חותמת גומי

ישראל ממשיכה להתגלגל למלחמת לבנון השנייה, מבלי שההנהגה המדינית והצבאית מבינות את מהלכיה. חמש שנים למלחמת לבנון השנייה: הפרק השלישי מספרו של עמיר רפפורט, "אש על כוחותינו: כך הכשלנו את עצמנו במלחמת לבנון השנייה". כך פרצה המלחמה, דקה אחרי דקה

לפרק הקודם

 

הדיון שבו הוחלט כיצד תגיב ישראל על חטיפת שני החיילים בגבול לבנון ועל מותם של שמונה חיילים נוספים התקיים בסביבות השעה שש בערב, בלשכה המשנית של ראש הממשלה בקריה שבתל-אביב. בבניין הזה ישבו לאורך השנים שרי הביטחון, ביניהם יצחק רבין, עד שלשכת השר הועתקה למגדל החדש והמפואר. להתייעצות שכינס אולמרט הגיעו שר הביטחון פרץ, הרמטכ"ל חלוץ, בכירי צה"ל וראשי המוסד והשב"כ. שרת החוץ לבני לא הוזמנה.

 

בדיון חזרו בכירי מערכת הביטחון על העמדות שהשמיעו בהתייעצות המוקדמת, שכינס פרץ בצהריים. אייזנקוט הניח על השולחן שתי אפשרויות פעולה: תוכנית "שוברת הקרח" (פגיעה אווירית במטרות תשתית בלבנון וביעדי חיזבאללה) ותוכנית "מי מרום". הוא הוסיף כי צה"ל נערך לפגוע בלילה בעשרים עד שלושים אחוז מיכולת ייצור החשמל של לבנון, להשמיד את משגרי הפג'אר ולתקוף את מרכז העצבים של חיזבאללה ברובע הדאחיה של ביירות, את תחנת השידור אל-מנאר של הארגון ושדה התעופה הבינלאומי של לבנון בסמוך לבירה.

ראש המוסד חידד את גישתו האופזיציונית. "אני מודה שלא הצלחתי להבין מה המטרות של התקיפה", אמר. "אם רוצים לגבות מחיר, אז זה בסדר. אם רוצים להשיג מטרות אחרות, אז זה יחייב משך זמן רצוף וארוך מאוד של פעילות בלבנון. אני חושב שצריך להפנים שזה אירוע ארוך טווח. אין דרך לסיים אותו בצד האווירי." דבריו של דגן היו חד-משמעיים. הוא הציע לתקוף מטרות בסוריה וכן "ללכת על חיזבאללה בכל הכוח - גם במהלך קרקעי."

תפיסת העולם של חלוץ היתה שונה לגמרי. "אני מתנגד למהלך קרקעי בלבנון בעת הזאת", הגיב לדברי ראש המוסד. "אני בכלל לא שם אותו על סדר היום למרות שהמהלך באש לא יפתור את הבעיה. אני גם לא יודע להגיד שהבעיה הזו פתירה בעזרת מהלך קרקעי." חלוץ נשמע מהסס, אבל ההתנגדות שלו למהלך קרקעי היתה בסיסית ועמוקה.

שר הביטחון מסר את ההמלצות הרשמיות שהתקבלו בדיון בראשותו. כמו פרץ קודם לכן, גם אולמרט לא קיבל את המלצת דגן לתקוף בסוריה. ובעוד פרץ הסכים לפגיעה מוגבלת בסמלים של ממשלת לבנון, כמו הפצצה ליד ארמון הנשיאות בבעבדה, ראש הממשלה קבע שלא יותקפו כלל מטרות שקשורות לשלטון הלבנוני כפי שהבטיח למזכירת המדינה. הוא אישר לתקוף אך ורק יעדים שאת הפגיעה בהם אפשר יהיה להסביר לעולם כפעולה נגד חיזבאללה. תקיפת שלושה שדות תעופה בלבנון, לרבות נמל התעופה הבינלאומי של ביירות, תוצג כאמצעי למנוע את הוצאת החיילים החטופים מלבנון ולעצור את העברת אמצעי הלחימה לחיזבאללה. תקיפת נמל התעופה בביירות, כך נקבע, תבוצע באופן שאפשר יהיה לשקם את השדה במהירות. הוחלט לתקוף גשרים ברחבי לבנון כדי להקשות על תנועת כוחות חיזבאללה, אבל לא להחריב את כביש החוף הלבנוני, כדי שתושבי דרום לבנון יוכלו לברוח צפונה. כמו כן אושרו תקיפה של מכלי דלק מדרום לביירות וסגר ימי ואווירי מוחלט על לבנון.

