הסכם הגרעין – גאות מחודשת לאחר השפל העמוק ביחסי ארה"ב ואיראן

כבר לפני 40 שנה חתר השאה האיראני לפתח נשק גרעיני. ארה"ב ביקשה להניאו מכך. בפועל, בשל יחסיה המיוחדים עימו, היא סייעה לתכניתו הגרעינית. על יסודות אלה נשענת תשתית הגרעין האיראנית הנוכחית

הסכם הגרעין – גאות מחודשת לאחר השפל העמוק ביחסי ארה"ב ואיראן

היחסים המתחממים בין ממשל אובמה בארה"ב לבין איראן בעקבות חתימת הסכם הגרעין ב-14 ביולי, הינם במידה רבה "סגירת מעגל" בקשרי ארה"ב ואיראן. לארה"ב ולאיראן תחת שלטון השאה היו יחסים הדוקים מאד, עד פרוץ מהפכת חומייני באיראן ב-1979. ארה"ב  תמכה מאד בשלטון המלוכני של השאה, למרות היותו משטר עריץ שדיכא ביד קשה את מתנגדיו. בשל כך, מהפכת חומייני, שהעלתה לשלטון בטהראן את האיאטולות, שעד אז נרדפו על ידי השאה, גרמה לנתק בין שתי המדינות, ולעוינות רבה שהתבטאה בהתייחסות המשטר בטהראן כלפי ארה"ב כאל "השטן הגדול".

כידוע, להסכם הגרעין עם איראן, הידוע בכינויו (Joint Comprehensive Plan of Action - JCPOA),  קדמו שיחות מתישות בין איראן לבין מדינות ה-P5+1 (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם: ארה"ב, בריטניה, צרפת, רוסיה, סין, וכן גרמניה). הן החלו בנובמבר 2013 בג'נבה בשווייץ, נמשכו במהלך השנה האחרונה (2015) בלוזאן, ואחרי כן עברו לווינה בירת אוסטריה. בשל חשיבותן זכו השיחות לסיקור נרחב ביותר של התקשורת הבינלאומית. אולם ההסכם שהושג שנוי במחלוקת, מחמת הפקפוק ביכולתו לבלום את תכנית הנשק הגרעיני של איראן, ומכיוון שטרם ברור כיצד ההסכם ייושם. לפיכך, סוגיית הגרעין האיראנית עדיין עומדת במוקד סדר היום העולמי.

למרבית האירוניה, הנושאים והנותנים מהצד האיראני רכשו את  תואריהם האקדמיים הגבוהים במדינות המערב. עובדה זו לא רק שהקלה עליהם להתמודד מול המשלחות שמעבר למתרס, אלא גם יצרה אווירה נוחה יותר ופחות לעומתית בין הצדדים, אווירה שתרמה לחתימת ההסכם. בהקשר לכך, בלטה במיוחד במשלחת האיראנית נוכחותו של ד"ר עלי אכבאר סאלחי (Ali Akbar Salehi) - נשיא הארגון האיראני לאנרגיה אטומית כיום, אשר כיהן לפני כן כשר החוץ של ארצו. את הדוקטורט בהנדסה גרעינית רכש סאלחי בארה"ב במכון הטכנולוגי היוקרתי MIT (Massachusetts Institute of Technology), תוך מימון חלקי של לימודיו על ידי הוועדה לאנרגיה אטומית של ארה"ב, וסיים את לימודיו ב-1977. סביר מאד כי בעת שהותו ב- MIT נוצרה היכרות בינו לבין ד"ר ארנסט מוניז (Ernest Moniz), מזכיר האנרגיה האמריקני הנוכחי, אשר היה חבר המשלחת האמריקנית בשיחות הגרעין עם איראן. מוניז כיהן למעלה מעשרים שנה כחבר בסגל מכון MIT, שאליו הצטרף ב-1973 כמרצה במחלקה להנדסה גרעינית. אף שר החוץ האיראני, ד"ר מוחמד ג'וואד זאריף (Mohammad Javad Zarif), רכש את לימודיו הגבוהים בארה"ב, החל בשנת 1977 וכלה ב-1988, מועד סיום לימודיו לתואר דוקטור באוניברסיטת דנבר בתחומי משפט בינלאומי ומדיניות. בכיר נוסף במשלחת איראן לשיחות הגרעין היה ד"ר עבאס אראקצ'י (Abbas Araghchi), סגנו של זאריף. אך בשונה ממנו, הוא רכש את השכלתו האקדמית, בתחום של מדיניות ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת קנט הבריטית. על רקע זה ניתן להבין את תחושת הנעימות (coziness) אשר שררה בין משלחות ארה"ב ואיראן בשיחות וינה (AP, 27 ביוני), עד כדי כך שאצל אנשי תקשורת שסיקרו את השיחות התעורר רושם כי ארה"ב משמשת לאחרונה בפועל כעורכת הדין של איראן, נוכח הפרת איראן את התחייבותה מנובמבר 2013 לצמצם את מלאי האורניום המועשר בשיעור נמוך שברשותה (רויטרס, 5 ביולי).

