הקשר הצרפתי

מה הקשר בין כישלון ההשתלטות של יחידת עלית צרפתית על מחבל מתאבד בטולוז ובין התו"ל של הימ"מ הישראלי? מאמר מיוחד של ניצב בדימוס דוד צור

סדרת פיגועי השנאה שאירעו בתחילת השנה בטולוז שבדרום צרפת, בידי המחבל מוחמד מראח, הציפה שאלות קשות שחלקן הגדול עדיין נותר ללא מענה. השאלות נוגעות בעיקר לאפקטיביות של יכולות הסיכול של כוחות הביטחון, הפועלים תחת תפיסות עולם דמוקרטיות, ואף ניתן לומר צדקניות. הדמוקרטיה מאפשרת לקבוצות אתניות בדלניות, בעלות שאיפות דתיות או לאומניות, לתרגם אידיאולוגיות קיצוניות לאלימות קשה, כדוגמת פיגוע הרצח הנוראי בטולוז, או הטבח שבוצע על ידי מפגע בודד באוסלו שבנורווגיה. מתח מובנה זה, בין שמירה על ערכי יסוד של הדמוקרטיים, אל מול הצורך להגן על הציבור, ולאסוף מודיעין חיוני לסיכול, היה ונשאר אתגר גדול לכוחות הבטחון במשטרים הדמוקרטיים.

אולם, הפיגוע בטולוז מעלה גם שאלות טקטיות, בעיקר לגבי אופן פעולת כוח ההשתלטות הצרפתי ה-RAID, בשלבי הפעילות הסופיים. יחידה זאת היא הצעירה מבין שתי יחידות ההשתלטות של צרפת. השניה, המפורסמת יותר, היא ה-GIGN של משטרת הז'נדרמריה (Group d’intervention de la Gendarmerie). היחידות הללו הוקמו מתוך צורך לתת מענה לריבוי אירועי חטיפת בני ערובה ברחבי המזרח התיכון ואירופה. שיא האירועים הללו היה בכשלון המבזה של חילוץ של הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, לפני קרוב ל-40 שנה. הכישלון הקולוסאלי, הן בניהול האירוע, הן בתפיסת המצב, הן בניהול המו"מ החובבני ולבסוף בפעולת החילוץ הכושלת, העמיד את הגרמנים במבוכה רבה. והבליט את היעדר המקצועיות של יחידה מיומנת למשימות אלה.

לזכותם של הגרמנים יאמר, כי הלקחים נלמדו במהרה וההתגייסות היתה מהירה וחדה. הוקצו לכך כל המשאבים הנדרשים, והוקמה היחידה הפדרלית הגרמנית ה-GSG-9, שהפכה במהרה למצוידת ומאומנת עם מתקני אימון מהמשוכללים בעת ההיא. היא פרצה לתודעה במבצע החילוץ המרשים שביצעה מחוץ לגבולות גרמניה ב-1977 במוגדישו, עת נחטף לשם מטוס לופטהאנזה, על נוסעיו. והקברניט הוצא להורג. מבצע החילוץ של היחידה היה מושלם, חוסלו כל ארבעת המחבלים ואף בן ערובה לא נפגע - גם לא מבין המחלצים. הפעולה בשטח עוין הזכירה את מבצע החילוץ ההירואי של סיירת מטכ"ל באנטבה שנה קודם לכן.

בשנות ה-70 של המאה הקודמת הוקמו יחידות נוספות באירופה מתוך הבנה שההתמודדות עם אירועי בני ערובה היא מורכבת, ובעלת רגישות גבוהה ופרופיל תקשורתי שונה לחלוטין מכל אירוע פלילי או פח"עי אחר. יש בו מרכיבים של מופע תיאטרון המספק את הסקרנות הציבורית ובגלל התמשכותו הוא מייצר קושי בניהול. מעגלי ההשפעה שלו חורגים מהפגועים הנקודתיים של התאבדות, או חבלה.

היחידה המשטרתית המיוחדת, הימ"מ הישראלי, הוקמה בצלמה של יחידת ההשתלטות הגרמנית, גם היא תחת משמר הגבול, ולפחות בתחילת הדרך המבנה היה די דומה. כל השנים. התקיים קשר הדוק בין היחידות, נעשו אימונים משותפים, והוחלפו לקחים ואף פיתוחי אמל"ח משותפים. היחסים התקררו במעט, עת נודע כי מפקדה המיתולוגי של היחידה, קולונל אורליך ווגנר, עבר לייעץ לבית המלוכה הסעודי עם פרישתו, אך עם השנים חזרו הקשרים לתיקונם.

הימ"מ הוקמה גם בעקבות הטראומה שבכישלון מבצע החילוץ של סיירת מטכ"ל במעלות 1974, שם נהרגו בזמן החילוץ 22 ילדים וחייל צה"ל. האירוע הזה, כמו מינכן 1972, הביא את יצחק רבין ז"ל, אז ראש הממשלה, להחליט כי המשטרה היא שצריכה לקחת על עצמה את האחריות לטיפול בארועים מעין אלה, בגבולות הארץ, להקים יחידה שזה יהיה יעודה וכל משאביה ומרצה יופנו ליעוד זה ותהיה זמינה מסביב לשעון.

