ה"מתנה" שקיבל חמאס מהמדינה

אסדת קליטת הגז החדשה מוקמת בימים אלה אל מול חופי עזה, בטווח ירי הרקטות של חמאס. למה? כי זו תוצאה של שילוב אינטרסים לאומיים צרים וכלכליים רחבים. וגם - שיאה של פרשת הרפז יגיע בראשון עם פרסום דו"ח מבקר המדינה בנושא. הטור השבועי של עמיר רפפורט

(צילום: AP)

אנשי החמאס שהרימו השבוע משקפת וצפו לעבר הים, היו יכולים לחשוב לעצמם שהיהודים השתגעו: לנגד עיניהם הוקם מונומנט ענק - אסדה להפקת הגז, המתנשאת לגובה 290 מטר ומשקלה 34 אלף טון, החלה לצוף מעל לגלים. באופן פורמלי, נטען כי האסדה מוקמה במרחק "30 ק"מ מערבית לחופי אשדוד". זו רק סמנטיקה – מבחינה ביטחונית, האסדה ממוקמת מערבית לחופי עזה, בטווח שאותו מכסים בקלות אלפי רקטות גראד (קטיושות").

הדיוק של הרקטות האלה אינו גבוה במיוחד, אבל הן משאב כמעט בלתי מוגבל ברצועה. אפשר כבר לדמיין איך החמאס והג'יהאד האיסלאמי יטווחו את האסדה בסיבוב הלחימה הבא מול ישראל. מספיק שרקטה אחת או שתיים יפגעו באסדה כדי לגרום נזק כבד- תודעתי והסברתי. וגם אם לא יבוצע ירי לעבר האסדה, החמאס קיבל במתנה עוד קלף לשחק בו, איום על ישראל במקרה שצה"ל ישקול לתקוף את מתקני החשמל ברצועת עזה.

ההחלטה למקם את אסדת הגז הענקית דווקא ממערב לחופי עזה היא רק עוד דוגמא אחת מיני רבות לדרך שבה שילוב בין אינטרסים לאומיים צרים עם אינטרסים כלכליים רחבים, מוביל שוב ושוב להחלטות שהן על גבול הטיפשות הלאומית. תחילת הסיפור הזה, כמובן, בשנת 2009, עם גילוי מרבצי הגז הטבעי הענקיים במאגר "תמר", 90 ק"מ מערבית לחופי חיפה. גילוי המאגר (ובעקבותיו גילוי מאגר "לווייתן" המיועד כבר לייצוא) הוא לא רק בבחינת נס כלכלי – אלא מהווה שינוי מצב אסטרטגי. לא פחות.

יו"ר חברת החשמל, אלוף (מיל') יפתח רון טל, למשל, אומר השבוע בראיון לעיתון "מעריב" (שיפורסם בסוף השבוע) כי "אנשים עדיין מתקשים להבין את משמעותה של העצמאות האנרגטית למדינת ישראל. הכלכלה והאנרגיה הם שם המשחק בעידן הנוכחי. העובדה שאנחנו הופכים למדינה בעלת עצמאות בתחום האנרגיה היא בעלת משמעות אסטרטגית חיובית, שלא ניתן להפריז בחשיבותה". הבעיה היא שמרגע שהתרחש הנס, בוחשים בגז אינספור אינטרסנטים, וקשה להגיע להחלטות ענייניות. סוגיית המיסוי על הגז סוקרה בהרחבה בעיתונים הכלכליים. נתמקד כאן בשאלת המיקום של תחנת קליטת הגז.

אם השיקול היה מסחרי או ביטחוני בלבד – התחנה לקליטת הגז ולהנזלתו (המונח המקצועי המתאר את התהליך שעובר על הגז כדי לאפשר את העברתו ואת השימוש בו) הייתה ממוקמת כמה שיותר קרוב לתחנת הכוח בחדרה, והאזור שבו נמצא הגז בים - כמה שיותר רחוק מטווח הטילים של חמאס וחיזבאללה. בהתאם, התכנית הראשונית של החברות השותפות במיזם ושל משרד התשתיות הלאומיות היה להקים את התחנה באחד מחופי השרון הצפוני, למשל בחוף דור. חיל הים בירך על הרעיון.

