המילואימניקים ב"עמוד ענן"

מבצע "עמוד ענן" בעזה הביא לגיוסם המהיר של כ-60 אלף חיילי מילואים. הוא גם היווה נקודת שיא בגיוסן של נשים לשירות מילואים פעיל. המוטיבציה הייתה בשמיים, אולם גם הפעם התלונות לא איחרו לבוא

המילאומניקים ב"עמוד ענן" (צילום: דובר צה"ל)

"אנחנו לא רוצים כפר קנא וגם לא כפר גלעדי", שינן אלוף פיקוד דרום טל רוסו לכוחות במהלך מבצע "עמוד ענן" בחודש נובמבר 2012. האלוף רוסו חשב עזה אבל זכר היטב את לבנון. הוא התייחס בדבריו לפגיעות הקשות באזרחים בכפר הדרום לבנוני שהובילו לעצירת מבצע "ענבי זעם" של צה"ל בדרום לבנון באפריל 1996, ומנגד לאחת הטראומות הגדולות של מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006: הפגיעה הישירה בשטח כינוס של לוחמים במילואים סמוך ליישוב כפר גלעדי, שבה נהרגו 12 חיילים, בשבוע האחרון של מלחמת לבנון השנייה.

גם החמאס, כך נראה, הפיק את לקחיו ממלחמת לבנון השנייה ומ"עופרת יצוקה". הרבה מהאש קצרת הטווח שירה במבצע "עמוד ענן" לא כוון אל ישובי הדרום וגם לא לגוש דן אלא לעבר כוחות הסדיר והמילואים בשטחי הכינוס ובבסיסי האימונים בדרום. רק בדיעבד מציפות עדויות חיילי מילואים את הבעיות הקשות, שעימן הם התמודדו. במהלך "עמוד ענן", פיקוד הדרום, בראשות האלוף טל רוסו, המליץ על כניסה קרקעית פעמיים. זו הייתה המלצה לפעולה קרקעית תחומה, קטנה ומצומצמת. בצה"ל חששו שכל כניסה קרקעית תביא ממילא לשאיבת כל סדר הכוחות האדיר שנצבר בגבול הרצועה לתוכה.

"תמרון קרקעי זה משהו שאתה מתחיל וקשה לעצור", אומר בדיעבד קצין בפיקוד דרום, "זו מטחנה שעובדת ואם הייתה מופעלת ייתכן שגם לאורך זמן היו הכוחות בתוך עזה תוך דחיית המשא ומתן עם החמאס דרך המצרים". בין הכוחות הסדירים שגוייסו היו חטיבות גבעתי (שממילא הייתה בפעילות באזור רצועת עזה), הצנחנים, גולני, הנח"ל, חטיבת השריון 401 (שחלקה היה בכלל ברמת הגולן עם חיסול ג'עברי), חטיבת השריון 7, וגדוד חרוב של חטיבת כפיר. לכך צריך להוסיף את גדוד רשף של התותחנים, גדוד 603 של הנדסה קרבית, יחידת הכלבנים עוקץ, יחידת מגלן, שייטת 13, וסיירת "רימון" של פיקוד הדרום, שהוקמה מחדש כחלק מלקחי "עופרת יצוקה", שנערכה לטבילת אש משמעותית ראשונה מאז הוקמה ב-2011. "הפקודות האופרטיביות בלחימה עובדות על מדרגי כוחות", מסביר קצין בכיר את ההחלטה על הגיוס העצום, "אם ב'עופרת יצוקה' צה"ל גייס בין 10 ל-15 אלף חיילי מילואים, ב'עמוד ענן' גויסו כמעט 60 אלף איש. גם אם נוריד תומכי לחימה ואנשי פיקוד העורף עדיין נשאר עם עשרות אלפי לוחמים. מהתחקירים שלנו עד כה עולה שמערכי הגיוס באמצעות חייגן אוטומטי עבדו בסך הכל יפה. ההתייצבות נעה בין 90 ל-100 אחוז. בחטיבות הצנחנים במילואים 551 (עוצבת חיצי אש) הגיעו מעל 100 אחוז (כלומר, התייצבו גם חיילי מילואים שלא נקראו לשירות), וגם בחטיבת הצנחנים הדרומית (עוצבת שועלי מרום) באו מעל 100 אחוז".

