכלים העומדים בפני החיילים, השוטרים ושאר כוחות הביטחון. הסיבות לכך מגוונות ואנסה למנות את העיקריות שביניהן:

"יד חזקה" יותר תעלה בהכרח את כמות הנפגעים, שתעלה את רמת החיכוך שתעלה עוד יותר את מפלס השנאה שגם כך אינו נמוך במיוחד.

הכלא הישראלי אינו נתפס בהכרח כעונש מרתיע הן משום התגמולים לו זוכים האסירים (נכנס על אירוע מינורי ומשפחתו זוכה לתגמולים וכבוד והוא לבגרות ואולי אף תואר ראשון עם הבטחת תעסוקה ליום שישתחרר, מן הסתם יותר קיצוני...) והן משום התחושה שיום אחד ישוחרר במחווה או עסקה.

אפילו החיכוך עם נערי הגבעות אינו ממש מייצר הרתעה אלא כמעט להיפך מייצר לכידות ושיפור כושר העמידה, עד כדי חיקוי.

אין בכוונתי לנתח את הכלים המדיניים העומדים לרשות ההנהגה בשני הצדדים בעת הזו ולא משום שזו קבוצה ריקה, אלא משום שהיא מחייבת כניסה לשדה המוקשים הפוליטי בו אין לי שום יתרון יחסי.

אז כיצד, אם בכלל, מרתיעים התקוממות עממית דור 3?

על מנת להתמודד עם הגל הנוכחי שנשען על הידע, הפקת הלקחים משני גלי ההתקוממות הקודמים ויתכן שאף שואב סוג של השראה מן "האביב הערבי", חרף השונות הגבוהה בין המצבים, אנו נדרשים לכלים חדשים כמו גם בחינת חלק מן הכלים הישנים.

בראש ובראשונה יש לחדד את מחיר ההשתתפות בהתקוממות העממית דור 3.  הדרך לעשות זאת היא בהטלת אחריות רחבה יותר על התא המשפחתי, כלומר בן משפחה הנוטל חלק באירועי ההתקוממות גורר אחריו את כל המשפחה לשלילת זכויות (אישורי עבודה, ביקורי כלואים וכו') ועד לגירוש לעזה (כנראה הדבר האפקטיבי ביותר). פרסום מדיניות שכזו אמנם תגרור ביקורת פנימית ובינלאומית אולם תשרטט את עקומת מחיר הטיית האנרגיה, מיצירה ושקט להריסה ואי שקט.

שנית, יש לשפר משמעותית את יכולות האל-הרג. צריך להגיע למצב בו מי שחושב להשתתף בהפרת סדר, ידע שישלם על כך מחיר "לא נעים בעליל" כך שיחשוב פעמיים, מצד אחד לא יזכה לפרס הכלא ומצד שני יכאב לו, יגרד לו ועוד מרעין בישין הניתנים למימוש ללא קורבנות.

שלישית הוא ההכרח לטפל ביד קשה ומהירה בתופעות "תג מחיר", לא כאיזון לצעדים כנגד הפלשתינאים אלא כי "חפצי חיים אנחנו" וכמנטרל חומר בעירה בדשות הקוצים היבשים (תרתי משמע).

ואחרון, אין מנוס מלפעול כך שלכלל החברה הפלשתינאית ביהודה ושומרון יהיה יותר מה להפסיד מאי שקט על פני שקט, ההשוואה למצב בעזה או בסוריה לא ממש מזיזה להם, הם כבר חיים בתוכנו מספיק זמן כדי לדעת שכאן זה לא סוריה, וטוב שכך.

ההתקוממות העממית השלישית כבר כאן ועל מנת שלא נתעורר מאוחר מידי יש לעצב מדיניות מותאמת למצב בו, לפחות לעת עתה, שהמנהיגות המדינית איננה מייצרת את שנדרש כדי שהשטח יירגע, זו משימת כוחות הביטחון.

וטרור, איתו אין פשרות, המשך לחימה, מעצרים וסיכולים ככול שידרוש.