אלא שאז נכנסו לפעולה הארגונים הירוקים, שכוחם הועצם על ידי אוכלוסיה חזקה שגרה בקרבת החופים ושר הגנת סביבה דומיננטי עם אספירציות מרחיקות לכת, גלעד ארדן. ההתנגדויות העבירו את תחנת הקליטה של הגז דרומה. נמתח בתוך הים צינור גז באורך של לא פחות מ - 160 קילומטר, עד קילומטר מהנקודה שבה היה ממוקם קידוח "ים-תטיס", שיבש עם הזמן. כאן נכנסו לתמונה גם השיקולים הכלכליים העצומים: קרוב לחופי אשקלון ממוקמים גם מתקני חברת קצא"א שלה קשרים חזקים בצמרת (היו"ר שלה מ-2012 הוא לא אחר מאשר השר לשעבר, יוסי פלד, לשם הדוגמא). מתקנים ותכניות של החברה הפכו לאבן שאין לה הופכין בעקבות הפסקת אספקת הגז ממצרים. כך הוחלט להעביר את הגז של "תמר" דרך "ים תטיס" לחופי אשקלון. אז מה אם עזה נמצאת במרחק נגיעה, וגם מצרים שעלולה לחזור להיות אויבת בטווח הזמן הארוך).

לא רק קצא"א - עוד חברות מקושרות רבות עשויות להנות מן ההחלטה. ומה עם צה"ל? אל תחשדו בחיל הים שהוא מאכלס רק נאיביים. בחיל ובמטה הכללי זיהו את ההזדמנות שנקרתה בדרכם - לחדש אוניות וציוד של חיל הים על חשבון כספים שלא יהיו חלק מתקציב הביטחון השוטף. כך גובשה תכנית בעלות של כ-400 מיליון דולר למימון אוניות חדשות (בגודל של הסירות הוותיקות "נירית" פחות או יותר, שיירכשו ככל הנראה מקוריאה הדרומית. כמו כן יירכשו סנסורים, מל"טים ימיים ואינספור אמצעי איסוף והגנה.

הבעיה היא שכנגד כל ארסנל הנשק הזה תעמוד בבוא היום רקטה אחת טיפשה שתשוגר מרצועת עזה (או חלילה טיל טורפדו שישוגר ממימי מצרים). העיקר שהסביבה ניצלה, ושהגז יתחיל לזרום בצינורות בחודש פברואר.

(בחברת נובל אנרג'י האמריקאית שהובילה את הקמת האסדה השבוע סירבו השבוע בנימוס אמריקאי תקיף להתייחס בכל דרך לסוגיית מיקום האסדה לקליטת הגז, שהתקבלה בישראל).

מי ידע על מסמך הרפז

את האסדה לקליטת הגז כבר לא ניתן יהיה להזיז מחופי הדרום. כל תשומת הלב של מערכת הביטחון תהיה מופנית ביום ראשון הקרוב לדו"ח מבקר המדינה ב"פרשת מסמך הרפז". ביום ראשון, בשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק, זה יקרה: הדו"ח יותר לפרסום, כמעט שנתיים וחצי אחרי שהפרשה התפוצצה בפומבי בראשונה. 294 עמודים יבשושיים, יסכמו פרשה מסעירה שאליה משתרבבים שמות של כל אושיות הביטחון במדינה.

אחת השאלות המעניינות שצופויות להיפתר סוף סוף היא כמה אנשים ידעו על המסמך לפני שהוא נחשף לראשונה בחדשות ערוץ 2 בטלוויזיה , ומי ידע על המסמך (הרבה יותר מ-2-3 אנשים כפי שניתן היה לחשוב עד כה). ההצדדים כבר ערוכים לקרב ההסברה, חמושים במיטב יועצי התקשורת, ויטענו לניצחון בדו"ח על פי מיטב המסורת. אלא שהדו"ח לא שם פסוק לפרשה. כפי שנחשף ב"מעריב" בדיקה בראשות אלוף (מיל') יום טוב סמיה החלה כבר בחקירת הפרשה, כולל כמה היבטים פחות פומביים שלה, הקשורים לתפקוד יחידוות מודיענין מובחרות, שבהן שירת בועז הרפז. לוועדה של סמיה יש סמכויות פליליות כמו חקירה של המשטרה הצבאית החוקרת. במקביל עוברת הפרשה זירה מלשכות מבקר המדינה לבית המשפט העליון, שם תידון עתירה מקיפה שהגיש עוזר הרמטכ"ל אשכנזי לשעבר, אל"מ ארז וינר.

***

הטור מתפרסם גם במוסף סופשבוע של העיתון "מעריב"