יומן מהשטח

רס"ן עידן קרפל היה קצין השיתוף הארטילרי של גדס"ר צנחנים ולחם בקרב במרון א-ראס ובבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה. כיצד מטווחים מטרות אויב בסיוע חוקר השבויים? איך כמעט פגע בכוחותינו בעקבות הערכה שגויה? איך מתכננים מהלכים בחושך מוחלט ומפעילים אש מורכבת כשמכל צד שלך סוגרים כוחות ידידותיים? ומהו בעצם האמל"ח החשוב ביותר?

צילום: דו"צ

שמונה חודשים לפני מלחמת לבנון השנייה נכנסתי לתפקיד קצין שיתוף ארטילרי (קש"א) גדס"ר בצנחנים, היחידה הזו לא אהבה ארטילריה בלשון המעטה, וההתעסקות התמקדה רק בלחימה באיו"ש. בתוך היחידה שובצתי בתפקיד שממש לא התאים לי, כאחראי מחלקת תצפיות בבית הספר להכשרות - תפקיד שלא היה קשור כלל להכשרה המקצועית שלי ולחירום ומלחמה, אלא להכשרת לחימה בשטח בנוי ושימוש באמצעים כדי להכווין כוחות ולא פגזים.

למעשה, ניתן להגיד שלתפקיד קש"א (לפי הגדרה) נכנסתי ב- 12.07.06, היום בו נחטפו החיילים אודי גלדווסר ואלדד רגב ז"ל בק.ד 105. יום לאחר החטיפה, קיבלנו פקודה לעלות לאליקים ולבצע אימון לקראת לוחמה. המשימה הייתה להיכנס לשמורת טבע בשני צירי תנועה, האחד של הפלס"ר עם קש"א (אני) והשני של הפלנ"ט עם קש"א מילואים. הרעיון של הפעלת האש היה כפול - פגיעה במטרות שמפריעות בציר התנועה במידה וניתקל בכאלה, וטווח מטרות כדי לפגוע ביעדים שולטים, נתיבי בריחה של האויב ובידוד אגפים. לאחר שקיבלתי דגשים מהמג"ד התחלתי להתאפס על העזרים שאני צריך כמו מפת אורטופוטו 1:25000 של האזור, מפת קוד 1:50000 ופנקס השתתפות ח"א.

חשוב לציין שלמרות שהתאמנו למשימה במשך שלושה ימים, בדגש על פעילות בשטח סבוך תנועה איטית וחרישית, סיטואציות שונות ותגובות, לא הייתי בטוח שבאמת ניכנס. הכול היה עוד באוויר, ללא זמנים ברורים.

לראשונה ציוותו לי שני לוחמים, אחד עם קשר מוגבר מוצפן, קצין מהגדס"ר שהיה בין תפקידים והיה קל להסביר לו את רשת הסיוע החטיבתית ועבודה אל מול הסוללה, והשני עם אמצעי ראיית לילה מסוג "יובל". אני סחבתי ערכת קש"א (אטלס דור ג'), "ורד הרים", שתי שקיות שתייה, פנקסי השתתפות ו-624 בהאזנה למבצעים גדוד.

הבזק של נפילות מאיר את הבתים בסביבה

ביום שבת, היום השלישי להכנות, קיבלנו בלת"מ בשעות הצהריים המוקדמות - כוחות של מגלן ואגוז נתקלו במרון א-ראס, יש פצועים וחייל של אגוז נעדר, המשימה שלנו היא להיכנס ולהשתלט על פאתי מרון א-ראס. הוקפצנו מאליקים לישוב יראון ששוכן מתחת למרון א-ראס, על מנת לעשות נוהל קרב קצר. את שעת ההגעה אני לא זוכר במדויק אבל מהר מאוד ירד הלילה. נוהל הקרב לא היה קצר, הוא היה קצרצר, על מכסה מנוע של ג'יפ העתקתי את המרשם האג"מי שהיה מסומן על מפת אורטופוטו, והוספתי עשר מטרות שתכננתי בהתאם להתקדמות הגדודית המתוכננת.

