הגרעין האיראני – כן, יש לתקוף עכשיו!

אם ישראל לא תתקוף בהקדם את מטרות הגרעין באיראן, יתפח כדור שלג זה ויתפוס תאוצה ולא יהיה בר עצירה. גם נראה כי קיימים היום תנאים מתאימים לביצוע תקיפה ישראלית, כך טוען סא"ל (מיל') ד"ר רפי אופק במאמר דעה מיוחד

הגרעין האיראני – כן, יש לתקוף עכשיו!
יש ימים בחיי אומה אשר בהם על ממשלתה לקבל החלטה קשה ואמיצה, חרף הסיכונים שבה. כך נהג מנחם בגין כאשר החליט ב-1981 להוציא לפועל את "מבצע אופרה" להשמדת הכור העיראקי "תמוז-1", בניגוד לעמדת ראשי אמ"ן והמוסד וכן חלק משרי ממשלתו. החלטתו נבעה מנחישותו להבטיח, כי "לעולם לא תהיה עוד אושוויץ שנייה". ימים כאלה שבים אלינו עתה, בעקבות ההסכם המפוקפק שנחתם במסגרת שיחות הגרעין עם איראן (14 ביולי), שכתוצאה ממנו עלולה חרב הגרעין להיות מונפת שנית מעל ראשה של מדינת ישראל.
 
בהקלטות שנחשפו ב"אולפן שישי" (21 באוגוסט), אהוד ברק סיפר למראייניו, כי בין השנים 2010 ל-2012, כאשר כיהן כשר הביטחון בממשלת נתניהו, אפשרות תקיפת אתרי הגרעין האיראניים נדונה בפורום מצומצם של הקבינט בהזדמנויות שונות, אולם לפחות פעמיים נדחתה בשל היעדר קונצנזוס בסוגיה זו. אין כוונה לדון פה אם ההדלפה הייתה מעשה נבון מצד ברק, אם היה בה פגם מוסרי, או אם הייתה בכך פגיעה בביטחון המדינה. על כל פנים, ברק ציטט את דברי הרמטכ"ל בני גנץ ב-2011 בפני חברי הפורום: "יש יכולת, אתם יודעים את כל המגבלות, כל הדברים, כל הסיכונים". דהיינו, כבר ב-2011 הייתה בידי צה"ל יכולת תקיפה באיראן, אך חלק מחברי הפורום נרתעו מלאשר את המבצע בשל הסיכונים הכרוכים בו אשר עליהם הצביע הרמטכ"ל.
 
ברם, המצב הנוכחי חמור משמעותית מזה שהיה בשנים 2012-2010, בשל החתימה בווינה על הסכם הגרעין האיראני. ככל שחולף הזמן מאז נחתם ההסכם, מתפרסמים יותר ויותר פרטי מידע המצביעים על כך שלמעשה ההסכם היה "משחק מכור" מצד אובמה, אשר כבר ב-2011 היה נכון להכיר באיראן כ"מעצמה גרעינית", הזכאית "ליכולת עצמאית של העשרת אורניום". עקב קריסת ארה"ב במו"מ עם איראן בשיחות הגרעין הלכו בעקבותיה בריטניה, גרמניה וצרפת, וכך נוצר רושם כי ישראל נותרה כבשה בודדה בין שבעים (70) זאבים בלתי שבעים, שכל אחד מהם רוצה לחטוף כמיטב יכולתו מהשוק האיראני.
 
דוגמאות לכך הן: החלטת רוסיה (15 ביולי) לבצע את עסקת ההספקה לאיראן של מערכת טילי נ"מ מתקדמים מדגם S-300; ביקורו בטהראן של זיגמאר גבריאל (Sigmar Gabriel), סגן הקנצלרית ושר הכלכלה של גרמניה (20 ביולי); על רקע הגעתו של לורן פאביוס לטהראן (29 ביולי), ביקור שר חוץ צרפתי באיראן לראשונה זה 12 שנה, ופאביוס אף הזמין את נשיא איראן, רוחאני, לבקר בצרפת בנובמבר הקרוב - צפוי שיקום מהיר ביחסי פריז וטהראן; שגרירות בריטניה בטהראן נפתחה מחדש בהשתתפות פיליפ האמונד, שר החוץ הבריטי (23 באוגוסט). שווייץ אף לא חיכתה לחתימת הסכם הגרעין בווינה. כבר בתום השלב הקודם של שיחות הגרעין, בלוזאן, על אדמת שווייץ (2 באפריל), החל הממשל בשווייץ בתהליך חידוש הקשרים הכלכליים עם איראן, ובחודש האחרון (אוגוסט) הסירה שוויץ את העיצומים שהטילה בעבר על איראן. נראה כי אף סבא"א, אשר בעבר הפגינה תקיפות מול איראן ודרשה מאיראן לחשוף את תכנית הגרעין הצבאית כהווייתה, ללא כחל וסרק, נסוגה בעקבות ההסכם ומגלה עתה כלפי איראן יחס סלחני. אשר לארה"ב, המצב עדיין אינו ברור. אך אף אם ההסכם מבחינת ארה"ב, על ידי הקונגרס, הוא עדיין יישאר תקף מבחינת שותפותיו האחרות – רוסיה, סין, האיחוד האירופי והאו"ם.
 