אולמרט אישר תקיפת מטרות של חיזבאללה בכל רחבי המדינה, לרבות צפון בקעת הלבנון ובעל-בק, ובעיקר את תקיפת משגרי הפאג'ר על פי תוכנית "משקל סגולי". המסר של חלוץ כי פעולה קרקעית אינה עומדת על הפרק היה בדיוק מה שרצה ראש הממשלה לשמוע. לעומת זאת אטם את אזניו לדברי ראש המוסד דגן וגם לדבריו של עמוס גלעד, שהצטרף להערכה כי פעולה קרקעית היא בלתי נמנעת.

"הקהילייה הבינלאומית מבינה שמדינת ישראל הולכת לתת מכה", סיכם אולמרט את הדיון. "היא סבורה שסניורה מייצג תקווה, ולכן תתנגד לפגיעה מהותית בלבנון. לגבי הזירה הפנימית, כמעט ודאי שהפעולה שננקוט תחייב את מדינת ישראל להתמודד עם מציאות שאולי היא לא הורגלה אליה בהיקף כזה מאז הקמתה מבחינת הפגיעה בעורף. אנחנו לא יכולים לדבר על היקף של מאות טילים, גם כאלה שיכולים להגיע לעומק ישראל, ולהניח שבדרך נס הם יתפקדו כמו טילי הקסאם של המחבלים בדרום. אנחנו בכל מקרה נכנסים פה לסיטואציה שתיקח ימים."

בישיבתה בליל 12 ביולי, שהחלה זמן קצר אחרי הדיון הביטחוני המצומצם בראשות אולמרט, מילאה ממשלת ישראל את יעודה המסורתי כחותמת גומי. בניגוד למה שרבים חושבים, הממשלה היא לא באמת הגוף השולט במדינת ישראל. לא נערכים בה דיונים מעמיקים, והיא נחשבת לפורום שלא ניתן לדבר בו על נושאים רגישים שכן כל מה שנאמר דולף במוקדם או במאוחר לתקשורת. לעיתים מבזבזים השרים שעות ארוכות על דיוני סרק בנושאים שוליים כמו מינויים לא מרכזיים בשירות המדינה, או על האזנה לסקירות טרחניות מפיהם של בעלי תפקידים שונים. ההחלטות החשובות באמת מתקבלות על ידי ראש הממשלה ועוזריו ומובאות לממשלה, אם בכלל, כשהן מבושלות. כך היה מאז ומעולם, ובעיקר מאז מינויו של אריאל שרון לראש הממשלה בשנת 2001. אולמרט לא חרג מהקו הזה.

בזה אחר זה התאספו השרים בחדר הישיבות ליד לשכת ראש הממשלה, בקריה שבתל-אביב. לפני הישיבה התקשר המשנה לראש הממשלה שמעון פרס לראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק כדי להתייעץ איתו. ברק נתן לשר הוותיק עצה אחת: "אחרי שהרמטכ"ל יציג את תוכניתו, תרים אצבע ותשאל אותו מה תהיה התגובה הצפויה של חיזבאללה ומה השלב הבא שהוא מתכנן. אחרי שיענה, תשאל מה יהיה הצעד הבא של צה"ל בכל אחד מהמקרים, ואיך הוא יוביל למימוש מטרות המבצע."