במהלך ההכנות פגשתי את קמב"צ סיוע 300, שהקצה לי 150 נפיצים, 50 עשנים וכמובן תדר לעבוד מול הסוללה בסיוע ישיר. מיד יצרתי קשר עם הסוללה, שדיווחה שהיא מטווחת על ידי מרכז האש והעברתי את המטרות ואת הפק"לים להפעלה. די פשוט, מטרה אחת לפאתי האזור, אותו אנחנו צריכים לכבוש, והפעלת פק"לים של יצירת שימור סיום. בלילה המתחם כבר היה גדוש לוחמים, מפקד הגדס"ר מתדרך את כל הכוח לפני הכניסה.

השעה 01:00 בלילה, ואנחנו לפני מעבר הגדר. חברתי שוב לסוללה בקשר (זאת ההפעלה היחידה שעשיתי מול הסוללה כל השאר נעשו בתיווך), אמרתי להם שעוד מעט נתחיל הפעלה ושבינתיים זה נראה כמו התחלה טובה. הסמפי"ק עונה לי בהתלהבות שהם דרוכים ומחכים לאש. סדר תנועת הכוחות היה פלס"ר שבתוכו משולב חפ"ק המג"ד, ואחרינו נכנס הפלח"ן ומחלקת טנקים שהגיעו מהציר הראשי שנפתח. בצידה השני של הגדר התחלתי את הפעלת השימור (30 נפיצים, פגז לדקה), האדרנלין זורם בדם ואני מחכה בשקיקה לירי הסוללה.

לא עוברת שניה ונראה הבזק של נפילות שמאיר את הבתים בסביבה ומיד פיצוץ. תחושת ביטחון ממלאת אותי והמג"ד נראה מרוצה. נורים עוד 10 פגזים ופתאום אני מקבל "חדל", ועוצרים לי את הירי. אני עולה מול הסוללה, ומדווח כי בעקבות תנועה של מסוקים אין אישור לבצע ירי. אני רץ למג"ד ומעדכן אותו במצב. רק לקראת אור ראשון כשאנחנו כבר בפאתי השטח הבנוי, מתקבל האישור להמשיך אש. יש צוות אחד כ-30 מטרים לפנינו שמתקדם ונמצא כמעט בסוף העלייה מרחק קצר מקו הבתים הראשון בכפר, החפ"ק מאחוריו. אני מסתכל על המפה, מעריך שאנחנו במרחק של 500 מטרים מהמטרה ומאשר לסוללה המשך אש עליה. עוברות מספר שניות ואני שומע שריקת פגז עצומה ומיד אחריה פיצוץ ורעד באדמה. הפגז נפל ממש קרוב, 30 מטרים מהכוח הקדמי ביותר ו- 50 מטרים מהחפ"ק.

המג"ד מתקדם אלי במהירות, אוחז לי בקסדה ושואל אם זה ירי שלנו. אני משיב לו שכן, והוא צועק אלי לחדול. הערכה שלי התבררה כשגויה - במקום 500 מטרים היינו במרחק של 50 מטרים בלבד מהמטרה. עוד לפני שהגיע אלי המג"ד כבר חדלתי מירי אבל הרצון לדחוף קדימה ולסייע בצורה המרבית כמעט וגבה את החיים של חיילינו. טעות נוספת הייתה כשפקדתי על הסוללה עצור טעינה במקום עצור וקיבלתי עוד שני פגזים באותו מרחק. אחרי שהפגז האחרון נפל, שקט עטף את האזור. אני מאזין לקשר הגדודי, הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא - האם מישהו מכוחותינו נפגע? לשמחתי התשובה הייתה שלילית.

פתאום נפתחת אש תופת

בשלב הזה, המג"ד נותן פקודה להתקפה על הכפר, התקפה באור יום. אני זוכר את פאתי הכפר נפרסים לנגד עניי, מחזה פסטורלי ויפה. פתאום נפתחת אש תופת, אנחנו סופגים ירי מכל עבר, טילי הנ"ט פוגעים במחלקת טנקים שעלתה מהציר ואנחנו נמלטים לתוך מבנים שגם לעברם נורים טילים. יש פצועים קשים בטנקים ובחלק מהבתים מתקיימים קרבות פנים אל פנים.

