הכשירות של צה"ל בירידה

המלאים מצטמצמים, הציוד הופך גרוע. מדוע רמת הכשירות מתדרדרת? מה אפשר ללמוד מהדברים שאמר אלוף פיקוד הצפון על הזירה הצפונית? למה יש להניח שהאמריקאים הדליקו את ה"להבה", ולמה כותב שורות אלה אינו חותם על עצומה בעד העיתונאי אורי בלאו מ"פרשת ענת קם"? טור שבועי של עמיר רפפורט, בכל יום חמישי ב-14

זה שוב קורה: הכשירות של צה"ל נמצאת במגמת ירידה. צה"ל "אוכל" את מלאי החלפים שלו, ומתנהל כמו משפחה שאינה גומרת את החודש. רק באימונים עוד לא פגעו, בינתיים.

כלומר, כמעט ולא פגעו: היקף האימונים נשמר כמו בשנת 2011, אבל משתמשים פחות באש חיה. הרבה פחות. חיל האוויר אף מבטל שעות טיסה כדי לחסוף כסף. הסיבה לדחק הכלכלי היא כמובן הטלטלה בתקציב הביטחון עקב ארועי המחאה הכלכלית בשנה שעברה. בעקבות גל המחאה החליט ראש הממשלה לקצץ שלושה מיליארד שקלים ולהעביר אותם לטובת מימון חינוך חינם מגיל שלוש וצרכים חברתיים אחרים.

הקיצוץ בינתיים כמעט בוטל, אבל הצרכים רק גדלו: הצורך לחזק יכולות מול החזית המכונה בצה"ל "מערבית" (מצרים), עקב התהפוכות שחלות שם, זולל כסף. אפרופו מצרים, הבחירות שהיו שם השבוע הן מהחשובות שבתולדות מדינת ישראל. יהיה מי שיהיה המנצח בסיבוב השני, שייערך בעוד כחודש, אפשר להעריך כמעט בבטחה שהוא יבקש "לבחון" מחדש את הסכם השלום עם ישראל, ולדרוש הכנסת עוד כוחות לשטח חצי האי סיני. ישראל צריכה להיערך לכך.

טרכטנברג ותקציב

בינתיים, בצה"ל, מתרבות הכותרות בסגנון "ידיעות אחרונות" (מאת הכתב יוסי יהושוע): חיילים מתלוננים על ציוד פגום שאינו מאפשר להם להתאמן, מג"דים במילואים מדווחים על מצוקה קשה, ועל חוסר נכונות של קציני מילואים צעירים להתקדם הלאה ולהחליף אותם. זה לא מקרי, מדובר בהיפוך מגמה לעומת התהליך שחל אחרי מלחמת לבנון השנייה – צה"ל שפך בחומש הראשון אחרי המלחמה מיליארדים כדי לשפר את הציוד ולהחזיר את האמון של חיילי המילואים, שחלקם יצאו לקרב ב-2006 עם תרמילים שקנו ב"ריקושט".

בניית האמון מחדש הייתה תהליך ארוך וממושך, לא רק יקר. ההרס שלו יכול להיות מיידי. עוד כמה מקרים כמו אלה שנחשפו ב"ידיעות", ואמון המילאומניקים יחזור 6 שנים אחורה (ולא יעזרו מילים יפות על המערך, כמו אלה שאמר השבוע שר הביטחון, ביום הוקרה מיוחד למילואימניקים). הפעם האחרונה שבה צה"ל היה במגמה של ירידה בכשירות, כמו זו שהחלה באחרונה, הייתה לפני כתשע שנים. שר האוצר אז היה בנימין נתניהו.

האלוף (מיל') גיורא איילנד, אז ראש אג"ת, סיפר השבוע בכנס השנתי המרתק של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) כי התקבלה החלטה שרירותית לקצץ את תקציב הביטחון בשלושה מיליארד שקל. רק אחרי שהתקבלה ההחלטה ביקש הרמכט"ל אז, משה יעלון, שתינתן לצה"ל ההזדמנות להציג בפני הממשלה בישיבה נוספת את המשמעויות של הקיצוץ מבחינת האימונים והכשירות הכוללת של צה"ל.