"מטווח על הכוחות"

במהלך ימי הלחימה, נחתו מטחי רקטות מדוייקים וקטלניים על המילואימניקים. שני חיילים נהרגו ועוד עובד של משרד הביטחון. כעשרים נוספים נפצעו. מספר רס"ן במיל' רני שחר, קצין בחטיבת שריון במילואים על שהתרחש בבסיס בו שהה: "לאלפי חיילי המילואים ששוכנו בו לא היתה יכולת מספיקה להתגונן מפני ירי הרקטות. מיגוניות ספורות, נגמשי"ם בודדים לכל גדוד. אחד המטחים פגע כ-300 מטר משני צידיו של פריקסט עם גג מפח, שבו שהו באותו הזמן מאות חיילים. בנס לא קרה שם אסון שאסון כפר גלעדי היה מתגמד לעומתו.

המצב במטחים הבאים לא היה יותר טוב. חלק מהחיילים רצו ונשכבו בתעלות ניקוז מים, אחרים הסתתרו מתחת למיטות שדה צבאיות, השאר נשארו במקומם בחוסר אונים וקיוו שהטילים יפגעו במקום אחר. "יצא לי בעבר להיות תחת אש, אבל התחושה הפעם הייתה הרבה יותר קשה. כשאתה חוטף ארטילריה במוצב, כמעט תמיד יש עמדה ממוגנת בקרבת מקום. כשאתה במארב ויורים עליך פצצת מרגמה, אתה מתקפל וזז למקום אחר. 'ברווזים במטווח' מלמל מישהו לאחר אחד המטחים ותיאר את ההרגשה של כולם".

סגן א. ח., קצין בפלס"ר שריון מספר לישראל דיפנס: "היו שם הרבה יותר מידי אנשים על המיגוניות, שכמעט לא היו שם. כשהייתה אזעקה, הכניסו שם אנשים לשירותים בתור מרחב מוגן וזה לא מגן. אמרנו למפקדים, והם הבינו אבל לא היה להם מה לעשות עם זה". רס"ן אסף, המשרת ביחידה מובחרת, מספר שיחידתו פשוט החליטה לעזוב את הבסיס בו הוצבה: "הגענו לשם וראינו שמדובר באוסף אדיר של חיילים בקרבה מיותרת לגבול ואין מיגון. לא היה שום צידוק מבצעי לשהות דווקא שם, ופשוט הרמנו את הרגליים ושיפרנו לבסיס מרוחק יותר. הודענו למפקדים שאם יש כניסה קרקעית אז במקום חצי שעה, ניסע ארבעים דקות ומצד שני נהיה מחוץ לטווח".

תוך כדי לחימה פשוט לקחתם את הרגליים ונסעתם לשומריה?

"לא עשינו מזה דרמה, ולא היה כאן שום היבט של סירוב פקודה. מה שפשוט עשינו זה שיפרנו לבסיס אחר, ואנחנו לא היחידה היחידה שעשתה את זה. כל היחידות המיוחדות עברו לבסיסים אחרים, שנמצאים מחוץ לטווח הרקטות. שמע, אנחנו מילואימניקים. התרענו שזה מה שהולך לקרות. גם ב'עופרת יצוקה' זה קרה אבל בהיקפים אחרים. "לא הגענו לשלב של להיות ברווזים במטווח ועפנו משם לפני שהפכנו לברווזים והיה ברור שמי שנשאר שם יהיה ברווז במטווח".

הלקחים הופקו

שאלונים שהעביר הצבא למילואימניקים על המאמץ הלוגיסטי, גילו כי בקרב המסגרות שהתגייסו התלונות לא היו על הציוד: תוכנית 'אשד הנחלים' שהחלה מסוף מלחמת לבנון השנייה באגף הטכנולוגיה ולוגיסטיקה, גרמה לכך שהציוד ביחידות מחסני החירום היה מצוין: אמל"ח חדש, אמצעי ראיית לילה ואמצעי ראיית יום - גם הם חדשים. בחלק מהמקומות התלוננו חיילי מילואים שחסרות סוללות. בחלק מהמקומות היו טענות להיעדר מיטות ומזרונים.

לכך עונה קצין בכיר כי "הצבא מצייד חיילים ל-72 שעות. חייל מילואים מקבל ציוד חורף או קיץ אפוד ואמל"ח ונוסף על הציוד יש תמיד מעטפת נילווית. מפקד מרכז ציוד של אט"ל מופקד על זה. "ההנחייה אומרת לישון עם שק השינה על הקרקע. אם המדינה מחליטה לגייס 60 אלף במקביל זה לא פשוט. זה לא תוך שנייה. זו הפקה לוגיסטית שקשה להבין אותה. בתוך העסק הזה יש עניינים מקבילים: אספקה, דלק, האמצעים הנלווים, דלק לרכב לבן ולרכב חום. איך גדוד המילואים מקבל את הכלים שלו בשטח ואיך חוברים אליו. תורת הלוגיסטיקה אומרת שברמת המטה הכללי, אתה מביא את הציוד לפתחי הכניסה בשטח, ואז פותח את הצירים הלוגיסטיים. משם, מושכים האספקה לכוחות. יש מילואימניקים שטוענים שלא היה מספיק אוכל. הדבר הזה נבדק. היה אוכל, אבל לא בכל מקום היה ארוחות חמות. הפקודות לא אומרות שצריך ארוחות חמות עד 72 שעות. היו קבנוס ורולדות העוף שהחליפו את הלופ המיתולוגי. קצינים שחיפשו שימורים ישנים של לופ כדי לקחת הביתה, לא מצאו".