רבות דובר על התחרות והיריבויות בין סיירת מטכ"ל לבין הימ"מ והאגדות האורבניות בנושא יכולות למלא טורים וספרים שלמים. תחרות בריאה ביחידות מבצעיות היא דבר חיובי, והיא מתקיימת בכל העולם, ומדי פעם כשמתרחש אירוע המחלוקות צפות. בארץ ידועים שלושה מקרים בולטים - הפיגוע קו 300 ב-1984, הפיגוע ב"אוטובוס האמהות" ב-1988 ופרשת החטיפה של החייל נחשון ווקסמן ב-1994 – שבהן התעוררה מחלוקת בין היחידות. עם כל הצניעות, ולדעתי הסובייקטיבית כמובן, פעילות לחילוץ בני ערובה היא לחימה טקטית-טכנית הדורשת מיומנות ואימון, והקצאת משאבים לטכנולוגיות ספציפיות מאוד, ואינה יכולת נרכשת או שיורית, כפי שהיא קיימת ביחידות צבאיות, שמבחינת אנשיהן אין מדובר במשימה עיקרית.

כיום, הוויכוח הזה פחות רלוונטי, ואני סבור שההכרה כי הימ"מ היא יחידת ההשתלטות הראשונה בישראל מקובלת בקרב מקבלי ההחלטות בישראל.

להתחיל במו"מ

המאפיין באירועי פיגוע מיקוח, בעיקר אלו על רקע של התבצרות, ולא פעולות קומנדו שבמרכזן היעד הוא חיסול המחבל או המחבלים, הוא העקרון המנחה - לנסות לפתור את האירוע בניהול מו"מ. כך ראינו במקרה בטולוז, עת ההנחייה היתה לעשות את המירב על מנת להוציאו חי. חלק גדול מהביקורת הייתה סביב משך הזמן הנדרש ליחידה לסיים את האירוע ומשך הלחימה הארוך. צריך לומר שפקטור הזמן בסוג כזה של התבצרות הוא חשוב, אם כי לא המרכזי. הזמן הופך להיות פקטור כשהאיום מתוך האובייקט על בני הערובה, או על הסביבה, הוא משמעותי.

כאשר אין סכנה מיידית או מוחשית, כמו במקרה המדובר בטולוז, אזי הזמן הוא מרכיב משני. בהיסטוריית ארועי ההתבצרות זכורים מקרים של שבועות ארוכים של ניהול מו"מ עם מתבצרים. זכור האירוע שהסתיים באופן טראגי בעיירה נידחת בשם Waco שבטקסס עת התבצרה הכת הדוידייאנית בראשות מנהיגה הכריזמטי דייויד כורש ב-1993. כל הסימנים הראו שהאנשים שם אינם מוחזקים כבני ערובה, אך הפסיכולוגים חששו מניצול מיני של הילדים וממניפולציות ושטיפת מוח, ובלחץ של התקשורת והפוליטיקאים (שרת המשפטים דאז ג'נט רינו, שאך נכנסה לתפקידה) בוצעה הפריצה לאחר 50 ימי ניהול מו"מ. התוצאה הייתה קטסטרופלית: כתוצאה מהשלכת רימוני הגז, יחד עם התאבדות קולקטיבית הבית נשרף ונהרגו 75 מהמתבצרים, מתוכם 20 ילדים והמנהיג עצמו. בתום התחקירים, אחד מלקחי היחידה הפורצת (ה-HRT של ה-FBI) היה כי קיימת חולשה מרכזית, בהיעדר תיאום, ופערים משמעותיים באידיאולוגיות ובתפיסת המצב בינם כיחידה משתלטת אל מול יחידת המו"מ.

לימים, לקח זה שימש אותנו להעתקת מגורי יחידת המו"מ, לאותו מתחם שבו שוהה הימ"מ. התאום המבצעי בחירום, נעשה קל יותר על סמך ההכרות בחיי היום יום בין היחידות והפערים המובנים שבאופי היחידות מטשטשים אל מול ההבנה שהמטרה זהה - הצלת בני הערובה.

התאום הזה הוכיח עצמו באין ספור מקרים, בהם הימ"מ נדרש לאירועי התבצרות, וברובם הצליח להסתיים באמצעות ניהול מו"מ וללא צורך בהתערבות אלימה. במקרים בהם המו"מ נקלע למבוי סתום, המו"מ בעצם שירת את היחידה, במתן שהות וזמן להתארגנות, ובשיפור העיתוי המבצעי לסיום האירוע ללא נפגעים חפים מפשע. יחידת המו"מ מורכבת מפסיכולוגים, אנשי חקירות ומומחים בנפש האדם ובמדעי ההתנהגות, שצברו במשך שנים רבות ניסיון רב. למרות השוני הבולט בינם לבין האופי הלוחמני, כביכול, של אנשי יחידות המשתלטות - שיתוף הפעולה הוא קריטי להצלחת האירוע.