אנחנו מתמקמים באחד הבתים בפאתי הכפר ואני מתחיל להתרוצץ ולחפש חלון שמשקיף על שדה הקרב, אך לא מוצא. הפצועים מהטנקים ושבויים שנתפסו מובאים לבית שלנו וקרב מורכב מאוד מתחיל סביבנו. בקושי התאפסתי מההלם שאחז  בי בעקבות הירי הקודם שכמעט ופגע בכוחותינו ואני כבר צריך לאלתר איזה מענה כלשהו באש, על מנת להישאר רלוונטי לקרב. אני פותח את המפה ומסתכל על השטח היטב. את שדה הראיה שלי חוסם אחד מהבתים ובצד השני משקיף הבית על המדרון ממנו הגענו. אני חייב להיות סגור על מיקומי הכוחות, המשפט הזה שב ומהדהד במוחי. אני מתיישב ליד קצין האג"מ וזה עולה בקשר מול הצוותים שתופסים מחסה בבתים ומנסה למקם אותם לפי פנקס השתתפות ח"א. אני מעתיק את המיקומים ולוקח טווח בטיחות מהכוחות, שב ומוודא עם קצין האג"מ שמעבר לקו הזה אין חיילים שלנו בוודאות, ואז מתחיל להפעיל לעבר האזור אש.

בהדרגה אני מקרב את האש לכוחותינו עד שאחת התצפיות בבתים מזהה את הנפילות ומכוונת אותי למקורות ירי. גורם נוסף ולא צפוי שמסייע לי בהכוונת האש הוא חוקר השבויים שמאזין למכשיר קשר של החיזבאללה שמצא אחד הצוותים, החוקר מצליח להבין את המיקומים שלהם ואני מנסה לטווח אש קרוב ככל שאפשר לנקודות הללו. בהמשך התברר שמדובר היה בכוח מיוחד של החיזבאללה שמנה עשרות לוחמים, שרק לאחר התקפה מסיבית שכללה גם אש ארטילרית כבדה, נסוג מהכפר לכיוון בינת ג'בל. הקרב הסתיים בסביבות 12 בצהריים, לאחר שהצלחנו לפנות את הפצועים ולסכל ניסיונות תקיפה על כוחותינו ולצאת מהאירוע הזה ללא הרוגים לגדס"ר צנחנים.

הקרב הזה היה הכי משמעותי שעברתי. עדיין לא לגמרי מוכן מבחינה מנטאלית, מצאתי את עצמי בקרב מול אויב שפעל בחוכמה וארב לנו בשקט. בפעם הראשונה בחיי הפעלתי אש ארטילרית מבצעית, ולמזלי אותה הטעות בהערכת מיקום המטרה הייתה גם הטעות  היחידה שלי בכל הלחימה. יצא לי להפעיל למעלה משלושת אלפים פגזים במהלך ימי הלחימה, למדתי על הפעלת אש בשטח בנוי והשימוש בטכניקת הזחילה של הפגזים למטרה, אך הלקח החשוב ביותר שלקחתי עמי אולי, הוא החשיבות שבשליטה במקומי הכוחות. אני חושב שהיתרון המשמעותי ביותר של הצי"ד כיום, הוא בדיוק זה, אולם אין זה פותר את הקש"א מהחובה להיות צמוד תמיד לקצין האג"מ ולדעת בכל שלב את המיקומים השונים.

במציאות המלחמתית, שום דבר לא בטוח

אחרי הקרב על מורון א-ראס, בו רכשתי את ניסיוני הראשון במלחמה, חשבתי שהכול יהיה לי יותר ברור. אבל במציאות המלחמתית, שום דבר לא בטוח. גם כשפועלים לפי כל הכללים, מתכוננים ועושים כמעט הכל נכון, עדיין אין דבר קשה יותר מלאבד לוחמים. 


בתום הקרב במורון א-ראס ולאחר ארבעה ימים באזור שבהם עוד הפעלתי אש לעבר מוקדים חשודים, התחלנו להתקדם לעבר בינת ג'בל, כל אחד מאגף אחר. אחרי שסימנו מראש באיזה בתים נתמקם בכפר. הספקנו לעשות "מלא מחדש" קצר (עם מעט האספקה שסופקה לנו מישראל) ויצאנו לדרך.
 