מאמץ נוסף של צה"ל לגבי המילואימיניקים היה לשנע את כל אלפי הנגמש"ים והטנקים לדרום. הקצין הבכיר מספר כי "מערך ההובלה של הכלים הכבדים עבד קשה וכל מי שנסע בכביש חוצה ישראל (כביש 6) ראה מובילים עם נגמ"שים וטנקים. היו תקלות נקודתיות של גוררים שנתקעו בכבישים מרכזיים בארץ. האחוזים של כלים כשירים היו גבוהים, בזכות אחזקה לאורך כל השנה. ראש אט"ל, האלוף קובי ברק, הציב יעד של לפחות ארוחה חמה אחת ביום".

ובכל זאת, הטענות הקשות ביותר הן על המיגון

"היה ברור שלא נצליח למגן את כל שיטחי הכינוס. במהלך ימי המבצע הזרימו אמצעי מיגון. לפיקוד העורף ואט"ל יש 'שטחי צבירה' והם קוראים לזה אלמנטים: גלגלים של עמודי בטון, מיגוניות כמו בכניסה לשדרות, 'אלמנטים, כמו במוצבים בלבנון. זה מגן רק מרסיסים. זה לא יכול להגן מפגיעה ישירה. הנחיות פיקוד העורף חלו גם על חיילי המילואים. חולקו לחיילי המילואים הרבה מאוד דיווחיות (מערכת ביפרים לקבל הודעות פיקוד העורף - א.ה.). לא היה שטח כינוס בלי התראה מינימלית. גם הם היו צריכים לשכב ולשים את הידיים על הראש בהישמע אזעקה. ברור ששטחי כינוס זה יעד לטיווח".

בצה"ל מגלים שהתקבלו תלונות מממילואימניקים, שטענו שבדואים המתגוררים בדרום, עזרו לחמאס לטווח את שטחי הכינוס והבסיסים. "ראינו בדואים שעומדים באזור ופתאום מזנקים לשטחים שולטים ואז רגע אחרי הייתה נפילה", מספרים לנו חיילי מילואים. צה"ל וכוחות הביטחון האחרים בודקים את החשד. "יכול להיות שהגזמנו בגיוס אבל היה צריך להיערך לכל האופציות, להקרין כוח לכל האיזור. הגיוס מאפשר גמישות מבצעית. אתה מחליף מילואים בסדיר. מפקד זרוע היבשה, האלוף סמי תורג'מן, אמר במהלך המבצע בשיחות סגורות שזה משמר לו כשירות", אומר הקצין הבכיר לישראל דיפנס.

למה לא שיחררתם לפחות חלק מהכוח, כשהבנתם שאין פעולה קרקעית ב"עמוד ענן"?

"גיוס המילואים היה הכרח מבצעי, ובוצע על פי התוכניות הסדורות. הוא איפשר גמישות מבצעית, הוא הראה לחמאס שאנחנו מוכנים לכל תרחיש, והשפיע על סיום מבצע 'עמוד ענן'. וגם הרווחנו אימונים. העובדה שיש כאן השגת היעדים ללא תמרון, ממחישה את ההרתעה. השגנו את יעדי המבצע בלי לתמרן". אגב, מבצע "עמוד ענן" גם היווה שיא של גיוס נשים בשירות מילואים.

קצין המילואים הראשי בצה"ל, הקמל"ר, תא"ל הושע פרידמן בן שלום, סיפר כי בין היתר גויסו מפעילות כלי טיס בלתי מאוישים, לוחמות פיקוד העורף, קמבצי"ות, תצפיתניות, מדריכות שריון והאמרים, ומדריכות חי"ר מרגמות וקליעה. שישה אחוזים מהמילואימניקים היו נשים, ושליש מהן קצינות. במהלך החודשים הראשונים של 2013 ישלים צה"ל תחקירים מקיפים של מבצע "עמוד ענן", כולל תחקיר על גיוס המילואים הענק.

**

הכתבה פורסמה בגיליון 11 של ישראל דיפנס