נראה שלא כל השרים חשו את כובד האחריות המוטל על כתפיהם לקראת הדיון הגורלי. תעיד על כך העובדה שבאותם רגעים ממש הצטלם שר המשפטים חיים רמון כשהוא מחויך מאוזן לאוזן עם קצינה מלשכת המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אחרי הנשיקה שהביאה להעמדתו לדין באשמת ביצוע מעשה מגונה. מיד אחר כך התיישב רמון לצד השרים האחרים ושמע את הסקירות מפי בכירי צה"ל.

גם באווירה רצינית יותר, לא היה שום סיכוי שהשרים יבינו את מלוא המשמעות של ההחלטה שעמדו לאשר. צה"ל דווקא הציג תמונה מציאותית. ידלין וחלוץ הבהירו כי הצפון יהיה נתון למתקפת טילים קשה, וכי לחיזבאללה יש גם רקטות שיכולות להגיע לחיפה ואפילו לתל-אביב. אלא שבפני השרים הציג צה"ל רק אופציית פעולה אחת, זו שסוכמה בדיון המוקדם עם ראש הממשלה.

"קיים תהליך שצריך באיזשהו אופן לעצור אותו", אמר חלוץ, "כי אם אנחנו ניתן לו להמשיך ולהתקיים תחת איזה רעיון מסדר, שאנחנו מורתעים מקטיושות שיופנו לעורף הישראלי, אז אנחנו צפויים לעוד חטיפה ועוד חטיפה ועוד חטיפה עד שהם ייצרו את המאזן הכמותי בעיניהם, שיביא למילוי דרישותיהם." הרמטכ"ל התעקש על הצורך לתקוף תשתיות בלבנון, גם אחרי ששמע מראש הממשלה כי העולם לא יקבל זאת. "צריך לפעול בשני מישורים: גם נגד מדינת לבנון וגם נגד חיזבאללה", אמר חלוץ. "אין להשאיר מישהו חף מפגיעה, כי זו משמעותה של ההרתעה. למרות שהלבנונים זוכים לאהדה בינלאומית יוצאת דופן, הם לא יכולים להשתמש באהדה הזאת כ(גורם) מרסן, מרתיע או מונע פעולה ישראלית. אני אומר את הדברים האלה בידיעה שפעולה שלנו תגרור ירי רקטות. יש שם מדינה שיש לה תשתיות מפוארות, יש לה כלכלה מסודרת ויש לה רצון להימנות עם המדינות המתוקנות בעולם. אלה שני הכיוונים."

בשלב זה כבר נשמע שר הביטחון כמו להקת העידוד של חלוץ. הוא לא העלה בפני ראש הממשלה והשרים את השאלות הקשות והנכונות ששאל בדיון הביטחוני בראשותו. "אם חיזבאללה יציע להפסיק הלילה את האירוע ולהגיע להפסקת אש, מבחינתנו זה כישלון מוחלט", אמר פרץ. "ברור לחלוטין שהלחץ הבינלאומי יגיע הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים. לכן, אנחנו חייבים לראות את היומיים הקרובים כיומיים שבהם מבצעים את הפעולות בצורה הכי דרמטית והכי נחרצת. חיזבאללה חייב לשלם מחיר כבד. אסור לשחרר את לבנון מהאחריות שלה."

מפקד חיל האוויר שקדי עזב בשלב הזה את הדיון כדי לפקח על ההכנות האחרונות למבצע "משקל סגולי". ממילא היה ברור שהתוכנית תאושר.

***

התחושה הכללית של השרים היתה שחייבים לעשות משהו, שיש גבול להשפלות שישראל יכולה לספוג ולהבליג עליהן. מעטים, אם בכלל, הבינו את האחריות הקולקטיבית שמוטלת עליהם כממשלה ששולחת את צה"ל למבצע גדול, גם אם המילה "מלחמה" לא הוזכרה באופן מפורש. כל השרים רצו לדבר. בודדים העזו לשבור את אחדות השורות ולהעלות שאלות קשות, או לחרוג מן הקו המתלהם.

