חיסול אבו ג'יהאד - הסיפור המלא

מתוך גיליון 13 של ישראל דיפנס: מבצע הקומנדו באלג'יריה, המידע החם שהביא השב"כ, הטבעת אונית הפת"ח "אטיבריוס" מול חופי ישראל, והקשר לשלושה ניסיונות כושלים לחסל את אבו ג'יהאד, שלא סופרו עד היום. ואיך באמת חוסל אבו ג'יהאד בסופו של דבר ע"י סיירת מטכ"ל והקומנדו הימי באפריל 1988, כולל פרטים חדשים שהותרו לפרסום

חיסול אבו ג'יהאד - הסיפור המלא

זה קרה לפני כ-25 שנה, ב-16 באפריל 1988, בארוע שהיה אמור לשנות את פני המזרח התיכון: שני לוחמים של סיירת מטכ"ל, אחד מהם היה מחופש לאישה, התקרבו לעבר הוילה של חליל אל וזיר (אבו ג'יהאד), סגן ראש אש"ף, בעיר טוניס שלחוף הים התיכון.
אחד מה"נאהבים" החזיק חבילה שנראתה כבונבוניירה, ואילו הלוחם בתחפושת האישה אחז מפה של האזור. ה"בחורה" עם המפה התקרבה אל השומר, כאילו כדי לבקש ממנו הסבר כיצד להגיע לכתובת מסוימת בשכונה. באותו זמן, האיש עם החבילה כיוון רובה עם משתיק קול, שהיה מוסתר בתוך הקופסא, היישר אל עבר הראש של השומר. המאבטח של אבו ג'יהאד לא היה יכול להבחין בנקודה אדומה שסומנה על המצח שלו. לפתע, הוא התמוטט ונפל. יריה אחת פגעה בו בדיוק קטלני.
התיאור הזה של תחילת מבצע החיסול של אבו ג'יהאד, שמובא כאן, יחד עם פרטים נוספים שנחשפים לראשונה לגבי הפעולה, לא היה יכול להתפרסם עד כה: עד לאחרונה ישראל לא הודתה באופן רשמי כי היא אחראית לפעולת החיסול של אבו ג'יהאד, והצנזורה התירה לפרסום בישראל רק פרטים שנחשפו קודם לכן בתקשורת העולמית.
עד עתה ישראל לא לקחה אחריות על החיסול, אבל עכשיו, כבר אפשר לתאר ביתר פירוט את אחד המבצעים השנויים ביותר במחלוקת בתולדות צה"ל. 

