חיל האוויר צריך לקחת אחריות

חיל האוויר צריך לקחת אחריות

כבר בראשית עיצובה של תפיסת הביטחון הלאומית של מדינת ישראל, קבעו האבות המייסדים כי הזרוע האווירית של צה"ל היא גם הזרוע האסטרטגית של מדינת ישראל. ב-1953 קבע דוד בן גוריון, במסמך המפורסם ששירטט את עמודי התווך עליהם מושתת הביטחון הלאומי, כי "שלטוננו באוויר מבטיח לנו הניצחון יותר מכל גורם אחר, ולהפך".

יתרה מכך, בן גוריון הרחיב והדגיש כי עקרון האיכות, שהוא הבסיס ליכולת ההישרדות שלנו במזרח התיכון, מחייב אותנו "להגברה מקסימלית של כוח המחץ העיקרי שלנו, דהיינו, חיל האוויר". כשאנו בודקים את נתוני היסוד של מדינת ישראל, אנחנו מבינים מיידית כי מוטל עלינו ככוח מגן להתמודד מול האתגרים של מעטים מול רבים. חוסר בעומק אסטרטגי עקב קוטנה הגיאוגרפי של המדינה ויכולת עמידה מוגבלת מחייבים מערכה קצרה ומוכנות לפעולה מול מספר זירות, לעיתים בו זמנית.

המענה לאתגרים אלו הוביל לבניית תפיסת ביטחון המושתתת על גישה התקפית, תפיסה המחייבת העברת הלחימה לשטח האויב, הנחתת מכה מקדימה, יכולת להגיע להכרעה מהירה, בנית מאמץ התקפי בגזרה אחת - בעוד אנחנו מתגוננים בגזרות האחרות, ובניית יכולת העברה מהירה של המאמץ העיקרי מגזרה לגזרה. כל אלה הובילו למסקנה כי ההשקעה בזרוע האווירית מהווה את עיקרי כוח האש, הארטילריה, תחליף מסוים לכוח הימי ותחליף להגנה פאסיבית, או במילים של האלוף ישראל טל ז"ל - "זו הברירה של המעטים והעניים". ההשקעות האדירות בתקציב ובאיכות כוח האדם שניתנו לזרוע האווירית נבעו מתוך הצורך לבנות את חיל האוויר ברמה האסטרטגית ככוח ההרתעה, הזרוע הארוכה וכוח האש העיקרי, עם יכולות גמישות וזמינות גבוהות ביותר.

ואכן, החיל זכה, וזוכה, לקבל תקציבים נכבדים על מנת להצטייד במיטב מערכות הנשק הקיימות ובכוח אדם איכותי מהמעלה הראשונה. מתוך מכלול השיקולים ועל רקע המסורת הארגונית והתרבותית של חיל האוויר הישראלי, פיתחה הזרוע האווירית הישראלית יכולות טקטיות ואופרטיביות מהמובילות בעולם. לעומת זאת, בתחום האסטרטגי נמנע חיל האוויר מלקיחת האחריות. פיתוחי יכולות בתחום החלל וההגנה האקטיבית לדוגמא, יותר נכפו על חיל האוויר מאשר נדחפו על ידו. זאת, ללא קשר להשקעה האדירה שמשקיע החיל בפיתוח יכולות מבצעיות מול האתגרים האסטרטגיים של מדינת ישראל.

מדינת ישראל ניצבת כיום מול אתגרים הולכים ומתעצמים בתחום הביטחון הלאומי, חלקם ברמה קיומית. שינויים מרכזיים מתחוללים ברמה האסטרטגית באזורנו, ורובם ככולם לרעתנו. חיל האוויר חייב לקחת תפקיד מרכזי בעיצוב האסטרטגיה של מדינת ישראל, כיוון שברוב המתארים תפקיד הזרוע האווירי יהיה מרכזי וללא תחליף. כאשר נשמעים קולות להסטת יכולות האש מזרוע האוויר אל חיל הים, לדוגמא, אין מי שיוכל להסביר בצורה מקצועית את המשמעות האסטרטגית של הסטה כזו מלבד מפקדי חיל האוויר.

כאשר מופעלים לחצים לתקצב ולבנות יכולות להגנה אקטיבית (מערכות "כיפת ברזל", "שרביט קסמים" וכולי) כדי להגן על האוכלוסיה האזרחית בעדיפות על הגנה על מתקניה האסטרטגיים של מדינת ישראל, חיל האוויר, המופקד על ההגנה האקטיבית, חייב להעמיד בפני הדרג המדיני את המשמעויות האסטרטגיות הנובעות מהסטה כזו. כשהדרג המדיני יעמוד בפני הדילמה האם לבצע "מכה מקדימה" (שכנראה תמיד תהיה אווירית), מקומם של מפקדי חיל האוויר חייב להיות במרכז המסבירים, המנמקים ומציגי האלטרנטיבות על משמעויותיהם - מול הדרג המדיני.

זהו תהליך תרבותי, ארגוני, מורכב ולא פשוט, שצריך להתחולל לכל אורך השדרה הבכירה של נושאי העול ומקבלי ההחלטות בדרג הבכיר ביותר במדינת ישראל בתחום הביטחון הלאומי שלנו.

****

הטור התפרסם לראשונה בגיליון 6 של מגזין "ישראל דיפנס"

אולי יעניין אותך גם