בימים שבהם למד ד"ר עלי אכבאר סאלחי את לימודי התואר השלישי במכון MIT במאסאצ'וסטס, ארה"ב הייתה בעלת בריתה של איראן, המשטר המלוכני של איראן, בראשות השאה מוחמד רזא פהלאווי (Shah Mohammad Reza Pahlavi), נשען על התמיכה האמריקנית. מבחינת ארה"ב, על רקע המאבק הבין-גושי בין המערב לגוש הקומוניסטי, איראן שימשה כעמדה קדומנית מול ברית המועצות. זאת ועוד, בתמורה לתמיכה האמריקנית השאה הסכים ב-1954 לאפשר לקונסורציום של חברות אמריקאיות, בריטיות, צרפתיות והולנדיות להפעיל את מערכות הנפט האיראניות למשך 25 השנים הבאות, כאשר הרווחים חולקו ביניהן. לפיכך, במסגרת תכנית "אטום למען השלום" (Atoms for Peace) שעליה הכריז הנשיא האמריקני אייזנהאואר  בשנת 1955, וגם כמחווה לבת בריתה, סייעה ארה"ב לאיראן בהקמתו של המרכז למחקר גרעיני של טהראן (Tehran Nuclear Research Center - TNRC), ובכך הניחה את הבסיס לתשתית הגרעינית של איראן.

בלב המרכז הגרעיני הוקם כור מחקר שסופק על ידי ארה"ב, שכינויו TRR (Tehran Research Reactor), אשר נחנך ב-1967. הכור היה מדגם בריכה (pool type) ובהספק 5 מגה-ואט (ארה"ב סיפקה לפקיסטאן כשנתיים לפני כן כור דומה, שכינויו PARR-1). כור TRR תודלק תחילה בדלק גרעיני שהכיל אורניום מועשר לדרגה של כ-93 אחוזים - שיעור העשרה המתאים לנשק גרעיני. אך לאחר מהפכת 1979 הפסיקה ארה"ב לספק לאיראן דלק עבור הכור, כאשר מנגד, לאיראן לא היה מקור חלופי לרכישת הדלק. לפיכך איראן פנתה לחברת INVAP הארגנטינאית, שהסבה ב-1987 את ליבת הכור לתדלוק בדלק המכיל אורניום מועשר ל-20 אחוזים וגם סיפקה לאיראן כמות מספקת של דלק גרעיני.