ההתחלה באלג'יריה

אבו גי'האד היה בן 53 בעת שרוסס במספר כדורים ומת בו במקום, בביתו בטוניס. הוא סומן כיעד להתנקשות כבר באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, כאשר המודיעין הישראלי העריך שהוא יזם כמה מגה-פיגועים בישראל באמצעות כוח ימי שהקים (אחד מהפיגועים היה אמור להתבצע במחנה הקריה בתל אביב, על ידי כוח קומנדו שיפשוט מהים).
אבו ג'יהאד לא היה מודע לכך, אבל כמה תכניות התנקשות לא יצאו אל הפועל. הסיפור מתחיל, למעשה, במקום שהוא אפילו רחוק יותר מטוניס.
שני צוללנים מיחידת הקומנדו הימי החליקו מספינת חיל הים, ונבלעו במי הנמל של העיר ענאבה באלג'יר. בתוך דקות הם איתרו בעלטה את האוניה "מון-לייט" שעגנה ברציף, והצמידו חומרי נפץ לדופן שלה. בדממת אמצע הלילה נשמע פיצוץ עמום, שבקע מתוך המים. שניות אחר כך ניתן היה לראות מרחוק שה"מון-לייט" מתחילה לשקוע. זה על פי מקורות זרים, היה שיאו של אחד המבצעים הרחוקים ביותר שבוצעו על ידי צה"ל מאז ומעולם. מבצע במרחק 2,600 ק"מ מחופי מדינת, ליתר דיוק.
פעולת הקומנדו הימי באלג'יריה התרחשה בחודש מרץ 1985, הרקע היה רסיסי מידע שהחלו להגיע על פיגוע שמתכנן אש"ף, פיגוע "שעדיין לא היה כמותו".
הידיעות החלו להגיע במהלך 1984, באותה תקופה הטרור הימי היה בשיאו, ולכן ב"מוסד" הוחלט להקים יחידה ימית מיוחדת, שאספה באדיקות מידע על המתרחש בחופי הים התיכון. גם באגף המודיעין של צה"ל התעניינו מאוד בצי האוניות של הזרוע הימית של הפת"ח, שהייתה בבת עינו של אבו ג'יהאד.
במשך הזמן נודע שהזרוע הימית של אש"ף רכשה שתי ספינות סוחר בינוניות בגודלן שנקראו "אטיבריוס" ו"מון-לייט". ראש מרחב ירושלים של השב"כ באותה תקופה, יעקב פרי, דיווח על מקור, שסיפר כי מספר אנשי פת"ח יצאו מהשטחים לירדן בנסיבות מסתוריות, ולא חזרו. בישראל עלתה השערה שיש קשר בין רכישת האוניות ובין יציאת האנשים לירדן.
בהמשך נודע עוד, כי אבו-ג'יהאד החליט לרכז במחנה אימונים של אש"ף על אדמת אלג'יר כ-30 צעירים פלשתיניים, כדי שיהיו חוד החנית של הזרוע הימית של אש"ף, מעין יחידת קומנדו ימי. הם נבחרו בפינצטה מלבנון, מירדן וממקומות נוספים בעולם הערבי, וגם מהשטחים. רובם היו חסונים וגבוהים. לוחמי ה"קומנדו הימי" הפלשתיני עברו אימונים מפרכים שארכו בסופו של דבר 11 חודשים.
הם התאמנו בלוחמה בשטח בנוי, עברו אימוני שחייה וצליפה וגם אינספור תרגילי כושר, ואפילו למדו עברית בסיסית. התכנית של אבו ג'יהאד היתה לשלח את הלוחמים המובחרים לפיגוע מיקוח בלב מחנה הקריה בתל אביב באמצעות האוניה "אטיבריוס". בירכתי האוניה נבנתה לצורך המשימה דופן כפולה, וצוות האוניה התבקש לשוט במשך חודשים במסלול קבוע מאלג'יריה דרך יוון וקפריסין עד למצרים ובהמשך ללבנון - וזאת כדי "להרגיל" את חיל הים הישראלי להימצאותה בנתיב הזה. מרבית אנשי הצוות לא ידעו בעצמם על התכנית. האוניה נשאה את דגל מלטה, כדי להשלים את ההטעיה. נמל הבית של "אטיבריוס" כמו גם של ה"מון-לייט" היה בענאבה שבאלג'יריה.
המוסד, שבראשו עמד אז נחום אדמוני, הקים חפ"ק באחת מערי אירופה, שממנו ריכז את מאמציו לסכל את המזימה. בזמן ש"אטיבריוס" שייטה מידי פעם במימי הים התיכון, גורמי המודיעין בישראל עקבו אחרי מה שהתרחש בענאבה, הנמל צולם מגובה רב והושג מידע על מה שמתרחש שם בגובה פני המים. אנשי הפת"ח עשו כל מיני פעולות כדי להטעות את גורמי המודיעין בישראל ולגרום להם להאמין שהאוניה המיועדת לפיגוע היא "מון-לייט". את ההטעייה הזו "קנה" המודיעין הישראלי.