סימנתי על המפה שלי את ציר התנועה והמטרות תומכות תמרון, והעברתי לסוללה דרך מפקדת הגדוד הארטילרי (מפג"ד) את פק"לי ההפעלה והמטרות, הסברתי להם את תוכנית הפעלת האש לפי שלבים. התזמון הוא הדבר הכי חשוב כאן. להצליח לתזמן שהפגזים ילוו אותנו כל הדרך בקרבה של 300-350 מטר מכוחותינו, זה הדבר הכי חשוב לי. למדתי את ציר התנועה בעל פה ושיננתי כל מטרה, שלא יהיה מצב לטעות כמו במורון א-ראס. רגע לפני היציאה מפקד סיוע החטיבה (מס"ח) התקשר אלי ב'ורד' ואמר לי שהלילה אנחנו יוצאים למהלך שכל הצבא מחכה לו, מהלך מכריע ושכל העיניים נשואת אלינו. 
 
נשמע שהוא האמין במה שהוא אמר ולי לא היה מושג מה קורה מחוץ לבועה הגדודית, אז כל אינפורמציה שהתקבלה הייתה מבורכת. גם עכשיו בראייה לאחור קשה לומר עם כיתור בינת ג'בל היה מהלך מכריע בקרב. אבל מה שבטוח, השיחה הזאת גרמה לי להרגיש שזה הקרב המכריע של המלחמה ושצריך לעשות הכל כדי לעמוד במשימה הזאת.

פה זה לא איו"ש
 

חשוב להבין את האווירה ותחושת הלוחמים באותו זמן. כולם הבינו שלא נפתח ושלא הולך להיפתח ציר לוגיסטי בזמן הקרוב. כשאין ציר לוגיסטי המשמעות שהכול לוקח יותר זמן, אם הוא קורה בכלל.  בקושי מצליחים להכניס הספקה של מים ואוכל, אז לבטח יותר קשה להוציא פצוע או הרוג לישראל. לקח זמן להבין שפה זה לא איו"ש, זה לא חצי שעה ממרכז הארץ. פה אם מישהו חוטף כדור לא מבטלים את הפעילות ומפנים אותו לבית חולים הקרוב. 
 
במהלך כל הדרך לבינת ג'בל הפעלתי אש על המטרות לפי תוכנית. הרגשתי שהכוח הולך בבטחה במסדרון הארטילרי שפתחתי לו וזה גרם לי להרגיש יותר בטוח. כל הדרך אני מדלג על האש מנקודה שולטת לנקודה שולטת. מתפלל "רק שלא יחדלו לי את הירי, רק שאני לא אקבל פקודה לעצור את הירי" (במקרה שנכנס איזה מסוק קרב למשפך או שצריך אש לחילוץ, לוקחים לי את הסוללה או חודלים אותי). 
 
את הדרך לבינת ג'בל הינו אמורים לבצע בלילה אחד, אבל בגלל זיהויים חשודים עצרנו בפאתי הכפר מכיוון דרום, כשאנחנו חשופים לגמרי לכפר עין אבל. אור הירח היה מספיק חזק כדי לזהות את שורות הבתים הראשונות של הכפר. נכנסנו לבתים שהיו בקרבת מקום והכנתי את הסוללה למטרות במרחב עין אבל, למקרה ויתפתח משהו ישר אני מפעיל מסך עשן ונפיצים על הכפר.
מאוחר יותר נפגשנו כל החפ"קים באחד הבתים סביב שולחן גדול בסלון בהכנה לקראת כיתור בינת ג'בל. כל זה קורה בחושך מוחלט, האור היחידי הוא מהפנסים בנשקים של הקצינים שמאירים את הנקודות על המפה שעליהם מדברים המפקדים. אני עומד מאחורי גבו של המג"ד שלי, מקשיב בשקט ומוודא שאני סגור על התוכנית כפי שהוא מציג אותה. אני מבין שהפעלת האש תהיה יותר מורכבת, שיש חיכוך מול הגדוד הדרומי של החטיבה וחיכוך מול גדס"ר גולני, ממזרח לאזור שבו נתמקם.
 
המח"ט הסביר שגולני ישלימו בלילה אחד את המשימה ויסגרו על בינת ג'בל ממזרח, ימשכו אש מסיבית ויחכו לצנחנים ממערב. בצנחנים הגדוד השני יסגור על בינת ג'בל מצפון מורון א-ראס, עד נקודה שחופפת איתנו ואנחנו נסגור משם ועד צומת צף אל הווא במערב. בסיום אישור התכניות חזרנו לבית ששהינו בו וחיכנו ליום שלמחרת.
 