כיום מתקבל הרושם כי תכנית הגרעין הצבאית של איראן התחילה רק לפני כשני עשורים. אך ככל הנראה זיכרונו של העולם קצר. כבר לפני למעלה מארבעים שנה חתר השאה להפוך את איראן למעצמה אזורית בעלת יכולת גרעינית צבאית. הוא אף טען בראיון לעיתון "לה מונד" הצרפתי בפברואר 1974, כנראה בתגובה לניסוי הגרעיני הראשון של הודו, כי יום אחד, "מוקדם מכפי שאפשר להאמין", תהיה איראן "בעלת פצצה גרעינית". אמנם, במחשבה שנייה, בהבינו את התהודה אשר לה צפויה אמירתו לזכות, הוא הכחיש מכל וכל כי ארצו מתכננת לפתח נשק גרעיני. אמנם, אף בדיווח על דברי השאה אשר שגרירות ארה"ב בטהראן העבירה למחלקת במדינה בוושינגטון נכללה הסתייגות, כי "לפי שעה בוודאות", אין בכוונת השאה לנטוש את אמנת ה-NPT (Non Proliferation  Treaty) לאי הפצת נשק גרעיני ולהצטרף למועדון הגרעין. אף אם היו דברי השאה בראיון ב"לה מונד" רק בגדר "בלון ניסוי" כלפי וושינגטון, מכל מקום השאה הבהיר באחת משיחותיו עם השגריר האמריקני בטהראן, כי אם מדינה כלשהי באזור תפתח נשק גרעיני, אזי האינטרסים הלאומיים של כל מדינה אחרת באזור יהיו לפעול באותו אופן. גם אסאדולה עלאם (Assadollah Alam), שר המשפטים של השאה הודה בערוב ימיו, כי לדעתו השאה "רצה את הפצצה", אך לפי שעה מצא לנכון להכחיש באופן נחרץ  כל שאיפה כזו מצידו (Abbas Milani, Foreign Policy; December 29, 2010).

כשלב הכנה לקראת פיתוח תכנית גרעינית באיראן, השאה שיגר לארה"ב בקיץ 1975 קבוצה של 23 סטודנטים כדי להשתלם במכון MIT בתכנית מיוחדת בת שנתיים לתואר שני במחלקה להנדסה גרעינית של המכון. בתמורה שילמה איראן למכון כמיליון דולר. כמו כן, בשנת 1976 תוכננה להגיע להשתלמות במחלקה הגרעינית של MIT קבוצה נוספת של 23 סטודנטים איראניים. כבר בתחילתה נתקלה התכנית בהתנגדות אגודת הסטודנטים של MIT, שנימקה זאת בחשש כי התכנית תסייע לאיראן לפתח בחשאי תכנית נשק גרעיני. אולם ב-1977 התכנית נפסקה, על רקע מחלוקת כספית בין MIT לבין איראן. חלק מהסטודנטים האיראניים נשרו מהתכנית בשלב זה או אחר, ואף רובם נשארו בארה"ב בתום הלימודים. אולם שניים מהסטודנטים שהשתלמו במסגרת התכנית, מאנסור חאג' עזים (Mansour Haj Azim) ומוחמד זאקר (Mohammad Zaker), זכו לאחר שובם לאיראן לתפקידים בכירים בארגון האיראני לאנרגיה אטומית (Atomic Energy Organization of Iran - AEOI). 

בפועל, בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת החל השאה האיראני בתכנית גרנדיוזית להקמת יותר מעשרים כורי כוח לייצור חשמל בהספק כולל של 23 אלף מגה-ואט חשמל. על פניה הייתה זו תכנית גרעין אזרחית לחלוטין. אולם, במידה ולפחות חלק מהכורים היו מתאימים להפקת פלוטוניום באיכות צבאית, ניתן היה פוטנציאלית לנצלו לייצור עשרות ואולי מאות פצצות גרעיניות. מאחורי התכנית הנרחבת עמדה ככל הנראה שאיפה להשגת לגיטימציה לרכישת מפעל למיחזור הדלק הגרעיני המשומש של הכורים, על מנת למצות ממנו, בין היתר, את הפלוטוניום.

