חיל הרגלים העתידי בתפיסה אמריקאית – האם מתאים לצה"ל?

בארה"ב מבקשים לפתח יכולות חדשות של איסוף מודיעין ומודעות לכיתות החי"ר. האם גם בצה"ל, פוסט "צוק איתן" צריכים לחשוב מחדש על התחום. מאמר מיוחד מאת בועז זלמנוביץ

   גוף המחקר והפיתוח האמריקאי דארפ"א (DARPA) מחפש פתרונות ליכולות האיסוף, המודיעין והמודעות העצמית של כיתת החי"ר . לצורך כך  מכנסים שם בסוף חודש זה דיון על הנושא Squad X Infrastructure Study , חיפוש דרכים להגברת יכולת הכיתה הרגלית; כיצד לאכן את האויב מהר ומדויק ולפגוע בו מבלי להוסיף עומס פיזי – משקל וסרבול. זה כיוון חשוב גם לעתידו של צה"ל ועל כן ראוי להבינו.

   צה"ל יידרש לתמרון כדי לנצח בקרב. שדות הקרב והאויבים הידועים והצפויים משתנים. ישראל נדרשת לצמצם את משך המלחמה; הלחימה תהיה מבוזרת יותר, בגלל אופי השטח והאויב. צה"ל יפעל בכוחות קטנים יחסית ועצמאיים טקטית – גדודים ואף פלוגות, כפי שנוכחנו במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן". הכוחות בעדיפות יהיו כוחות רגלים. אלה יצטרכו לנוע בפיזור מקסימלי וללחום במרוכז. כיוון שהאויב פועל בכוחות קטנים המפוזרים בשטח תנועת כוחותינו במרוכז מעניקה לו יתרון בתצפית ובאש. כדי להחזיר את העוצמה הדרושה בזמן העימות, על כוחות החי"ר להיות בעלי מודעות מצבית גבוהה ויכולת אש מתאימה. לכן, יש להשקיע יותר בחשיבה, בפיתוח בכוחות היבשה ובראשם חיל הרגלים.

   דארפ"א מבקשת לאתר יכולות אשר יאפשרו לכיתת החי"ר לאסוף ולשתף מידע על עמיתים, על הסביבה ועל איומים, וכל זאת מבלי להוסיף משקל ומסורבלות פיזית וקוגניטיבית. תפיסה זו כוללת:

-         "כיתה חיישנית" (Squad Sensing) יכולת לאתר איומים עד טווח 1000 מ' בהתאם לקצב הלחימה של הכיתה;

-         מגע מדויק (Precision Engagement) עם איומים עד טווח 1000 מטר באמצעות כלי הנשק של הכיתה;

-         עצמאות של  הכיתה (Squad Autonomy) באמצעות הגדלת המידע בזמן אמת של לוחמי הכיתה כל אחד בעצמו וכולם ביחד עם אמצעים בלתי מאוישים קרקעיים ואוויריים.

-         יכולות לא קינטיות (Non-Kinetic Engagement) בכיתה שיאפשרו לשבש את הפיקוד והשליטה של האויב.

   במה דארפ"א צודקת? החי"ר נלחם ברגל. גם אם הוא מובל באמצעים מגוונים לשדה הקרב אין לו משמעות ללא הלחימה הרגלית. מתוך כך עליו לסחוב על גבו את ציוד הלחימה לאיתור האויב ולפגיעה בו. הכיתה היא היחידה הבסיסית וגדוד הוא במהותו מבנה ארגוני של פיקוד ושליטה המוביל 30 כיתות לקרב. אבל, כיתת החי"ר איננה לוחמת לבדה במרחב. היא איננה צוות ביחידה מיוחדת. היכולות נבנות ומצטברות, וכל דרג (מחלקה, פלוגה, גדוד ומעלה) מוסיף לעוצמת האש ולטווחי ההשפעה שלה. היכולת לאסוף מידע ולאתר אויב מעבר לטווח ההשפעה נמצאת בשיתוף עם חילות היבשה האחרים והזרועות האחרות.

   המשימה של הכיתה היא קודם כל להיות במגע עם האויב. מרבית הזיהויים נועדו למצוא את האויב ולהתייצב במקום הנכון כדי לפגוע בו ולא להיפגע. מידע רב על הסביבה ועל האויב שמעבר לטווחי הנשק של הכיתה עלול להפריע. לכן, כל כיתת חי"ר עכשווית ועתידית צריכה להיות בנויה על האיזון בין איסוף ואש, כאשר האש היא המובילה. אין ספק שכוחות החי"ר צריכים יכולות לאיתור מקורות ירי שטוח מסלול, תלול מסלול ומטענים. בתחום האש בדרג הגדוד ומטה יש להגדיל את היכולת לשגר תחמושת שטוחת מסלול בטווחים הקצר והבינוניים. בנוסף, יש לפעול בתחום (שאיננו פופולרי משום מה) עשן למיסוך והסתרה בכל הדרגים.

   המחשבה כי ניתן בסביבת הפעולה של השטחים המורכבים והסגורים  שהם יעדי הפעולה של צה"ל– לדוגמה, עזה ולבנון – להוסיף באופן משמעותי לכיתת החי"ר אמצעים טכנולוגיים רבים היא חלום טוב, אבל חלום.