ישנתי טוב בלילה. בבוקר עליתי בקשר, דיווחתי שאני יורד מהאזנה וכיביתי את הקשר כדי לשמור סוללות להמשך. זה מה שקורה כשלוקחים ציוד ל-72 שעות ונשארים שבועיים. התארגנו לתנועה, עולים ויורדים בדרך תלולה מאוד עם 40 ק"ג על הגב. כשהקשר עם המפג"ד לא עבד כי ירדתי לוואדי עמוק, הפעלתי אש ב'ורד' או דרך המפס"ח והקש"א של המח"ט. העיקר שהאש תיפול בזמן ותפגע טוב.

מסך העשן של אלוהים
 

השעה הייתה 5:00 בבוקר כשכבשנו את הבית של חפ"ק המג"ד בבינת ג'בל. היחידים שעוד היו בדרך היו הפלחה"ן. הבתים שלהם היו צפון מערבה מאיתנו באזור ששולט על צומת צף אל הווא. הפלחה"ן נכנסו לבתים שלהם באור יום וזוהו על ידי האויב. וכשמזהים אותך אתה מרגיש, כל הבית חוטף נ"טים ונק"ל. 
 
כאן הגיעה ההפעלה השנייה הרצינית שלי. הפעם לא ראיתי כלום. ה"בית שלי"השקיף על הכפר והבית שלהם היה רחוק מידי. אז מול פנקס ח"א, שוב מ"פ הפלחה"ן הסביר לי בקשר את מיקום האויב. בחרתי מטרה צפונית רחוקה ואמרתי לו לתקן את האש, להזחיל את הפגזים למטרה. הפעם הדברים התנהלו טוב יותר והוא התחיל להזחיל את האש ליעדים ולשפר עמדות, רחוק מחיזבאללה ורחוק מהצומת.  
 
שהינו בבינת ג'בל כמה ימים עד שגדוד אחר החליף אותנו. ביציאה מבינת ג'בל לישראל, בציר של שבעה קילומטר, כשאנחנו נושאים משקל רב על הגוף, רעבים ועייפים, פתחתי לנו שוב מסדרון ארטילריה או ליתר דיוק מקצועי - בודדתי את האגף המערבי, כי לאורך האגף המזרחי היו כוחות שלנו. קילומטר וחצי לפני הכניסה לארץ, החלה השמש לזרוח והכנתי את הסוללה לעבור לעשנים. הקשר שלי כבר לא עבד אבל היה לי גיבוי של ורד הרים. למזלי לא הייתי צריך להשתמש בו, הכפר ששלט עלינו ממערב היה מכוסה ערפל - כאילו אלוהים הפעיל מסך עשן משל עצמו. 
 
06:50 בבוקר ואנחנו בישראל, ברור לנו שלא להרבה זמן. כשהגענו לישוב יראון הורדתי לראשונה מזה שבועיים את הווסט והשכפ"ץ. המג"ד שיבח את היחידה וכשכולם התחילו לאכול אני הלכתי לחפש את המפס"חיה, הייתי חייב לראות עם מי עבדתי בקשר. הגעתי למפקדת החטיבה ומיד ראיתי את התלקון עם המפה והמטרות. אמרתי "שלום, אני חמש" (אות קריאה שלי). "שלום חמש!!!" אומר לי הסמב"צ עם חיוך גדול, לאחר ששמע אותי צועק לא מעט בקשר להעביר את האש מנקודה לנקודה, בכל אחד מהאירועים השונים. חיפשתי את המס"ח אבל הוא ישן, חשוב להבין שבתור קצין סדיר לא הכרתי אף אחד במפס"ח מלבד המס"ח ולכן היה לי חשוב לראות את הפנים מאחורי הקשר ושהם יראו אותי.
 
יותר מאוחר המשכנו לגנוסר, עד אותו רגע סתם שלט בדרך לכנרת, וכעת לא פחות מגן עדן עבורי. מקלחת וארוחת צהריים, באותו רגע כמעט וירדו לי דמעות של אושר, זה היה שקט של כמה שעות שאני אזכור לשנים רבות. בפאוץ' בגב הווסט בתוך שקית היה הפלאפון שלי עם הסוללה שלו מנותקת, מיד חיברתי אותם והודעתי להורים שלי שהכול בסדר, זה היה יום של מנוחה ולילה שקט.
 