שרת החוץ ציפי לבני היתה בין החריגים. היא שאלה אם במבצע צבאי אפשר יהיה להבטיח את החזרת החיילים החטופים. חלוץ ענה שאין מהלך צבאי שישיב אותם. "אחד הדברים שאני מחפש עבור מדינת ישראל זה למנוע את החטיפה הבאה", אמר הרמטכ"ל. "זה לא מושג באמצעות אי-עשייה וגם לא באמצעות ערובות בינלאומיות, לא של האירופים ולא של אף אחד אחר." לבני התייחסה לדברי הרמטכ"ל ואמרה: "אם ברור שהפעולה אינה יכולה להחזיר את החטופים, התגובה צריכה להחזיר את כושר ההרתעה וליצור תנאים למשא ומתן מתוך עמדה של כוח." היא הוסיפה: "צריך להיפגש מחר בבוקר."

פרס הציג את שאלתו של ברק: מה יהיה השלב הבא אחרי התקיפה, ואיך תוביל הפעולה המתוכננת את ישראל להשגת היעדים שלה? חלוץ לא התרגש. "אני חושב שני צעדים קדימה וגם ארבעה, אבל כל ארבעת הצעדים האלה נראים לי אותו צעד רק מוכפל פי ארבעה. אני לא יודע לתת תסריט של שלושה-ארבעה צעדים קדימה, ומי שיודע, שישים אותם ואני מוכן להתווכח עם התסריט הזה." פרס צפה כי לחץ צבאי על לבנון לא יוכל להניב תוצאות בגלל חולשתה של ממשלת סניורה. "אנחנו חייבים להגיב, אבל צריך לעשות זאת באופן יצירתי וללא הערכת יתר של כוחנו", אמר המשנה לראש הממשלה. הוא העריך, ובצדק, כי לוחמי חיזבאללה ובכירי הארגון כבר הספיקו להיעלם מתחת לפני הקרקע. פרס, שהיה ראש הממשלה בזמן מבצע "ענבי זעם" בשנת 1996, ידע היטב עד כמה קשה לטפל בקטיושות.

חלוץ הוסיף: "אין פה ניצחון. אין נוק-אאוטים. מה שאנחנו צריכים לעשות זה להגיב תגובה מספיק חריפה שתקרא את הגורמים הבינלאומיים לתוך העסק." דבריו ביטאו את הפער עמוק שבין תפיסת צה"ל לבין ההחלטות שהתקבלו בפועל: אם הממשלה עמדה לאשר רק תקיפה של מטרות חיזבאללה, מישהו היה צריך לשאול מה יניע גורם בינלאומי כלשהו להתערב ולעצור את המתקפה. פרס החל להתקפל מול עמדתו הנחרצת של הרמטכ"ל. "לא הצעתי לא להגיב", הבהיר. "אמרתי שבד בבד עם התגובה, צריך להביא בחשבון את התגובה שכנגד", העיר בזהירות.

אולמרט השתיק אותו סופית. "שמעון, אין לנו ויכוח", חתך ראש הממשלה. "יש רגעים שבהם מדינה חייבת להגן על אזרחיה. זה הרגע. נחישותה של מדינת ישראל עומדת למבחן. אין שום דרך למנוע תגובה של חיזבאללה, ולפי הערכתי האחראית, אני חייב לומר לכם שצפויה תגובה, והיא תופנה לעורף הישראלי." למרות דבריו אלה, אולמרט לא הוטרד מכך שלא החליף אפילו מילה עם אלוף פיקוד העורף שלא הוזמן כלל לישיבת הממשלה. ההחלטה שפורסמה בסיום ישיבת הממשלה הגורלית לא כללה הגדרה ברורה של יעדי הפעולה, אלא בעיקר תיאור של המצב. השרים שלחו את צה"ל למלחמה פה אחד מבלי להבין זאת.

***

מטעמי סודיות, תוכנית "משקל סגולי" והמטרות הנוספות לתקיפה הוצגו בפירוט רק בפני פורום מצומצם שהוקם על ידי הממשלה. היו בו שבעה חברים: ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון פרץ, שרת החוץ לבני, שר התחבורה מופז, המשנה לראש הממשלה פרס, השר לביטחון הפנים אבי דיכטר ושר התעשיה, המסחר והתעסוקה אלי ישי. אחרי שהשרים האחרים הלכו לדרכם, דנה "השביעייה" במטרות שהוצגו על גבי מפות של דרום לבנון שנפרסו על השולחן. הדיון התמקד בביצוע תוכנית "משקל סגולי".