בעקבות כך, בוטל חלק מן הקיצוץ, אבל זה לא מנע מחזות מבישים ב"לבנון השנייה" כולל טנקים שניסו לחצות את מעבר הסלוקי כשהם אינם מפעילים מדוכות עשן, למרות שהיו חשופים לטילי החיזבאללה (הסיבה: טנקי המרכבה 4 יצאו אז מפס היצור ללא מדוחות עשן, שכן לא היה תקציב להפעלת המדוחות באימונים. קצין שריון ראשי באותם ימים החליט שאם ממילא לא מתאמנים בהפעלת המדוחות אין טעם להתקין אותן, ועדיף לחסוך עוד קצת כסף - תאמינו או לא - מדובר בסיפור אמיתי).

צה"ל תמיד חי מהיד לפה, ובצדק. כל אחד בצה"ל מכיר לפחות בור שומן אחד או שניים, שאפשר לחסוך בהם כסף. ללא לחץ תקציבי - בורות הבזבוז רק יתרבו. אבל זה לא משנה את התמונה הכוללת של תקצוב בחסר, וזה היה אמור להיות אחרת - שכן אחרי מלחמת לבנון השנייה הוקמה ועדת ברודט, שהמליצה על מתווה רב שנתי לתקציב הביטחון. התקציב גדל פחות או יותר במסגרת המתווה (האוצר טוען: יותר מהמתווה) עד שהחל גל המחאה והוקמה הוועדה של נתניהו בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג.

יו"ר רפאל, האלוף (מיל') אילן בירן, שהיה חבר באותה ועדה, אמר השבוע בכנס במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) כי מערכת הביטחון חזרה לאחור עם ביטול המתווה. טכנטנברג עצמו, באמירה מפתיעה, אמר למשתתפי הכנס כי לא כל צרכי הביטחון הנוכחיים נלקחו בחשבון על ידי הוועדה שבראשה הוא עומד (למשל: הצורך לחזק כוח מול מצרים), ולכן הוא סבור שצריך להגדיל את תקציב הביטחון ב-1.3 אחוז בשנה. אז אמר.

השיח הציבורי על תקציב הביטחון ימשיך להיות פופוליסטי. מעטים האנשים שמבינים את מבנה התקציב ואת צורכי מערכת הביטחון באמת. אגב, הרמטכ"ל של 2003, הלא הוא השר לעניינים אסטרטגיים כיום, משה יעלון (שעומד בראש ועדת שרים האחראית על תכניות בניין הכוח של צה"ל) אינו סבור מצידו שצה"ל זקוק לתוספות משמעותיות בתקציבו. הוא בעד לקצץ חלק מן התקציבים המיועדים לפרוייקט טנק המרכבה ונגמ"ש המרכבה (נמ"ר).

גולן לא אופטימי

מי שעוד התייחס השבוע לקשיי התקציב של צה"ל הוא אלוף פיקוד הצפון, האלוף יאיר גולן, שאמר כי הכסף שצה"ל יכול לחסוך באמצעות התייעלות הוא כאין וכאפס לעומת צרכי התקציב שגדלו, לאור המציאות האזורית שהשתנתה. גולן הוא צנחן שקול ולא מתלהם, שבדרך כלל שוקל את דבריו בקפידה. הוא דיבר בכנס לציון 30 שנה למלחמת לבנון הראשונה, שנערך על ידי מרכז בס"א למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.

במרבית הסקירה שלו הוא התייחס למצב בזירה שעליה הוא מופקד, וציין כי הוא לחלוטין אינו אופטימי. כמה נקודות מעניינות מדבריו של גולן: צה"ל נערך לקראת התפוררות נוספת בשלטון המרכזי בסוריה, שיגדיל את הטרור, ועלול לאפשר לחיזבאללה לפעול גם מתוך שטח סוריה, ולהצטייד בנשק אסטרטגי המצוי בידי צבא סוריה כיום (כולל נשק כימי). חיזבאללה מופעל על ידי איראן ("איראן זה כאן") ופיקוד הצפון נערך למלחמה הבאה בלבנון, אם תפרוץ, כך שתכלול מהלך משמעותי של תמרון כדי להפסיק את ירי הרקטות לעבר ישראל בתוך כמה ימים. הוא לא יסתפק בהפצצות מרחוק כמו ב"לבנון השנייה".