הקונסטלציה הבינלאומית שנוצרה בעקבות ההסכם האיראני מזכירה את "הקרנפים", מחזה האבסורד של המחזאי הצרפתי ממוצא רומני, יוג'ין יונסקו, שנכתב ב-1958 על רקע האווירה בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה. המחזה מציג את תופעת "ההתקרנפות" כמחלה מדבקת הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בתחושת כוחניות, אשר רומסת כל חלקה טובה בחברה. אך דווקא תופעת ההתקרנפות של העולם, ללא התחשבות בסכנות שהסכם הגרעין  יוצר מול ישראל, נותנת לישראל לגיטימציה מוסרית לפעול נגדו. ניתן לדמות זאת גם לקשר גורדי, שתואר באגדה יוונית עתיקה כמסובך מאד ושאינו בר התרה. הדרך היחידה להתרת הקשר הגורדי היא על ידי אבחת חרב. אך כפי שהמציאות הולכת ומתפתחת, גוברת הסכנה של הסתבכות רבה יותר של הקשר הגורדי, עד כדי כך שבלתי ניתן יהיה להתירו בעתיד אפילו באמצעות חרב.
 
לכן, להבנתי, יש חשיבות קריטית לתקיפת איראן על ידי ישראל כבר עכשיו, וזאת ללא קשר לחוסר הוודאות אם יימצא בקונגרס האמריקני רוב למניעת הטלת וטו נשיאותי על החלטה לבטל את ההסכם עם איראן. 
מנקודת מבט אסטרטגית, הסכנה מצד איראן היא בהתגרענותה, אך לא רק בה. מובן שהימצאות ארסנל גרעיני בידי איראן אינה מבשרת טובות לישראל, אך יש לשער כי ישראל יכולה להתמודד בדרכים שונות מול סכנה זו. אולם הסכנה העיקרית היא בהיבט הכלל אזורי, מרחב המזרח התיכון וכן שכנותיה של איראן ממזרח.
 
בשלב הנוכחי, סכומי הכסף העצומים בהם היא עתידה לזכות כתוצאה מהסכם הגרעין יאפשרו לה להשקיע חלק ניכר מהם בהתעצמותה הצבאית וגם לממן ביתר שאת את ארגון החיזבאללה ואת פעילויות הטרור.
 
בשלב הבא, אם איראן תשים ידה על נשק גרעיני, היא תוכל בקלות להשתלט על שכנותיה ולזכות באוצרות הטבע העצומים שבשטחן. הימצאות משאבים כלכליים כה עצומים בידי איראן תסכן את השלום בכל רחבי העולם. בטווח הקצר, המבט בעולם על ישראל, סעודיה ומדינות המפרץ כקרבנות פוטנציאליים של הסכם הגרעין האיראני צפוי להתפוגג, ככל שהמערב יגדיל את השקעתו בכלכלה האיראנית. גם אם קיימת היום בקונגרס ובציבוריות האמריקנית תמיכה מאסיבית בישראל, אין ערובה לכך שהמצב יימשך בעתיד. סביר כי תגובותיהן של מדינות רבות בעולם כלפי תקיפה ישראלית באיראן תתבטאנה בגינויים חריפים כלפי חוץ, אך אפשר כי בחדרי חדרים תישמע בהן אנחת רווה. בהיבט הצבאי הטקטי, חיזבאללה שקוע עתה מעל הראש בלחימה בסוריה, בניסיון נואש להציל את משטרו של בשאר אסאד. לכן הסבירות כי בתגובה יבצע נגד ישראל תקיפה מאסיבית של טילים ורקטות הינה עתה נמוכה יחסית. זאת ועוד, מן הראוי לתקוף את איראן בטרם רוסיה תמסור לה את מערכת טילי S-300, אשר לדברי שר ההגנה האיראני (23 באוגוסט) תימסר לקראת סוף 2015.
 