הניסיון לפרוץ לקריה

מתוך ההנחה ש"המון-לייט" היא האוניה המיועדת לשלח את ה"קומנדו הימי" הפלשתיני לחופי ישראל, יצא הקומנדו הימי הישראלי למשימה להטביע אותה. מפקד הקומנדו היה אל"מ ידידיה (דידי) יערי, לימים מפקד חיל הים, המשמש מנכ"ל רפאל. מפקד חיל הים אז היה האלוף אברהם בן שושן.
"פעולה במרחק של 1,600 מייל ימי (השווים לכ-2,600 קילומטר) היתה דבר שלא התנסינו בו מעולם", אומר אחד מאנשי חיל הים. "יצאנו לדרך עם כל המודיעין הדרוש על נמל ענאבה ועל הנעשה בו, אבל כדי להגיע לשם היה צורך בהפלגה ארוכה, ולא יכולנו לדעת איזה ים יצפה לנו".
לדברי קצין נוסף, "בחודש מרץ שבו יצאנו לכיוון אלג'יריה הים הוא בלתי צפוי לחלוטין, ובאמת השיט הפך כמעט לסיוט. לאחר כמה ימים נקלענו לגלי ענק בגובה שלושה וארבעה מטרים. היינו עם כמה ספינות, אבל חלק מהן לא עמדו בסערה והכוח כולו היה חייב להתפצל". על הספינה שהשיטה לבסוף את הלוחמים עד אלג'יר פיקד סא"ל יואב גלנט, לימים מפקד פיקוד דרום, שפרש מצה"ל לאחר ביטול מינויו לרמטכ"ל ב-2010.
"היה חשש מתקלות כאשר הצוללנים ירדו אל תוך המים במטרה לפגוע ב'מון-לייט'", מספר לוחם לשעבר בחיל הים, "אבל יחסית לקשיים שעברנו במסע עד אז, הרגשנו שרגע האמת הוא דווקא החלק הקל ביותר של המבצע. ובאמת, הצלחנו לפגוע בספינה ולהסתלק מבלי להשאיר טביעות אצבע".
בחדרי חדרים של מערכת הביטחון וגם בלשכת ראש הממשלה אז, שמעון פרס, היתה קורת רוח רבה כאשר נודע שמשימת ההטבעה של ה"מון-לייט" הושלמה בהצלחה. אבל הזחיחות לא נמשכה לאורך זמן.
היה ברור שאנשי אש"ף יבינו שישראל היתה מעורבת בהטבעת ה"מון-לייט", ואז הגיע מידע שלפיו אבו ג'יהאד אמר במקום כלשהו ש"היהודים הורידו את הירח אבל צוחק מי שצוחק אחרון". האמירה הזאת  שוב הדליקה הרבה נורות אדומות בישראל והכניסה את חיל הים לכוננות עליונה. באפריל 1985 הורה מפקד חיל הים, בן שושן, על צעד שנחשב חסר תקדים: "עד להודעה חדשה ארבעה סטי"לים יפטרלו בים באופן קבוע, כדי לנסות לסגור את חופי הים התיכון", הוא פקד.
אנשי אש"ף סיפרו אחרי הסכמי אוסלו שאבו ג'יהאד היה מרוצה מכך שגורמי המודיעין של ישראל  "קנו" את ההטעיה שלו, לכן החליט להמשיך בתכנית המבצע המקורית לפיגוע, שתוכנן במכוון לערב יום הזיכרון של שנת 1985, כדי לשבש את חגיגות יום העצמאות שבאו לאחר מכן. למשימה נבחרו 20 המצטיינים ביותר של הארגון. על פי התכנית, הם היו אמורים להסתתר בתוך המכולה, בירכתי האוניה "אטיבריוס" כאשר הם מצוידים בכמות גדולה של אמצעי לחימה. הדופן הכפולה של הספינה היתה אמורה להיפתח בלב ים, והמחבלים היו אמורים "להישפך" אל המים על גבי שלוש ספינות גומי מסוג "זודיאק".
המחבלים היו אמורים לנחות על חוף הים בבת-ים, שם עבד אחד מהם במשך שנים קודם לכן במסעדה ישראלית. בהמשך הם תכננו להשתלט על אוטובוס בקו 43, ואז, תוך איום על הנהג ועל הנוסעים, לנסוע לכיוון תל אביב ולהתפרץ אל תוך מחנה המטכ"ל בקריה. שם היו אמורים להשתלט על קציני צבא בכירים ואולי אף על שר הביטחון, ואז לדרוש תמורת שחרור בני הערובה את שחרורם של 150 אנשי פת"ח שהיו כלואים בבתי כלא בישראל, וכן מטוס שיעביר אותם לאחת ממדינות ערב השכנות.