האירוע הבולט שבו התיאום הזה בא לידי ביטוי היה כאשר התבצרו חסידיו של הרב עוזי משולם ביהוד בפסח 1994. האירוע הלך והסלים כאשר הצטרפו אל מתחם הרב עשרות מחסידיו של הרב, כאשר הם חמושים ברובים, אקדחים, בקבוקי תבערה ונשק קר. במתחם שהו ילדים ונשים, שלא הוגדרו כבני ערובה, אך בדומה לאירוע ההתבצרות של כת הדוידיינים, גם כאן הייתה התבצרות מהסכמה או שניטל מהם שיקול הדעת החופשי, והליכה עיוורת אחרי מנהיג כריזמטי.

בתום 52 ימים של התבצרות, בהם התנהל מו"מ סבלני וארוך, בוצע מעצר הרב וחסידיו החמושים (בידי הימ"מ, ובסיוע הימ"ר של מחוז ת"א) כאשר הגיע לפגישה עם המפכ"ל דאז רנ"צ אסף חפץ, במלון אוויה. בחילופי האש בין צלפי הימ"מ לבין המתבצרים מהבית, שירו לכל עבר ולעבר המסוק המשטרתי, נהרג אחד מחסידיו. לאחר כ-24 שעות של ניהול מו"מ נכנעו כל אנשי הבית, ומסרו את נשקם. סיום הפרשה הזאת, בשונה מזו האמריקאית, נבע בעיקר מהסבלנות, והתיאום בהפעלת הלחץ, והכוח מחד גיסא, של היחידה המשתלטת, ומחוכמת ניהול המו"מ של הצוות המשטרתי, מאידך גיסא.

כיום, בכל העולם המערבי, פועלות יחידות בסגנון הימ"מ, שייעודן המרכזי הוא חילוץ בני ערובה, אך למעשה באופן יומיומי הן פועלות כזרוע המבצעית של המשטרה, ושאר כוחות הביטחון, בהוצאה לפועל של מודיעין איכותי, ובביצוע מעצרים לצורך סיכול של אירועים פליליים ובעיקר פח"עיים.

הרבה מהביקורת שהושמעה על יחידת ה-RAID היא בגדר חכמה שלאחר מעשה, כיוון שהמגבלות בהן פעלה לא אפשרו לה חופש פעולה מבצעי מלא. אנשי היחידה לא עמדו במשימה העיקרית שהוגדרה בפניהם - הוצאתו של המחבל חי מהבית – אך יש להודות כי כאשר מתבצר נחוש להתאבד, או להילחם עד מותו - אזי סיכויי ההצלחה במשימה כזאת אינם גבוהים.

אירועים מורכבים המשלבים מטעני נפץ ומחבלים מתאבדים עם אלמנטים של פגוע מיקוח כמו בתיאטרון במוסקבה בו הוחזקו 800 בני ערובה בידי 42 מחבלים, או בבית הספר שבבסלאן, בו הוחזקו יותר מ-1000 תלמידים ומורים, בידי 31 מחבלים - מציבים אתגר עצום ורף גבוה ביותר בפני כל היחידות המשתלטות. בשני המקרים, היחידות המיוחדות הרוסיות (ALFA) השתלטו וחיסלו את כל המחבלים, אך המחיר בקרב בני הערובה היה עצום. הקשיים הללו לא היו רק נחלת הרוסים במלחמתם בצ'צנים, אלא מועתקים על ידי המחבלים במחנות האימון המשותפים. לצערי, שיתוף הפעולה בין ארגוני החבלה עולה על זה המתקיים בין מדינות, עקב חסמי בירוקרטיה, פוליטיקה או יוקרה.

אין ספק כי בכדי לעמוד באתגר הלחימה בטרור, נדרש שיתוף פעולה בינלאומי בין ארגוני המודיעין, המתקיים יחסית ברמה טובה, ושיתוף פעולה בין מבצעי, המתקיים ברמה פחותה, לא רק בהינתן קיומו של איום קונקרטי או אירוע רב לאומי - אלא קשר רציף וקבוע.

כיום, מתקיימים חילופי מידע, ואף אימונים משותפים בין היחידות המיוחדות ברחבי העולם, ורבים מבקשים זה שנים את הסיוע של הימ"מ באימון לוחמיו ובהחלפת ידע, שיטות לחימה ואמל"ח. הימ"מ ראה ורואה בשת"פ זה נדבך חשוב בהתפתחותו תוך שמירה על ייחודו.

===

ניצב בדימוס דודו צור היה מהמפקדים של הימ"מ הישראלי ואף כהן כמפקד מחוז במשטרת ישראל