אחד הסודות השמורים ביותר של חיזבאללה עד 12 ביולי היה שבתוך בתי מגורים תמימים למראה, בכפרים בדרום לבנון, הוקצו חדרים כדי לאחסן בהם משגרי רקטות. כל משגר כוון מראש לעבר מטרה מסוימת בישראל. המשפחות הלבנוניות שהסכימו להחזיק משגר בתוך אחד מחדרי הבית קיבלו תשלום מחיזבאללה. בזמן חירום תכננו אנשי חיזבאללה לשבור קיר אחד בכל בית כדי לשגר את הרקטות. המיקום המדויק של הבתים ובהם המשגרים היה ידוע רק לבודדים בארגון - אבל גם לצה"ל. אלא שתקיפת הבתים היה כרוכה כמעט באופן ודאי בהרג האזרחים שגרו בהם. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, אימץ את קביעת הפרקליט הצבאי הראשי תת-אלוף אביחי מנדלבליט, כי מבחינת החוק הבינלאומי התקיפה אפשרית כאשר אזרחים בוחרים לאחסן בבתיהם טילים. הוא אישר גם את שיתוק נמל התעופה של ביירות ואת הטלת הסגר הימי והאווירי על לבנון.

אפילו בדיון המצומצם סברו השרים בטעות כי ביצוע תוכנית "משקל סגולי" הוא פרי המלצה של צה"ל. איש מהם לא התנגד. פרס הציע להסתפק בינתיים בתקיפה של כמה עשרות מטרות, ואחר כך לפנות לגורמים הבינלאומיים בניסיון לקדם מהלך מדיני תוך איום כי "אם הפעולה המדינית לא תצליח להרחיק את חיזבאללה מהגבול, אנחנו נהיה חופשיים לפעול." השר ישי, יושב ראש תנועת ש"ס, אמר שהטילים אינם בבחינת קמע המגן בפני תקיפה על מי שמחזיקים אותם בבתיהם. הוא תמך בתגובה חריפה מאוד, והציע לשקול הטלת אחריות גם על סוריה.

לעומת זאת, ספקנותה של שרת החוץ גברה. לבני ביקשה לברר אם היא שותפה לאישור של תקיפה אחת בלבד, או של מהלך מתגלגל. "כמה זמן צריכים כדי לבצע את התקיפה?", שאלה. "כמה שעות", ענו לה אנשי הצבא. "כל סט המטרות יותקף הלילה או גג מחר?", הקשתה ונענתה בחיוב. אם התשובה הזו לא היתה שקר, אפשר היה להגדיר אותה לפחות כאי-אמירת כל האמת, שכן בכל הדיונים הביטחוניים שבהם לבני לא השתתפה, לרבות הדיון המקדים אצל ראש הממשלה, ההערכה היתה שהמהלך יימשך לפחות כמה ימים.

שר התחבורה מופז, שכיהן קודם לכן כשר ביטחון וכרמטכ"ל, דחק בחבריו לשביעייה: "בואו נאשר לצה"ל את התוכניות." והם אישרו. הוא עצמו הציע גם לפגוע פגיעה קשה בתשתיות של לבנון ובכל שרשרת הפיקוד והמנהיגות של חיזבאללה.

***

כשדנו השרים בתגובת ישראל לחטיפה, האש בצפון נמשכה ללא הפוגה. חיזבאללה התמקד בתקיפת מטרות קרובות לגבול. התקפה קשה ומדויקת במיוחד ספגה מיפקדת אוגדה 91, עוצבת הגליל, הנמצאת בבירנית. הבונקר של האוגדה ספג אש ישירה. קטיושה פגעה בגנרטור והחשמל קרס. המזגנים בבונקר כבו וזרימת האוויר נעצרה. בתוך החשיכה בלטו האורות הזעירים שבקעו מן הצגים של הטלפונים הסלולריים. חיילים התקשרו מבוהלים הביתה. מפקד האוגדה, תת-אלוף גל הירש, תפס מגפון והכריז בדרמטיות: "מעניין לנו. הלילה תהיה תקיפה מאסיבית בלבנון. ככל הנראה, תהיה תקיפה גם של שטחנו."