"לא נחזור פעם נוספת למלחמה שתכליתה ליצור סמלים", אמר גולן. "יהיה לכך מחיר, אבל ניתן להשתלט על כל אזורי השיגור ולהביס בהם את חיזבאללה". אגב, כאלוף פיקוד העורף לשעבר, גולן לא הזכיר את אחד המחדלים הבאים שעלולים להיחקר על ידי מבקר המדינה בעוד כמה שנים: מדוע רק ל-50 אחוז מאזרחי מדינת ישראל יהיו ערכות אב"כ תקינות (התשובה: חלוקת הערכות אינה מתוקצבת באופן מלא כבר כמה שנים). זה מוזר, לאור החשש בצה"ל שאפילו החזיבאללה יצטייד בנשק כימי, שלא לדבר על איראן וסוריה שמחזיקות בארסנל כזה כבר שנים ארוכות.

"להבה" אמריקאית

ומכאן ל"להבה" – מתקפת הסייבר שנחשפה ועשתה כותרות השבוע. מעטים הגורמים בעולם שיכולים לדעת באמת מי עומד מאחורי המתקפה, אבל יש הסבר מדוע גורמים בכירים בישראל מעריכים שיד אמריקאית מעורבת בעניין: העובדה שה"וירוס" התגלה גם במחשבים בישראל ולא רק באיראן ובמדינות אחרות במזרח התיכון.

רק למדינה אחת יש עניין עצום לדעת מה קורה בכל אחת מהמדינות האלה, וזו כנראה ארצות הברית. כן, אין להוציא מכלל אפשרות שהאמריקאים רוצים לדעת מה אנחנו מתכננים, יותר ממה שאנחנו מוכנים לספר להם.

לא חותם

לפני סיום, התייחסות לעצומת העיתונאים והפרשנים הצבאיים, שקוראת ליועץ המשפטי לממשלה לבטל את כתב האישום שהוגש כנגד כתב "הארץ" אורי בלאו, שחשף בעיתונו מידע המבוסס על מסמכים מסווגים שהעבירה לידיו החיילת בלשכת אלוף פיקוד המרכז לשעבר, ענת קם (שמבלה את ימיה בכלא). גם אני התבקשתי לחתום על העצומה, אבל לא חתמתי.

מדוע? מצד אחד, אני מזדהה עם כל הנכתב בעצומה, שכתב האישום הוא סכנה גדולה לדמוקרטיה, אבל בסיפור הזה יש גם צד שני, והוא אינו מעיד על אחת משעותיה היפות של התקשורת. במקרה הזה אין מקום להתגייסות אוטומטית של התקשורת לעזרתו של בלאו, ולהתנפלות האינסטנקטיבית על היועץ המשפטי לממשלה: האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית קודם כל לאורי בלאו ול"הארץ". הם חטאו בראש ובראשונה בחטא היוהרה.

למה יוהרה? כי בלאו ועורכיו לא עמדו בפיתוי שכל מי שהחזיק בידיו אי פעם מסמך מסווג שקיבל לידיו כעיתונאי, מכיר את הדחף לפרסם את המסמך בעיתון כדי להתגאות באחזקתו. אחרי האינסטינקט, מגיע שלב שיקול הדעת: הצגת מסמך מסווג כפי שהוא בעיתון מחייב את צה"ל ואת רשויות החוק לחפש אחר מי שהדליף אותו ולבדוק האם הודלפו גם מסמכים נוספים.

הכללים הבלתי כתובים קובעים כי עיתונאים מתבססים על מסמכים מסווגים שהובאו לידיעתם, אבל לא מראים אותם. צה"ל והשב"כ מעלימים בדרך כלל עין. הם אינם נכנסים לאמביציה מטורפת כדי לגלות את מקור הדליפה. אורי בלאו בגד קודם כל במקור שלו, וענת קם משלמת את המחיר. ההתנהלות שלו ושל ה"ארץ" אחרי שקם הודתה בהעברת מאות מסמכים רק החמירה את המצב. בלאו גרם נזק יותר ליחסי התקשורת עם המקורות שלה, שהוא חמור יותר מאשר הנזק הנגרם לדמוקרטיה מהגשת כתב האישום נגדו.

אולי יעניין אותך גם

שר המודיעין אלי כהן עם עבדל פתאח אל-בורחאן, נשיא מועצת הריבונות של סודן, ח׳רטום, ינואר 2021. צילום: מתוך עמוד הטוויטר של אלי כהן

אחרי 63 שנים, סודן מסיימת את החרם על ישראל

קבינט הממשלה החליט לבטל את חוק החרם, כצעד נוסף להרחבת הקשרים בין המדינות. שר המודיעין, אלי כהן: ״צעד חשוב והכרחי לקראת החתימה על הסכם שלום״. התקדמות גם ביחסים של סודן עם ארה״ב