טילאות, או לא להיות

נראה כי מאז המצאת טילי ה-V1/V2 במלחמת העולם השנייה, 'רכבת' טכנולוגיית הטילים לא עוצרת באף תחנה. ראיון מיוחד עם ד"ר אביטל שריפט, מנהלת מפעל הטילים של תעשייה אווירית

ד"ר אביטל שריפט עשתה את ההיכרות עם העולם הצבאי - ביטחוני כבר כעתודאית בחיל הים. אחרי דוקטורט בתחום הקריפטוגרפיה אצל פרופסור עדי שמיר (זה שהמציא את אלגוריתם ההצפנה של RSA), היא התחילה קריירה בתעשייה האווירית במפעל אלתא כמהנדסת מערכת של מכ"מ מערכת החץ (אורן ירוק). את הדוקטורט היא עשתה "לנפש", ובקריפטוגרפיה היא לא עסקה מעולם - בטילים ומכ"מים דווקא כן.

"החץ התחיל כפרויקט בשנת 1986 כחלק ממלחמת הכוכבים האמריקאית (SDI). ב-91 מיד לאחר מלחמת המפרץ, ישראל רצתה עצמאות בתחום ההתרעה, והתחלנו לעבוד על מכ"מ אורן ירוק במימון ישראלי בשקלים בלבד, ללא סיוע אמריקאי. זאת, מתוך מחשבה שישראל צריכה אוטונומיה בגילוי והתרעה. בשלב מסוים נכנס כסף אמריקאי, אבל רק אחרי שהיו שני מכ"מים עובדים. הכסף האמריקאי שימש לפיתוח מודולים מתקדמים יותר, וייצור יחידות נוספות", מסבירה שריפט.

ממוצר למערכת

כאשר חושבים על מערכת ה"חץ", "כיפת ברזל" או "שרביט קסמים", המושג 'שכבות הגנה' כבר טבוע בלקסיקון הישראלי, אבל זה לא תמיד היה המצב. אי שם בשנות ה-50 ועד ה-80 סוללות טילים היו מוצרים שנועדו לסגור 'חורים' בהגנה האקטיבית של המדינה.

"שהגעתי ב-91' לאלתא, התפיסה של מערכת כבר הייתה שם. היה ברור שאנו בגישה רב שכבתית - מגדירים מערכת ולא מוצר. היה ברור שצריכה להיות סדרה של שכבות. האמריקאים מאז ומתמיד דיברו על טילים עם טווח של 5000 ק"מ, וזה היה עניין של זמן עד שישראל תחליט להתמודד עם זה", אומרת שריפט. אחד היתרונות העיקריים במערכת על פני מוצר הוא העובדה שמדובר במספר אלמנטים שעובדים יחד וניתן לאזן בין היכולות השונות שלהם. למשל, להעביר את ה'חכמה' מהטיל למכ"מ ולהיפך.

"שהגדרנו את החץ, היה ברור שאנו עושים איזון בין מידת הדיוק של הטיל לזו של המכ"מ. הייתה שאלה מתי מפצים על ידי הראש קרבי (רש"ק) ומתי שמים את האחריות על המכ"מ. הגימיק של החץ הוא הראש הקרבי שיודע לכסות שטח הרג יותר גדול ועל ידי כך לפצות על כל השגיאות של האלמנטים האחרים במערכת", אומרת שריפט. "היום, אתה יכול להרשות לעצמך טיל זול יותר עם ראש ביות פחות מתוחכם בגלל הדיוק של המכ"מ".

לפי שריפט, תמיד מתקדמים בשלבים. פעם המכ"מים יקרים ומתוחכמים יותר, ופעם הטילים. היום למשל, אף אחד לא מוכן לשלם מאות מיליונים על מכ"מ, אז מנסים לקחת את הטכנולוגיה הזו ולהחזיר אותה חזרה לטיל במחיר זול יותר, כי כבר פיתחנו אותה עבור המכ"מ. זו הדינמיקה. גם בל"א זו אותה דינמיקה. מישהו ממציא אמצעי משבש, ואז מפתחים לו מעקף. "זה היתרון בחברה כמו התעשייה האווירית שעושה גם מערכות תקיפה, גם מערכות הגנה, גם מכ"מ וגם ל"א. את הקפיצות הללו אתה עושה בתוך הבית. הנחת העבודה היא שמה שאתה יודע לעשות, גם האויב יודע. ואם לא, הוא ידע עוד כמה שנים", מסבירה שריפט.