באותו זמן, בקריה בתל-אביב, ערך הרמטכ"ל את הישיבה הלילית שבה עדכן חבורה מצומצמת של אלופים בהתפתחויות. "לדעתי המטרות מחר בכלל לא דומות לרעיונות שאנחנו שמים עכשיו על השולחן", הבהיר חלוץ. "אני לא רוצה לצטט מה אמרו שרים בישיבת הממשלה, אבל חלק מהם נשמעו מאוד אגרסיביים. אנשי הצבא היו הכי מתונים." הוא לא נסוג מעמדתו כי צריך לתקוף את התשתיות בלבנון. "לדעתי, גם את תחנות הכוח צריך להפוך להם", אמר חלוץ לקצינים הבכירים שהתכנסו בחדר הישיבות.

אייזנקוט ניסה להתריע כאשר לחש אחרי הישיבה על אוזנו של חקי הראל כי "חייבים לעשות משהו." אבל הוא עשה זאת בלשון רפה. וכך, בלילה שבין 12 ל-13 ביולי, בשעה שלוש לפנות בוקר, אחרי שמטוסי חיל האוויר כבר היו בדרכם ללבנון, חתם ראש אגף המבצעים על פקודת מבצע "שכר הולם" מספר 1, השם הראשון שניתן לפעולת צה"ל.

הפקודה הזאת מבטאת את הכשל בקבלת ההחלטה לצאת למלחמה (שהוגדרה כ"מבצע"). המטרה הראשונה של מבצע "שכר הולם", כך על פי הפקודה, היתה "העמקת ההרתעה שלנו במרחב ועיצוב מערכת היחסים הבין-מדינתית עם לבנון. הפסקת הטרור מתחומה הריבוני של לבנון כלפי מדינת ישראל תוך דחיקת הממשל הלבנוני והמערכת הבינלאומית למימוש אחריותו ובכללה שליטה ביטחונית בדרום לבנון." זאת למרות שראש הממשלה קבע כי לא יופעל לחץ ישיר על ממשלת לבנון וכי התקיפות יתמקדו במטרות חיזאבללה.

המטרה השנייה היתה "הפעלת לחץ על חיזבאללה להשבת החטופים", למרות שבדיונים שנערכו במשך היום אמרו שר הביטחון, הרמטכ"ל ואפילו ראש אגף המבצעים, האיש שחתום על הפקודה, כי אסור בשום פנים ואופן שהשבת החטופים תוגדר כמטרה. מטרות נוספות היו "פגיעה משמעותית בחיזבאללה תוך רצון להשאיר את סוריה מחוץ למערכה", וכן להימנע מפעולה קרקעית על אדמת לבנון, כלומר: לא לבצע את תוכנית "מי מרום". במילים אחרות, אחת המטרות שהציב צה"ל לעצמו היא לא לבצע את תוכנית המגרה שהוכנה בדיוק לנסיבות שבהן מצאה את עצמה ישראל בבוקר 12 ביולי 2006.

 

לפרק הקודם

 

"אש על כוחותינו, כך הכשלנו את עצמנו במלחמת לבנון השנייה" מאת עמיר רפפורט בהוצאת ספרית מעריב, עורך יואב קרן, עיצוב עטיפה: יורם נאמן/יעל רשף (על פי צילום של חיים אזולאי), 382 עמודים.

 

תמונות:
שר הביטחון, עמיר פרץ, נפגש עם חיילים (צילום: אריאל חרמוני)
חפ"ק גולני. מימין: אייל בן-ראובן, המח"ט ידעי, חלוץ וגנץ (צילום: ראובן קסטרו)
משגר טילים נגד טנקים "קורנט" של חיזבאללה שנתפס בע'נדוריה (צילום: דובר צה"ל)

אולי יעניין אותך גם