יום למחרת המס"ח התקשר אליי ואמר לי שמתחיל נוהל קרב חדש ושאנחנו הולכים לכבוש את עייתא א-שייעב. שבועיים של מלחמה וצה"ל עוד לא כבש כפר שנמצא קילומטר מהגבול. נסעתי לבירנית עם המג"ד שלי, ולאחר הקפ"ק 1 החטיבתית הלכתי למפס"ח וקיבלתי מטרות חטיבתיות על כל הגזרה. כל עייתה א-שעייב הייתה מכוסה על המפה במטרות, כך שחסכו לי עבודה. מקסימום, נעשה מעט תיקונים אבל נעבוד עם השמות שהוגדרו למטרות כדי שתהיה שליטה חטיבתית בהפעלות.
 
במהלך היומיים של ה-28-29 ביולי, ביצענו נוהל קרב לכניסה לעייתא. אני נכנסתי עם הסמג"ד וכוח של הפלנ"ט לילה קודם, הינו אמורים לשלוט על הכפר מצפון אבל בטרם זריחת השמש הצלחנו להגיע רק עד לצד הצפוני של הכיפה ולא הדרומי ששולט על הכפר. במהלך היום הודיעו לנו בקשר על שינוי תכניות, החטיבה עם שני גדודים נשארים לכבוש את עייתא והיחידה ממשיכה צפונה לדאבל.
 
הפלס"ר והפלחה"ן נעו צפונית אלינו ואחרי שלושה ימים הגיעו לעין אבל. הגדוד נע בשטח עם שתי פלוגות ואני לא איתם, התסכול היה עצום. אנחנו הצטרפנו אליהם אחרי חמישה ימים. כשחברנו אל היחידה המג"ד עדכן אותי בשינוי המשימה - להגיע לבית יהון, הכפר הכי צפוני בגזרה המרכזית אשר נושק לקו האדום. בלי גיבוי, בלי ציר לוגיסטי ובלי כוחות נוספים התארגנו למשימה הזאת. במהלך השהייה בדאבל קיבלנו הספקה בהיטס.
 
לקח לנו לילה ללמוד את המשימה, יום לארגן הכול ועוד לילה על ציר התנועה לאורך שלושה קילומטר. זאת אחרי שבוע של קרב התקדמות. הייתה לי בכיס תוכנית אש מוכנה עם המטרות והפק"לים, התחלנו בתנועה, התותחים רעמו והתחושה הייתה טובה, עד שחדלו לי את ההפעלה בגלל מסוקי קרב. כל כך כעסתי באותו רגע, איזו משימה יותר חשובה? שהיא מונעת מאיתנו כניסה לנקודה הכי צפונית בלי חיפוי ארטילרי. ערבתי את המג"ד שלי שעלה בקשר מול החטיבה כדי להשיג לנו אישור להמשיך הפעלה.
זה לקח שעתיים אבל התזמון היה מדויק. בעוד אנו עולים מהוואדי, בשיא הגובה, נחשפה בפנינו תמונה פאנורמית - כל הכפר מטווח בפגזים. מחזה מדהים. מטרה קווית של נפיצים במרכז הכפר, ומיד לאחר מכן עם כיבוש החלק הדרומי, אני מעתיק את האש לחלק היותר צפוני. בבוקר למחרת כבר קיבלנו שינוי משימה נוסף - לשלוט על צומת צף אל הווא, שמהווה את נתיב הכניסה המרכזי לבינת ג'בל מצפון. 

רבע חלבה וקצת תירס
 

מהבית שבו הייתי בבית יהון רואים היטב את הצומת, שישה קילומטרים מאיתנו דרומה. ליד הצומת יש בית חולים ומספר בתים ששולטים על נתיב ההגעה שלנו. ניצלתי את אור היום שנותר לעמוד מספר שעות מול החלון וללמוד את הקרקע, כך שהפעלת האש תהיה כמה שיותר קרובה ויעילה במהלך ההתקדמות שלנו. הייתי צריך לקחת בחשבון שמזרחית לצומת ישב כוח גולני ושדאבל שולטת על ציר התנועה שלנו וגם עליה אני צריך לתכנן מטרות.
 
