ומה מעבר ל”כיפת הברזל”?

ומה מעבר ל”כיפת הברזל”?

ביצועיה והישגיה של מערכת “כיפת ברזל” במהלך מבצע “עמוד ענן” ברצועת עזה (נובמבר 2012) שברו את תקרת הזכוכית. הוויכוח הער והארוך על חשיבותה ותרומתה של המערכת להגנת המולדת, במובן הרחב של המילה, הסתיים. הוכחה בעליל התרומה המרכזית של מערך ההגנה האקטיבית במסגרת תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. אפילו הקיטרוגים אודות מחירן הגבוה של המערכות והשוואתן המופרכת לעלות הנמוכה של הרקטות שבידי האויב מיצו את עצמם.

לא נותרה עכשיו אלא עבודה קשה וממושכת של פיתוח, הצטיידות ופריסה מבצעית של הכיפות הנוספות ושל “שרביט קסמים”, האמור להצטרף לסד”כ של חיל האוויר בעתיד הלא רחוק. המערכות החדשות – ועדיין אנו רחוקים ממבנה הכוח המינימלי של 13-15 סוללות “כיפת ברזל” – צריכות לא רק להעניק מענה הולם לארסנל הנוכחי של האויב בשתי החזיתות, זו הדרומית מעזה וזו הצפונית, מול חיזבאללה. עליהן לתת מענה ראוי גם לאיומים עתידיים צפויים בשדה הנשק התלול מסלול, ובעיקר לשילוב המאתגר של כמויות, גיוון, טווח, חסינות ובמיוחד: דיוק. עם כל התשבחות המוצדקות למפתחי “כיפת ברזל” ולמפעיליה, חשוב לזכור כי אין המדובר במערכות הרמטיות. 58 רקטות נפלו בשמונת ימי המבצע בשטחים בנויים ומאוכלסים. אלה מהווים כ-12 אחוזים מכלל הרקטות ששוגרו (1,506), אם נחסיר את אלה שנפלו באזורים ריקים ופתוחים, או ששיגורם נכשל מלכתחילה. זהו מספר קטן לכאורה. הראייה לכך היא במספר הנפגעים הלא גדול: שלושה הרוגים בבנין מגורים בקריית מלאכי. אולם מספר זה חייב להצטמצם עוד. זאת, אם נעריך כי סך הרקטות ששוגרו הפעם (188 בממוצע יומי), שהוא אמנם גדול בכ-55 אחוזים מהממוצע היומי במלחמת לבנון השנייה, ועוד יותר גדול מהממוצע היומי של “עופרת יצוקה”, אולם הוא קטן בהרבה מהיכולות הכמותיות של חיזבאללה (וסביר שגם של חמאס בעתיד).

לכך משמעות ברורה אם ניקח בחשבון שהמערכה הבאה עלולה להיות ארוכה יותר וכבדה יותר בתקיפות אויב מזו הנוכחית, ואולי אף תתפתח להתמודדות דו חזיתית. גם ללא השיפור האיכותי הצפוי של היכולות הרקטיות של האויב, ישראל חייבת לצמצם את שיעור החדירות, גם יחסית ובעיקר אבסולוטית. מכאן החשיבות המכרעת של פריסה רחבה של סוללות הגנה אקטיבית, כולל “שרביט קסמים” המתקדמת, בעלת טווח הגילוי והיירוט הגדול הרבה יותר, ושל המשך פיתוח מעטפת ביצועיהן.

סוגיה נוספת לא פתורה בהקשר זה היא הצורך במענה דחוף לרקטות המשוגרות לטווחים הקצרים מאד של ארבעה ק”מ ופחות ולפצצות מרגמה, המהווים אתגר קשה לישובים בקרבת הגבול. אבל ראוי לזכור ולהזכיר שבמציאות בה אנו חיים ובטכנולוגיה הזמינה בעולמנו, גם בכך לא יהיה די. בצד הכיפות ואחיותיהן אין מנוס מקידום יישומם של פתרונות מערכתיים בשני תחומי הגנה עיקריים נוספים: בתחום ההגנה הפאסיבית - הנתפסת עדיין כאחות החורגת של ההגנה האקטיבית. תחום חשוב נוסף בהקשר זה הוא הצורך בהרחבת המיגון של מתקנים חיוניים, העלולים להוות יעד אטרקטיבי לטרור הרקטי, בעיקר בתנאים של הרחבת הארסנל המדויק.

בתחום ההתגוננות האזרחית - ראינו במבצע האחרון התקדמות חשובה, בעיקר בתפקודו של פיקוד העורף, כמו גם של גורמי ההצלה האחרים. חשוב גם להמשיך בפיתוח ובפריסה של מערכות ההתרעה הממוקדות, המאפשרות המשך שגרת חירום באזורים שאינם מטווחים בנקודת זמן מסוימת. סה”כ החזית האזרחית תפקדה במהלך מבצע “עמוד ענן” בצורה סבירה. תרומה חשובה לכך היתה פעילותו ההתקפית הנמרצת של חיל האוויר והצלחותיה של “כיפת ברזל”. יש לזכור שהמערכה היתה הפעם קצרה יחסית, דבר שאינו מובטח בסבבים בעתיד. הציבור הפגין רמה גבוהה של חוסן אזרחי, שהתבטא ביכולתו להכיל את ההתקפות הקשות עליו, להגיב עליהן בצורה בוגרת ואחראית בהתאם לעוצמתן, להתאושש במהירות ולחדש את התפקוד השגרתי.

היעד הלאומי להמשך ההתמודדות הצפויה צריך להיות הבטחה של לפחות רמה כזו של חוסן אזרחי כפי שחזינו הפעם. יעד זה יושג אם מגמת השיפור במענה הישראלי להתעצמות של האויב תואץ, כך שהפער בין האתגר הגובר לבין היכולות הכוללות שלנו יצטמצם במהירות.