איראן הביעה נכונות לרכוש במסגרת התכנית לפחות 8 כורי כוח אמריקנים, וזאת כדי להעביר לצידה את תעשיית הגרעין האמריקנית, ולמנוע התנגדות אפשרית של ארה"ב לתכנית. אכן, נכון ליוני 1974, מחלקת המדינה האמריקנית התנתה עסקה זו בכך שיינקטו מול איראן "מנגנוני בקרה דו-צדדיים מיוחדים, בנוסף לאמצעי הבקרה הרגילים" של הפיקוח הבינלאומי. זאת, לא רק כדי למנוע את השאה לפתח נשק גרעיני, אלא גם "במקרה של אי יציבות, עלולים מתנגדים מקומיים למשטר השאה, או טרוריסטים זרים, להשתלט בקלות על חומרים גרעיניים מיוחדים שיאוחסנו בשטחה של איראן, לשם ייצור פצצה". הכוונה הייתה לפלוטוניום אשר ימוחזר מתוך הדלק הגרעיני המשומש של הכורים הגרעיניים. עם זאת, בהנחה שיינקטו אמצעי הבקרה המתאימים, מחלקת המדינה עודדה את החברה האמריקנית הגדולה בכטל (Bechtel) להשקיע  300 מיליון דולר  במפעל העשרת אורניום משותף לאיראן ולארה"ב, אשר יוקם בשטחה של ארה"ב. אף כי השאה הסכים יישום אמצעי בקרה מיוחדים, הוא עמד על דעתו (כפי איראן טוענת אף היום), כי אין לנהוג באיראן באופן שונה מכל מדינה אחרת, ובפרט לא היה נלהב מהאפשרות שארה"ב תטיל וטו על מיחזור דלק גרעיני על ידי איראן, כולל דלק שסופק על ידי ארה"ב. למרות שמחלקת ההגנה האמריקנית המליצה להיכנע לדרישות השאה, המו"מ בין שני הצדדים החל להתמהמה ולבסוף הגיע למבוי סתום. על כל פנים, בתקופת הנשיא האמריקני ג'ימי קארטר, היה השאה מוכן לקבל את דרישות ארה"ב, וזאת כדי להוכיח כי אינו מתכוון להשיג את הפצצה. אולם ב-1979 הייתה מהפכת חומייני, וכתוצאה ממנה התאיידו היחסים  המיוחדים  בין ארה"ב ואיראן והפכו ל"אבק פורח, צל עובר וחלום יעוף".

שני כורי הכוח הראשונים של איראן, מטיפוס PWR (Pressurized Water Reactor) - 'מים קלים בלחץ', בהספק של 1,293 מגה-ואט חשמלי כל אחד, נרכשו מחברת Kraftwek Union הגרמנית (KWU, חברת בת של Siemens) עבור תחנת הכוח הגרעינית  הראשונה של איראן, בושהר  (Bushehr), על חוף הים בחלקו הצפוני של המפרץ הפרסי. הקמת התחנה הגרעינית החלה ב-1974. אולם בעקבות  מהפכת חומייני ב-1979, כאשר הקמת התחנה כבר הגיעה לשלב מתקדם (כ-85 אחוזים מהעבודות בכור הראשון וכן כ-50 אחוזים מהעבודות בכור השני הסתיימו), החליט המשטר החדש בטהראן להפסיק את הפרויקט. עם זאת, ב-1984 החליטה חברת KWU לבחון את אפשרות חידוש העבודות באתר התחנה. אולם על רקע המלחמה בין עיראק לאיראן שהתנהלה באותן שנים במלוא עוצמתה, ובמהלכה הופצץ האתר מספר פעמים על ידי מטוסי חיל האוויר העיראקי, היא נסוגה מכך. גאולתה של התחנה הגרעינית הגיעה ב-1995 בחתימת חוזה עם רוסיה לרכישת שני כורי PWR מדגם VVER-1000 כל אחד בהספק 915 מגה-ואט חשמליים, שיותקנו בתחנת במקום הכורים הגרמניים.  ב-1997 החלו עבודות שיקום התחנה על ידי החברה הרוסית, כאשר ב-2011 הושלמה התקנת הכור הראשון, אשר בפברואר 2012 הוא חובר לרשת החשמל הארצית של איראן. הכור הגרעיני השני של התחנה טרם נרכש.