התוכניות שוקעות במצולות

"אטיבריוס" יצאה מאלג'יריה ב-14 באפריל 1985. אבו ג'יהאד, עוד הספיק להיפרד מאנשי הספינה בנאום מלא פאתוס שבו איחל להם בהצלחה. על האוניה היו, מלבד לוחמי הקומנדו הפלשתיני, גם שמונה אנשי צוות, שחלקם לא היו מודעים ל"מטען" האנושי שנמצא בירכתיים. בין ה-20 ל-21 במאי האוניה נעה בהתאם למסלול השגרתי שלה לכיוון תעלת סואץ, אלא שאז יצאה מתוך טור של אוניות סוחר ופנתה במפתיע לכיוון החוף הישראלי.
"בלילה שלפני יום הזיכרון פיטרלה מול חופי דרום הארץ האוניה 'אח"י מולדת'", מתארים אנשי חיל הים את הזווית הישראלית. "אנשי הספינה ביקשו אישור לחזור לחוף אבל מפקד חיל הים הורה להם להישאר בים עד שתגיע ספינה אחרת להחליף אותם (הספינה שהייתה אמורה לבצע את ההחלפה הייתה בפיקודו של אלי מרום, "צ'ייני", לימים מפקד חיל הים). פתאום, אנשי "אח"י מולדת" דיווחו שגילו ספינה חשודה, במרחק 185 ק"מ מן החוף הישראלי. הם דרשו ממנה להזדהות, אבל בתגובה נורו לעברם שני טילי אר פי ג'י, שלא פגעו. אנשי ה"מולדת" הגיבו בירי מן המקלעים שעל הסיפון, כנראה שהכדורים פגעו במצבור ענק של חומר נפץ בספינה, כי האוניה "אטיבריוס" התפוצצה ושקעה למצולות בתוך כמה עשרות שניות.
"בן שושן שאל את אנשי 'מולדת' ברשת הקשר איפה הספינה שמולם, והם ענו לו שהיא פשוט נעלמה. הוא אמר 'זה לא יכול להיות, בחיים לא שמעתי על ספינה שטובעת כל כך מהר', אבל זו הייתה המציאות", מודה בכנות גורם ביטחוני ממרחק הזמן. "האמת היא שעם כל המאמץ המודיעיני האדיר שהושקע בפרשה, בסופו של דבר הצלחנו לעלות על 'אטיבריוס' די במזל... המרחק בין לדעת מהי ספינת המחבלים ובין לא לדעת - לא היה גדול".
בין אם הפיגוע הגדול ביותר בתולדות הפת"ח סוכל במזל ובין אם לאו, מבין 28 המלחים ואנשי הפת"ח שהיו על "אטיבריוס" ניצלו רק ארבעה אנשי צוות וארבעה מחבלים שהועברו במהירות לחקירה של השב"כ. הם פירטו בפני חוקריהם את תכנית הפעולה המדויקת שיועדה להם.
בעקבות התכנית לפיגוע בקריה סומן אבו ג'יהאד כ"יעד חם". מן הפרטים שנחשפים כאן בראשונה עולה שהכוונה הייתה להתנקש בחייו בלי להשאיר טביעות אצבע ישראליות, אולי בגלל שההתנקשות היתה אמורה להתבצע על אדמתה של מדינה שנחשבה ידידותית למדי ולא היה רצון להסתבך איתה.
ניסיונות החיסול הראשונים של אבו ג'יהאד בוצעו ככל הנראה על ידי המוסד. אבו ג'יהאד נסע במשך ימים ארוכים במכונית שהיתה ממולכדת ברימונים, אבל למזלו הרימונים לא התפוצצו, וכנראה שהיו גם מקרים שבהם נורו בקרבתו יריות ואפילו התפוצץ טיל, אבל המזל שוב שיחק לו.

ה"תיק" עובר לסיירת מטכ"ל

ואז, לקראת סוף שנת 1987, קיבלה סיירת מטכ"ל את המשימה להיערך לחיסולו של אבו ג'יהאד. באותה תקופה התלקחה בשטחים האינתיפאדה הראשונה. בישראל היה גם מי שחשב שניתן יהיה לחסל את ההתקוממות באמצעות פגיעה ב"ראש הנחש" של אש"ף, שישב אז בטוניס.
על היחידה פיקד אז סא"ל משה (בוגי) יעלון, לימים הרמטכ"ל וכיום שר הביטחון, שנחשב "אאוטסיידר" בגלל שצמח בחטיבת הצנחנים ולא בסיירת עצמה. אחד מסגניו של יעלון היה נחום לב ז"ל, אחד הלוחמים האגדיים בתולדות סיירת מטכ"ל, שנהרג בתאונת דרכים בשנת 2000. יעלון גם הביא לסיירת "אאוטסיידר" נוסף שישמש כקצין מודיעין יחידתי - איל רגוניס ז"ל, ששירת תחתיו שנים קודם לכן בסיירת הצנחנים. גם איל נפטר בדמי ימיו, מדום לב.
כמו כן, החזיר יעלון ליחידה משירות מילואים ממושך את ד' שלימים הגיע לדרגת סגן אלוף וכיהן בתפקיד בכיר בצה"ל.