טיל רב ממדי

אחת המגמות של התחכום בטילים היא הרב ממדיות של ראש הביות. אם בעבר טיל היה מסתכל על העולם בממד אחד (אינפרא אדום למשל), היום מפתחים טילים שמסתכלים על העולם במספר ממדים - א"א, אופטי וכו'. הכל בראש ביות אחד. ככה גם קשה מאד לשבש אותו. "אנחנו בדרך לעולם טילאות רב ממדי. רוב המערכות המבצעיות עדיין לא שם. אנחנו במעבר משרטוטים למבצעי", אומרת שריפט. "בעולם מערכות הנשק, מדובר בפיתוח ארוך. פעם היה מדובר בעשור לכל מחזור פיתוח, היום צריך להקטין את קבוע הזמן. החוזה לפיתוח 'אורן ירוק' נחתם בסביבות 1992. שנתיים וחצי לאחר מכן, בתחילת 1995 היה טקס חגיגי להשקת מכ"מ ראשון בבסיס פלמחים. התחלנו מאפס. זו אחת הדוגמאות למצב שבו למדינת ישראל הייתה אפס יכולת, ובמהלך פחות משלוש שנים היה מכ"מ עובד.

"אותו דבר נכון לגבי ה'חץ. שפיתחנו את ה'חץ' קבענו את המושג Developduction, שזה ערבוב בין הפיתוח לייצור. לא הייתה ברירה. היה צורך דחוף לפתח את החץ, והפיתוח היה תוך כדי ייצור ונאלצנו לתקן לאחור. זה מאפשר לך להקטין את מחזור הפיתוח. העולם של היום לא מסוגל לסבול מחזור פיתוח של עשר שנים".

לצד קיצור מחזור הפיתוח, עושים בתעשייה אווירית גם מאמצים ניכרים לשפר את היבט התחזוקה של אמצעי הלחימה. בסופו של דבר, מי שמפעיל את הכלים הללו הם חיילים ולא מהנדסי המערכת. בשפה מקצועית מדובר באלמנט שקרוי BIT, או Build In Test. אמנם בשביל ניסויים לא צריך את זה, אבל, ברגע שהמערכת עוברת לצבא או ללקוח זר, זה כבר מגרש אחר.

"אתה לא רוצה שבשלוש בבוקר אם תהיה תקלה בחץ, כל ההגנה של מדינת ישראל תהיה תלויה בחייל מנומנם שהעירו אותו באמצע הלילה. הדגש הוא על החלפה מהירה בסגנון Plug&Play. כל התכנון הזה הוא חלק משלב הפיתוח", מסבירה שריפט. "אחת הדוגמאות היא הטיל המשוטט Harop. זה טיל שרוב חייו מעביר בארגז שלו. מסדרים לו בארגז סביבה שמאפשרת למשתמש בדיקה פשוטה כדי לדעת שמה שיש בארגז יעבוד בשעת הצורך. אחת לתקופה (חצי שנה-שנה, תלוי במערכת) עושים לו תחזוקה יותר רצינית ואחת לחמש שנים הליך תחזוקה עמוק יותר".

אם קודם התייחסנו לטיל כמערכת ולא מוצר, השלב הבא הוא להסתכל על עולם הטילאות בתור רשת. שכבות ההגנה או 'ענן ההגנה האקטיבית' מורכב ממגוון אלמנטים כמו מכ"מים, לוויינים, טילים, משגרים, חדרי בקרה ועוד מגוון סנסורים, שברגע שמחברים אותם ברשת הם יכולים 'לדבר' אחד עם השני בלי אדם במעגל. במילים אחרות, אם לוקחים תא שטח שצריך להגן עליו, כמו מדינת ישראל, כל האמצעים הללו יכולים לדבר אחד עם השני בתצורת M2M, שתאפשר להם 'להבין' את האירועים ולהגיב אליהם בצורה טובה יותר. כל זאת, בלי אדם במעגל. מפאת הסיווג של הפיתוחים הללו בתעשייה האווירית לא יכולים לנדב מידע, אבל אפשר לדמיין תרחישים בהם טילים מדברים עם טילים אחרים בקרקע/בים, עם לוויינים ואפילו עם מטוסים מאוישים כדי לספק הגנה אקטיבית טובה יותר.

שריפט מנסה להלך בין הטיפות, ובלי להסגיר יותר מידי היא אומרת כי "הכוונה שלנו היא לקחת פילוסופיות טכנולוגיות שקיימות בעולמות תוכן טכנולוגיים אחרים כמו הסלולר למשל, וליישם זאת בעולם הטילאות. אנחנו מפתחים את הטכנולוגיה בצורה כזו שתיתן מענה לדרישות עתידיות. אחד היעדים הוא שהחייל הבודד יוכל לנהל את הנשק בצורה משותפת עם שאר החיילים / מפקדים (תחשבו על רשת חברתית משותפת לאמצעי לחימה חכמים ולוחמים אנושיים. בצה"ל מתייחסים לרעיון הזה כאל מרחב אש משותף).