כמו כן, איראן חתמה על חוזה עם חברת Framatome הצרפתית לרכישת שני כורי כוח נוספים מטיפוס PWR ובהספק של 910 מגה-ואט חשמלי כל אחד, עבור תחנת כוח גרעינית שהייתה אמורה להיות מוקמת בדארח'ובין (Darkhovin) על נהר קארון (Karun), קרוב לגבול עם עיראק. ההכנות להקמת התחנה התחילו ב-1975, אך בנייתה שהחלה ב-1979 נפסקה לאחר זמן קצר, לאחר פרוץ המהפכה באיראן. כמו כן, איראן חתמה על חוזה גם עם חברת Technicatome הצרפתית, אשר החלה ב-1975 להקים את המרכז לטכנולוגיה גרעינית של איספהאן (ENTC-Esfahan Nuclear Technology Centre ) – פעילות שאף היא הופסקה ב-1979. ברם, על בסיס התשתית שבנתה Technicatome באתר, במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת הורחב מאד המרכז הגרעיני של איספהאן. בצמוד למרכז זה הוקם על בסיס ידע שנרכש בסין, מפעל UCF (Uranium Conversion Facility) להמרת אורניום גולמי בהיקף של כ-100 טון לשנה לתרכובות אורניום שונות: גז UF6 (תרכובת אורניום הקסא-פלואוריד, אשר מאפשרת את העשרת האורניום באמצעות צנטריפוגות), וכן תחמוצות אורניום המתאימות לייצור דלק גרעיני. כמו כן פועל לידו מפעל ייצור דלק גרעיני לכורים.

מרכיב נוסף בתכניתה הגרעינית של איראן באותם ימים היה החוזה שחתמה ב-1975 עם תאגיד Eurodif  הצרפתי להעשרת אורניום בשיטת הדיפוזיה הגזית (שיטת העשרה אשר מיושמת זה עשרות שנים בקנה מידה מסחרי בארה"ב ובצרפת לשיטת הצנטריפוגות, אך גם במדינות אלה היא מפנה את מקומה לשיטת הצנטריפוגות) בעסקה זו היא רכשה 10 אחוזים ממניות  Eurodif תמורת 1.18 מיליארד דולר, שבוצעה באמצעות התאגיד Sofidif המשותף לאיראן וצרפת, שהוקם למען מטרה זו. בעיני השאה הייתה זו חלופה מועדפת על פני השקעה בהקמת המפעל להעשרת אורניום בארה"ב בשותפות עם חברת בכטל. איראן הינה בעלת 10 אחוזים ממניות  Eurodifעד היום, אך אין כל גישה למתקני Eurodif והיא זוכה באמצעות מניותיה אך רק לתשואה כספית.

תקופת שלטון השאה הייתה עבור ישראל לארה"ב תקופת גאות משותפת של יחסים מצוינים עם איראן. גם השפל העמוק ביחסים עם איראן בעקבות מהפכת 1979 חיבר בין ארה"ב וישראל – משטר האיאטולות בטהראן אשר הגדיר את ארה"ב כ"שטן הגדול", הגדיר את ישראל כ"שטן הקטן". אולם מתעורר עתה הרושם כי דרכיהן של ארה"ב וישראל נפרדות – ממשל אובמה רואה את הסכם הגרעין עם איראן כגאות מחודשת, אולם ישראל חוששת כי השפל יתגבר.

ברם, בתקופת השאה, בשל הקשרים ההדוקים בין ישראל ואיראן, איסוף המידע בנושא הגרעין האיראני בקהיליית המודיעין הישראלית זכה לעדיפות נמוכה והיה פאסיבי לחלוטין. אך מכל מקום, המידע שנאסף באותה עת תויק ונאגר. אולם, למידע זה הייתה חשיבות בלתי מבוטלת כעבור למעלה מעשור שנים, כאשר במשטר הקלריקאלי בטהרן שהתייצב, נצפתה מחדש מגמה לקדם מאמץ גרעיני צבאי.

***

סא"ל (מיל') ד"ר רפאל אופק הוא מומחה לפיזיקה והטכנולוגיה של הגרעין. בעברו הוא שירת בקהיליית המודיעין הישראלית כחוקר ומנתח בכיר

אולי יעניין אותך גם