התגנבות יחידים
ברמת השרון

כאשר הדרג המדיני הטיל על סיירת מטכ"ל את משימת ההתנקשות באבו ג'יהאד, נקבע כי היא תתבצע על אדמת טוניס. אופציה אחת היתה לפעולה בשיתוף בין סיירת מטכ"ל לקומנדו הימי, שיביא את הלוחמים לטוניס בדרך הים ובאופן חשאי, ואפשרות אחרת הייתה פשיטה רועשת באמצעות מסוקים של חיל האוויר, שינחתו שם במפתיע.  
מטעם מפקדת חיל הים, ריכז את ההכנות לפעולה קצין שהגיע בהמשך לדרגה בכירה בחיל. אנשי חיל הים תבעו שמפקד בקומנדו יוגדר כמפקד העל של המבצע. בוגי התנגד. בדיון שנערך אצל סגן הרמטכ"ל אז, אהוד ברק, בהשתתפות ראש אגף המודיעין, אמנון ליפקין שחק ז"ל, בוגי אמר לאנשי חיל הים שאם הם לא יוותרו על הדרישה, הסיירת תבחר להגיע ליעד בשיתוף פעולה עם חיל האוויר ולא איתם. אחרי האיום הזה נקבע שאנשי הקומנדו הימי יוגדרו כשותפים למבצע של המטכ"ליסטים.
כ"פרויקטור" של הפעולה בסיירת מטכ"ל נקבע נחום לב, שקיבל אחריות על התכנון. למוסד היה גם כן תפקיד מרכזי: אנשיו כבר היו מרושתים היטב בעיר טוניס. במשך חודשים אספו המוסד ואגף המודיעין כל פיסת מידע על הנעשה בטוניס ובעיקר על הווילה שבה התגורר אבו ג'יהאד בלב העיר, בסמיכות לרבים מבכירי אש"ף. שכנו הקרוב ביותר היה מחמוד עבאס, המכונה אבו-מאזן, שמשמש כיום כיו"ר הרשות הפלשתינית.