התוכנית הייתה להתמקם ולשלוט על הצומת ולאחר מכן לשלוח כוח שימשוך את האספקה מנקודת ההנחתה. אוכל לא היה, אז אחרי רבע חלבה וקצת תירס, התחלנו לנוע דרומה לכיוון הצומת. 
שוב קרב התקדמות, שוב הפעלה לנקודות שולטות, הכול הלך חלק עד שהגענו לכיפה ששלטה על הצומת - כיפה מיושבת בצפון בינת ג'בל שכללה ברובה בתים פרטיים ובניין אחד ארוך וגבוה שאותו כינינו "המפלצת".  בכניסה לאחד הבתים נפצע לוחם מהפלחה"ן, וזה הוביל אותנו לחילופי אש ולשינוי ציר התנועה. במקום להתמקם ב"מפלצת",החפ"ק התמקם בבית צמוד אליו ממזרח ושאר היחידה בבתים סמוכים.
 
בבוקר שהינו בבתים ובלילה הבאנו אספקה. למחרת התחלנו בקרב התקפה לכיוון הצומת, שבו נפצע לוחם פלס"ר. הוחלט שיש לפנותו מידית לארץ אך הכוח חטף אש מסיבית מ"המפלצת" ולא הצליח לשפר צפונה עם הפצוע. לאחר מספר שעות בליווי הפעלת מיסוכי עשן, נפיצים וירי של כל הכוחות, פונה הלוחם צפונה אל טנק שהמתין לו. במהלך הפינוי נפצע עוד חייל מירי דו צדדי וגם הוא צורף לפינוי. 
 
אלה היו חמש שעות של הפעלת מיסוכים ונפיצים עד הגעת הכוח לטנק ומהטנק למסוק. עוד רגע מאוד מתסכל, שכמה שלא ניסיתי למסך ולהפסיק את האש על כוחותינו, לא הצלחתי. שני הלוחמים נהרגו. 
 
הירי בוצע על הכוח מבתים סמוכים ולא יכולתי להפעיל אש כל כך קרובה לכוחות. מדיניות האש שלא אפשרה להפעיל אש על ה"מפלצת" לפני הגעת הכוחות, פגעה בנו מאוד. למחרת שבנו לארץ באותו נתיב בו השתמשנו שבועיים קודם לכן, רק עם שני לוחמים פחות. ההפוגה הזאת הייתה כואבת, יצאנו לשתי הלוויות וחזרנו פנימה. יומיים לאחר מכן הוכרזה הפסקת אש והחלק שלנו בסיפור נחתם.
 
כל ההפעלות למעט מקרים בודדים בוצעו על ידי ניתוחי שטח ולא דרך פעולה אפשרית של האויב. עם זאת, שני הדברים הכי חשובים לטעמי כקש"א הם קרקע ואויב. כקש"א אתה חייב לשלוט בקרקע, להבין מה שולט על הכוח ומה מסכן אותו הכוח. זה אמנם היה לפני שש שנים, אבל אז עוד לא עבדנו עם אמצעי שו"ב, והתבססנו על מפות מ-1998 או מ-2001 במקרה הטוב. אז, אמנם היום מיקומי הכוחות יותר ברורים בצי"ד, אבל עדיין קש"א צריך להבין שהוא לא חיי בבועה, לא רק כדי שלא יפעיל אש על כוחותינו אלא כדי שכן יפעיל אש בתאום לגזרות שכנות. האויב לא ערוך לפי גבול הגזרה שלנו ולכן הוא יחויב להפעיל אש מחוץ לגבול הגזרה כדי להיות אפקטיבי למשימת הגדוד. 
 
לבסוף, אני חושב שעם כל שינויי המשימה והעבודה הלא מקצועית שהייתה, כמעט בכל הרמות, דבר אחד בלט לטובה ואולי חיפה על כל שאר הכשלים וזה רוח הלוחמים. כולם היו עם אש בעיניים, מוכנים ודרוכים להכריע את האויב וזה האמל"ח הכי חשוב.

אולי יעניין אותך גם

צילום: משטרת ישראל

מאות מפירי סדר נעצרו במחוז צפון של המשטרה

151 חשודים נעצרו ומתוכם 66 חשודים יובאו היום לבית המשפט לדיון. משטרת ישראל שבה וקוראת להורים, לגורמי החינוך, לראשי רשויות, למנהיגים, למנהיגי הדת לרסן את הצעירים ולפעול למניעת התנהגות בריונית ואלימה