"נכון שהטרנדים בעולם הטילאות ניזונים מעולמות תוכן טכנולוגיים אחרים כדוגמאת הסלולר, אך עדיין מדובר בטיל ולא בסמארטפון. זה עולם יותר מורכב. בניגוד לסלולאר שבו לצורה החיצונית אין משמעות בהיבט הטכני (אולי האסתטי), בטיל הצורה מאד משפיעה על היכולות שלו. זה לא פשוט לקחת מכלול של טיל שאמור לפגוע באדם מטווח של 500 מטרים ולשים אותם בטיל חץ שנועד ליירט מטרות בגובה של 100 קילומטרים. "בסוף היום טיל כתף ששוקל עד 10 ק"ג לא יכול להנות מאותם מרכיבי חומרה כמו החץ. מדובר באילוצים חיצוניים שהם חשובים יותר בטילאות מאשר בסלולר. זה נכון גם לצבע של הטיל. בחירת צבע לטיל היא הרבה יותר מורכבת מהחלפת כיסוי לסמארטפון. בעולם הסלולר קו המחשבה הוא להכניס לאותו נפח יותר ביצועים. בטיל זה עולם פיזיקלי שלגודל, לצורה ולצבע יש משמעות בביצועים".

העתיד: טילים משוטטים

זה לא סוד שיש תחרות בארץ ובחו"ל סביב טילים משוטטים, אומרת שריפט. בתע"א, כמו בחברות ישראליות נוספות, מדברים על טילים משוטטים מתקדמים שמרבית המידע סביבם עדיין מסווג. או מסיבות ביטחוניות, או עסקיות. דרך אחת לדמיין טיל משוטט, היא טיל ללא מטוס. כלומר, במקום להזניק מטוס עם טילים לסגור מרחב אווירי, משגרים רק את הטיל שעושה את אותה משימה. רק שבמקום לסכן פלטפורמה שעולה עשרות מיליונים, עם טייס אנושי שיכול להיפגע ומחיר שעת טיסה בשמיים, משתמשים בטיל שמשוטט באותו אזור ורוכש מטרה אד-הוק בהנחיית מפעיל מרוחק או בצורה אוטונומית, ומשמיד אותה. יתרון נוסף טמון בחתך מכ"מ קטן של הטיל לעומת מטוס או מל"ט. ואם יצליחו המהנדסים הישראלים להכניס לטיל כזה מנוע דלק מוצק להאצה ומנוע חשמלי לשיוט, גם החתימה התרמית שלו תהיה אפסית. תוסיפו לזה שהייה של עשרות שעות מעל תא שטח מסוים (או ימים אם אפשר להחליף ביניהם) ויכולת רב שימושית (הנחתה בטוחה של טיל שלא מצא מטרה), וקיבלתם כלי טיס שהוא יעיל יותר ממטוס ומל"ט במשימות מסויימות, זול יותר, ולא מסכן חיי אדם (אין תשלום פוליטי על החלטות מבצעיות). אין ספק, בעולם הטילאות מדובר במהפיכה.

"זהו פיתוח חומרה מאד מסווג, ביטחונית ועסקית. מטיל ההרופ אפשר ללכת לכל מיני כיוונים ולא כדאי לגלות לאויב או למתחרה לאן תעשייה אווירית הולכת. תפיסת המשוטטים אינה חדשה, וכבר בכניסתי לתפקיד לפני שנה, התפיסה הייתה קיימת. בגלל שהפיתוח שלנו עובד מול מפא"ת במשרד הביטחון, אנחנו מקדימים את השוק. היא הפרטנר שלנו להשתולל עם הרעיונות הכי הזויים. אחר כך צריך לשכנע את הלקוח", מסבירה שריפט.

"אבל משוטט בסוף היום צריך להיות גם זול. תג המחיר שאפשר להצמיד למשוטט צריך להיות נמוך מזה של מל"ט. כך גם תג התפעול. כבר היום השיקולים הכספיים נכנסים לבחירת סוג אמצעי האש. זה אמנם לא ברמה של חייל בודד, הוא לא צריך להיות מוטרד מכסף, אבל כן ברמת מקבלי ההחלטות. כך יהיה גם במכרז האש של צה"ל. אם יהיה למפקד אמצעי שעולה דולר שהוא קצת פחות יעיל מאמצעי שעולה מיליון, יש לו התלבטות. מחיר הירי כבר היום קובע. שאתה יושב במערכת ה'חץ' וקובע באיזה גובה הוא יירט, ואם לירות את ה'חץ' או את השכבה מתחתיו, אלו שיקולים של כסף".