בוגי ואיל מסתגרים בחדר

"איל הכין מודיעין מצוין והכיר כל פיסת קרקע במקום. הוא ידע איפה כל תמונה תלויה, כמה מדרגות ישנן ועוד כאלה פרטים, הייתה לו אינפורמציה מדויקת ביותר", מספר גורם שהכיר היטב את הקמ"ן רגוניס. אותו גורם מספר כי בשלב האימונים, כשהיה מגיע הביתה עם חול ים בבגדיו ובשערותיו, שאלו אותו במשפחתו 'איל איפה היית? מה אתה הולך בים בלילות?', אך הוא שמר על שתיקה רועמת.
כשרגוניס נקרא על ידי בוגי יעלון לבוא ולהצטרף לסיירת מטכ"ל, הוא כבר היה מחוץ לצבא וחזר בדרגת רס"ן. בסיירת דיברו על "התקופה עד איל והתקופה מאיל". בהתחלה, בתור "אאוטסיידר" היה לו מאוד קשה להתאקלם, באיזשהו שלב הוא אפילו הגיע לראש אמ"ן אז, אמנון ליפקין שחק ז"ל, ואמר לו שהם בסיירת "הורסים אנשים" ושהוא רוצה לעזוב, אך שוכנע להישאר. כשבסיירת הבינו את היכולות שלו, נתנו לו יד חופשית והוא נהפך לאחד מהחבר'ה.
בזמן ההכנות למבצע, מפקד הסיירת, בוגי יעלון, היה בא לבית של רגוניס בשבתות, והשניים היו יושבים על החומר. איל היה אומר לאחיו און רגוניס (ששימש לימים כסגן ראש אכ"א בדרגת תא"ל, וכבר אז היה בדרגה מאוד בכירה בצנחנים), לצאת מהחדר ואז מסתגר בו עם יעלון.
  על נחום לב סיפרו כי "הוא אחד הדגולים והנועזים שבלוחמי היחידה מאז ומעולם". לב, בנו של פרופסור זאב לב, חתן פרס ישראל בפיסיקה והמייסד של מכון "לב" בירושלים, המשלב השכלה אקדמית טכנולוגית עם לימודים תורניים, התחנך בישיבת "נתיב מאיר", והיה מבין חובשי הכיפות הראשונים שהתקבלו לסיירת מטכ"ל, בעידן שאחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר ה"יחידה" (כפי שהסיירת מכונה בקיצור בצה"ל) היתה עדיין מעוז בלעדי של בני ההתיישבות העובדת, ובעיקר של הקיבוצניקים. לאחר שלב ההכשרה הסיר את הכיפה מראשו.
 נחום לא ידע מהו פחד. היה לו קור רוח מדהים גם בפעולות המסוכנות ביותר, יודעים לספר עד היום גם הצעירים שבלוחמי סיירת מטכ"ל.
לקראת המבצע, מונה נחום לב ל"מצביא"- שתפקידו על פי המקובל בסיירת מטכ"ל הוא לא רק לפקד על הפעולה בשטח בזמן שמפקד היחידה נמצא מעט מאחור, אלא קודם כל להכין את תכנית המבצע, ולבחור את משתתפיו אחד אחד, בהתאמה למשימות שיטיל עליהם.
תקופת האימונים לקראת הפעולה בטוניס סחפה את סיירת מטכ"ל. עיר היעד טוניס שוכנת על חורבות קרתגו הקדומה, שהיתה האויבת המושבעת של רומא. המרחק מחוף ימה של "קרתגו" ובין הבית של אבו-ג'יהאד היה חמישה קילומטר, ובהתאמה הוחלט לערוך אימוני "מודל" לקראת המבצע בווילות ברמת השרון שנמצאות במרחק דומה מחוף תל ברוך.
לצורך האימונים "השיג" ר' אחד הלוחמים ביחידה ותושב הישוב, מפתחות של וילות, שבעליהן נסעו לחו"ל והיו מוכנים "להשאיל" אותם לסיירת. ספק אם התושבים בשכונות היוקרה של רמת השרון הבחינו בלוחמי הסיירת כאשר התגנבו מן החוף לווילות האלה פעם אחר פעם במסגרת האימונים. על פי תכנית המבצע שהגה נחום לב, אחד מלוחמי היחידה היה אמור להתחפש לבחורה.
ג' לוחם גבה קומה ובהיר עור מאחד הקיבוצים בעמק יזרעאל לוהק לתפקיד. חבריו רצו להיות בטוחים שהתחפושת שלו מוצלחת ושהוא לא נראה כגבר, ולכן ביקשו ממנו להסתובב באחד הערבים כאישה בקניון אילון, שהיה אז די חדש. בחורים כמעט הזילו ריר כשראו אותו, וכך הבינו בסיירת שהתחפושת בהחלט מוצלחת. כ"בן הזוג" של ג' מינה נחום לב את עצמו.
ההכנות הממושכות למבצע הסתיימו בשלב ראשון במפח נפש: בתחילת 1988 החליט הדרג המדיני לעכב את הפעולה בטוניס. אבל לא לאורך זמן. האור הירוק לביצוע המשימה התקבל באופן סופי לאחר הפיגוע ב"אוטובוס האמהות" ליד דימונה, ב-8 במרץ 1988. למחרת ההשתלטות של המחבלים שהסתננו ממצרים, על האוטובוס שהוביל בעיקר עובדות מן הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג), נערך הדיון שבו נחרץ גורלו של המנהיג הפלשתיני. בדיון השתתפו ראש הממשלה אז יצחק שמיר, שר הביטחון יצחק רבין, שר החוץ שמעון פרס, הרמטכ"ל דן שומרון, סגנו אהוד ברק, ראש אמ"ן אמנון ליפקין שחק, יועץ ראש הממשלה לטרור יגאל פרסלר, ראש המוסד נחום אדמוני וסגנו שבתאי שביט.
כאשר אנשי סיירת מטכ"ל והקומנדו הימי קיבלו הוראה להיערך מחדש לפעולה הם עשו מחדש את  תרגילי ה"מודל", אבל לא היו צריכים לחזור גם אל שלבי התכנון. הדרך לטוניס הייתה ארוכה, אבל הים היה שקט. להפלגה יצאו חמש ספינות טילים שהתמקמו מול טוניס במוצאי השבת, שנקבע כמועד ההתנקשות.