האם יש לצה"ל היום יכולת תקיפה באיראן? נראה כי התשובה היא חיובית. אם ב-2011 הייתה בידי צה"ל יכולת תקיפה באיראן, סביר כי מאז יכולת זו רק הלכה השתפרה. אולם יש לשאול האם קיים חשש להפרעה כלשהי לתקיפה ישראלית, מצידה של ארה"ב או מצד רוסיה. אשר לארה"ב, ספק רב אם אובמה, החושש מאד ממעורבות צבאית אמריקנית הרחק מגבולות ארה"ב ובמזרח התיכון בפרט, יורה לטייסים אמריקנים להתמודד מול טייסים ישראלים. בוודאות רבה הוא לא יגובה על ידי הקונגרס. יתכן כי להיפך, בקונגרס ישמחו אם ישראל תוציא לארה"ב את הערמונים מן האש. אשר לרוסיה, זו עסוקה עדיין בבעיות בגבולותיה, לדוגמה באוקראינה. 
 
כאן יש לשאול מהם היעדים לתקיפה ישראלית באיראן? נראה לי, כי בנוסף לידים גרעיניים יש לתקוף, וכנראה בראשית, יעדי ממשל וביטחון. זאת, בטווח הקצר, לשבש את יכולת תגובת טהראן לתקיפה הישראלית, ולטווח הארוך, על מנת לקדם ככל האפשר את נפילת משטרו של ח'מינאי. היעדים הגרעיניים המועדפים של התקיפה הינם מתקני תשתית לייצור חומרים בקיעים עבור נשק גרעיני – אורניום מועשר ופלוטוניום. ביניהם יש למנות את מתקני העשרת האורניום בנתאנז ופורדו, מפעלים לייצור רכיבי צנטריפוגות, כור המים הכבדים והמתקן לייצור מים כבדים, הממוקמים שניהם ליד אראק, וכן מתקן UCF (Uranium Conversion Facility) להמרת אורניום וייצור גז UF6, הממוקם ליד אספהאן.
 
ועכשיו בנימה אישית, ייתכן כי בעיני הקורא אני עשוי להראות כאלרמיסט, מזעיק לשווא. אולם עמיתי לשעבר בקהיליית המודיעין הישראלית יודעים כי בעבר, בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת ושנות ה-2000 הראשונות, נחשבתי בקהיליית המודיעין כאנטי-אלרמיסט וכמשמיע דעות "איפכא מסתברא". כדוגמאות: בניגוד למנטרה המקובלת ששררה אז, אשר לפיה איראן הייתה עלולה להגיע לנשק גרעיני תוך 3 עד 5 שנים, אני סברתי והבעתי את דעתי בקול רם, כי לפני 2010 לא תהיה בידי איראן יכולת גרעינית צבאית; כמו כן ערב מלחמת המפרץ השנייה ב-2003, סברתי בניגוד להערכות שהיו מקובלות בקהיליות המודיעין של ישראל וארה"ב, כי צינורות האלומיניום שנרכשו באותם ימים על ידי עיראק לא התאימו טכנית לייצור צנטריפוגות אלא נועדו לייצור אמל"ח קונבנציונלי, על מנת לשפר את כושרה של עיראק להתמודדות הצבאית הצפויה עם ארה"ב. 
 
את תחושתי כי יש לתקוף את הגרעין האיראני אני זוקף גם לניסיוני הרב - היכרותי עם סוגיית הגרעין האיראני הינה כיום בת למעלה מ-30 שנה. אכן אני מודע לסיכונים הבלתי מבוטלים של תקיפה צבאית באיראן, אך אני רואה זאת כמלחמת "אין ברירה".
 
על כל פנים,נתניהו התחייב בהזדמנויות שונות לעצור את הגרעין האיראני, והציג זאת כמטרתו העיקרית בתור ראש ממשלה. אולם נראה כי לא נותר לכך זמן רב, מכיוון שכדור השלג הולך וגדל ותופס תאוצה. כעת נוצרה לנתניהו הזדמנות להוכיח את מנהיגותו, מול כל העולם המתרפס בפני איראן, ואני מקווה שהוא ירים את הכפפה.
 
במידה ולא, אזי הדוקטרינה הישראלית שלפיה ישראל לא תאפשר לאף מדינה באזורנו להגיע ליכולת נשק גרעיני - שבאה לידי ביטוי בהשמדת הכור העיראקי ב-1981, וכנראה, על פי מקורות זרים, בהשמדת הכור הסורי ליד דיר אל-זור ב-2007 - תתנדף כלא הייתה.
 
***
סא"ל (מיל') ד"ר רפאל אופק הוא מומחה לפיזיקה והטכנולוגיה של הגרעין. בעברו הוא שירת בקהיליית המודיעין הישראלית כחוקר ומנתח בכיר