יורדים לחוף

על פי הפרסומים הזרים במשך השנים, הפעולה החלה למעשה עוד לפני הגעת כוחות צה"ל אל החוף, כאשר שני אנשי מוסד וסוכנת שלישית שכרו, בשלוש חברות השכרה שונות בטוניסיה, רכבי טרנספורטר. הם כבר היו בעיר בזהות לבנונית בדויה ושילמו במזומן על כל אחת מן המכוניות.
ספינות חיל הים הישראלי נעצרו הרחק מן החוף הטוניסאי, כדי לא להותיר סימן חשוד על מסכי המכ"מ.  מטוסי קרב חגו בשמיים בגובה רב, מוכנים לתקוף אם תידרש התערבותם. בספינה קרובה יחסית לחוף היה ד' שפיקד על כוח החילוץ, והמתין ללוחמים בתום הביצוע, או למקרה של הסתבכות. החפ"ק היה בספינת טילים גדולה, בלב ים.
הפעולה עצמה החלה בירידה אל החוף באמצעות סירות גומי, שאותה ביצעו אנשי הקומנדו הימי. החוף שבו נחתו היה שקט ושומם. אנשי הקומנדו העבירו מן החוף סימן מוסכם, ואז ירדו סירות גומי נוספות, שהובילו הפעם גם את אנשי סיירת מטכ"ל.
על החוף חיכו ללוחמי הסיירת רכבי ה"טרנספורטר" נהוגים בידי סוכני המוסד. הם כבר הכירו את העיר היטב, והובילו את המטכ"ליסטים בנסיעה שארכה דקות ספורות היישר אל הווילה של אבו ג'יהאד.
סגנו של יו"ר אש"ף היה עדיין ער בשעה שתיים לפנות בוקר, כאשר לוחמי סיירת מטכ"ל התפזרו מחוץ לווילה שלו בדממה, בארבע חוליות שונות.
נחום לב וג' ניגשו ראשונים אל הבית של אבו ג'יהאד. חיסול השומר היה האות להסתערות רבתי על הבית.
תוך כדי ההסתערות, כל חוליה ידעה היטב מה המשימה שיועדה לה. אחת החוליות חיסלה גנן, שהיה בחצר הבית, ואילו חבורה לא גדולה של לוחמים הסתערה אל תוך הווילה, לאחר שפרצה את הדלת באמצעות ציוד מכני שסחבה עימה. בראש קבוצה זאת היה ח'.
שומר נוסף של אבו ג'יהאד נהרג מהתקלות עם המטכ"ליסטים במרתף הווילה. אינתיסאר אל וזיר (אום ג'יהאד), אישתו של אבו ג'יהאד, שחיה כיום ברמאללה, סיפרה לימים כי בשלב הפריצה "אבו ג'יהאד ישב ליד השולחן ואז דחף אותו, קם במהירות ולקח את האקדח שלו מהארון. שאלתי אותו 'מה קרה? מה קרה?'. שמעתי את הרעש של פריצת הדלת מלמטה ואנשים צועקים. מיד הבנתי מה קורה. צעקתי לאבו ג'יהאד... הוא לא הספיק לענות לי. הוא ניגש לדלת חדר השינה ואני אחריו. הכל קרה תוך שניות. ראיתי אנשים עם מסיכות על הפנים, כשרק העיניים והשיער שלהם גלויים. אבו ג'יהאד דחף אותי לתוך חדר השינה. אחד הישראלים התקרב אליו וירה בו מקרוב. אבו ג'יהאד נפל. הלכתי אליו, כרעתי וחיבקתי אותו. אחד מהישראלים הצמיד לי אקדח לגב וסילק אותי אל הקיר. עמדתי עם פנים אל הקיר. הייתי בטוחה שהוא יירה בי. האיש שירה באבו ג'יהאד זז הצידה. מישהו שלישי ירה באבו ג'יהאד וזז גם הוא. ואז מישהו רביעי בא וירה באבו ג'יהאד, אבל בעצם כבר החייל הראשון הרג אותו".
הלוחם שירה ראשון באבו ג'יהאד, היה בשנות ה-20 לחייו, קצין צעיר אז, שעוד נועד לגדולות במערכת הביטחון, אם כי מעולם לא הגיע לפיקוד על סיירת מטכ"ל. שניות אחרי שככה האש בתוך הווילה של אבו ג'יהאד, וברשת הקשר נשמע קולו של המפקד: "המנהל ושלושת הפועלים שלו בדרכם לעולם שכולו טוב", הוא דיווח לחפ"ק שמאחור. המשמעות היתה ברורה מבחינתם.
יש דברים שלא ניתן לפרסם גם היום, אבל כפי שנטען בעבר, מפקד הסיירת יעלון היה האיש שוידא במו ידיו את מותו של אבו ג'יהאד, דקות ספורות אחרי ההתפרצות לחדרו.
הפעולה בטוניס זיכתה שלושה מאנשי סיירת מטכ"ל בצל"שים מהרמטכ"ל. אחד ממקבלי הצל"ש היה ח', שפרץ ראשון לווילה, צל"ש נוסף ניתן לי' שבהמשך התקדם ביחידה, והשלישי - לנחום לב.
חודשים ספורים אחרי החיסול איל רגוניס היה בצרפת והתארח אצל משפחה יהודית לארוחת ערב של ליל שישי. השיחה התגלגלה והתברר כי אותה משפחה היא במקור מטוניס, ממש מהאזור בו שכנה הווילה של אבו ג'יהאד, ואיל זרק לאוויר 'אה, יש שם דוכן פלאפל מעולה'. בני המשפחה שהכירו את הפלאפל הופתעו מאוד. הם חשבו לרגע שאולי גם הוא טוניסאי במקור, ושאלו אותו "איך אתה מכיר את המקום?".  איל ז"ל תפס את עצמו ואמר :"פשוט סיפרו לי שיש שם פלאפל מאוד טוב". ספק אם דבריו התקבלו באמון.

שווה את המחיר?

חיסול אבו ג'יהאד היה הפעם הראשונה שבה ישראל ניסתה לשנות את מהלך ההיסטוריה באמצעות חיסול מנהיג ערבי בולט. אבל לא פעם אחרונה.
שלוש שנים לאחר מכן הוביל אהוד ברק כרמטכ"ל את מבצע החיסול הכמעט ספונטני מהאוויר של מנהיג חיזבאללה עבאס מוסאווי, שבמותו הוריש לנו את חסן נסראללה הגרוע ממנו. ניסיון ההתנקשות בחאלד משעל מהחמאס על אדמת ירדן, בקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, רק העצים את משעל.
אבל, היו גם חיסולים שנחשבים מוצלחים ו"משתלמים" במרחק הזמן: ב-1995 חוסל במלטה מנהיג הג'יהאד האיסאלמי הפלשתיני, פתחי שקאקי, בעוד פעולה שיוחסה לישראל. ההתנקשות באחמד יאסין (2005) נתנה מכה קשה לחמאס, וגם החיסולים האחרים של בכירים בחמאס תרמו להפסקת פיגועי ההתאבדות של העשור שעבר.
ומה לגבי חיסול אבו גיהאד? אחרי 25 שנה השאלה נותרה פתוחה, האם החיסול היה צעד נכון מבחינת ישראל. ספק גדול.
בסיירת מטכ"ל הפעולה לא נכנסה מעולם לפנתאון של המבצעים ההרואיים, כמו מבצע "אביב נעורים" למשל בביירות (1973), ששוחזר על ידי משתתפיו בהתלהבות פעם אחר פעם. על הפעולה בטוניס לא מדברים. גם שר הביטחון הטרי סרב להתייחס אליה השבוע.
ובכל זאת, אחד ממפקדי הסיירת אומר כי "קשה להגיד שהפעולה השפיעה במשהו על מהלכי ההיסטוריה. הפעולה עוררה בעיקר תסיסה בשטחים והלהיטה את האינתיפאדה. בשנת 1988 הפלשתינים התרשמו הרבה יותר מן היכולת של ישראל לשגר לוויין ראשון לחלל באמצעות הטיל 'שביט', מאשר מהפעולה שנראתה להם דווקא כפחדנית, וכנובעת מחוסר היכולת של צה"ל להתמודד עם ההתקוממות בשטחים בדרכים צבאיות. לחיסול של אבו ג'יהאד הייתה רק השפעה ביטחונית שלילית, וזה עוד לפני שבוחנים את הנזק שגרם המבצע לישראל במישור הבינלאומי וביחסים ארוכי הטווח מול הפלשתינים". 

אולי יעניין אותך גם