האם חטיפת רכבת היהודים באוסטריה הייתה פעולת הסחה לפני מלחמת יום הכיפורים?

ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים נרשמה כניעה ראשונה של ממשלה מערבית בפני טרוריסטים. 38 שנה אחרי, נראה כי גם עיתוי החטיפה, שבוצע על ידי ארגון חסות סורי - לא היה מקרי

טנק ישראלי בסואץ 1973 (ארכיון: AP)

מאת: אל"מ (מיל') ד"ר שאול שי

בספטמבר 1973, אוסטריה. ימים ספורים לפני שסוריה ומצרים פתחו במפתיע במלחמת יום הכיפורים, השתלטו מחבלים מארגון החסות הסורי, א-צעיקה, על רכבת שהובילה יהודים אשר היו בדרכם לעלות מברית המועצות לישראל. הפיגוע שכמעט נשכח מהזיכרון הישראלי הקולקטיבי, השיג את מטרתו: הוא הצליח לעצור את העלייה היהודית מברית המועצות לישראל.

ואולם, העיתוי של החטיפה וזהות הארגון שביצע אותה, מעוררים את השאלה האם מעבר למאבק כנגד העלייה היהודית, הפיגוע נועד גם להסיט את תשומת הלב של גורמי הביטחון ושל מקבלי ההחלטות בישראל מההכנות שערכו סוריה ומצרים לקראת המלחמה שעמדה לפרוץ? גם אם התשובה על כך חיובית וגם אם לא – הפיגוע העסיק את הממשלה הישראלית ממש עד שהמלחמה פרצה. ההכנות מה שהפך את פיגוע החטיפה לזיכרון עמום ביותר זו מלחמת יום הכיפורים, שפרצה לפני כ-38 שנה.

הפרטים על ההכנות לפיגוע נודעו בדיעבד מפי הטרורסטים עצמם. התברר, כי שלושה שבועות לפני הפיגוע, שני טרוריסטים ניסו להיכנס לאוסטריה, אך כניסתם נמנעה כיוון שמסמכיהם עוררו חשד. הם מסרו שמפקד בכיר מהארגון בחן מטרות באוסטריה ובברטיסלאבה (צ’כוסלובקיה) לפני שהורה לשני הטרוריסטים לטוס לווינה ב-25 בספטמבר 1973.

מווינה המשיכו שני הטרוריסטים לברטיסלאבה, שם המתין להם מכתב עם ההוראות לביצוע הפיגוע. ב-26 בספטמבר 1973 הם נסעו ברכבת ה”שופן אקספרס” מצ’כסלובקיה לאוסטריה במסגרת ההכנות האחרונות לפיגוע. השניים ניצלו את הימים האחרונים לפני החטיפה בעיקר כדי ללמוד את כל הפרטים אודות מבנה הרכבת ומסלולה, הנוסעים ובעלי התפקידים השונים, לוחות הזמנים ונהלי הביטחון.

כלי הנשק אשר שימשו את המחבלים הוברחו במזוודותיהם בתוך תאים נסתרים, שבהם הוטמנו שני אקדחים, שני רובי קלצ’ניקוב, שני רימוני יד ועשרה קילוגרמים של חומר נפץ TNT.

החטיפה

שני המחבלים הפלשתינים עלו עם המזוודות שהכילו כלי נשק וחומרי חבלה על רכבת ה”שופן אקספרס” בתחנה בעיר הצ’כוסלובאקית ברטיסלאבה. ברכבת היו באותה שעה כ-70 נוסעים, מהם 39 יהודים ממדינות ברית המועצות לשעבר, שהיו בדרכם למחנה לקליטת עולים חדשים לישראל בארמון שנאו בעיר וינה, בירת אוסטריה. המחנה שימש באותה עת כתחנת מעבר עבור היהודים שהורשו לצאת מברית המועצות בטרם הטסתם למדינת ישראל.

בדיוק כאשר עצרה הרכבת בעיר Marchegg שעל הגבול, בצד האוסטרי שלו, תקפו הטרוריסטים. הם שלפו את הרובים ממזוודותיהם, פצעו אדם אחד, ולקחו כבני ערובה חמישה יהודים ופקיד מכס אוסטרי, שהיו על הרכבת. כוחות הביטחון האוסטרים הופתעו, ורק לאחר כשעה וחצי מתחילת הארוע הגיעו למקום יחידת קומנדו משטרתית שמנתה 26 איש ומסוק. משימתם הראשונית הייתה להשאיר את הטרוריסטים ואת בני הערובה ב-Marchegg.

זמן קצר אחרי הגעת יחידת הקומנדו למקום, הצליחו המחבלים להשתלט על כלי רכב מסוג “פולקסוואגן” של חברת הרכבות המקומית, ונמלטו עם בני הערובה, כאשר פקיד המכס האוסטרי השבוי נוהג ברכב. הרכב עם החוטפים והחטופים שעט לעבר שדה התעופה Schwechat בפאתי העיר וינה. האוסטרים ניסו להימנע משפיכות דמים בכל מחיר, ולכן כלי רכב משטרתיים שהוזעקו למקום, ליוו את הרכב לשדה התעופה במקום לנסות לעצור אותו.

בשדה התעופה הזדהו הטרוריסטים כחברי ארגון “נשרי המהפכה הפלשתינית”, והעבירו לידי האוסטרים הצהרה באנגלית (שנכתבה במכונת כתיבה), ללא כל דרישות. בהודעה נמסר: “ביצענו את המשימה מפני שאנו חשים שההגירה של היהודים מברית המועצות היא סכנה גדולה למטרה שלנו”. בהמשך, הציבו הטרוריסטים אולטימטום, שלפיו אם הממשלה האוסטרית לא תפעל לאלתר לסגירתה של תחנת המעבר בשנאו, לא זאת בלבד שיהרגו את בני הערובה אלא שאוסטריה עצמה תהפוך למטרה לפעולות נקמה של הארגון. הטרוריסטים דרשו שהממשלה האוסטרית תספק להם מטוס נוסעים, שבאמצעותו יצאו מאוסטריה יחד עם שלושה מבני הערובה היהודים - שני גברים ואישה אחת - לאחת ממדינות ערב. לאחר התייעצות עם הקאנצלר ברונו קרייסקי, סגרו פקידי הממשל האוסטרי את שדה התעופה וסרבו להיענות לדרישת החוטפים.

במהלך המשא ומתן שהתנהל עם החוטפים הציעו האוסטרים כי יאפשרו לטרוריסטים לעזוב את אוסטריה במטוס, בתנאי שהם ישחררו קודם לכן את בני הערובה, אולם הצעה זו נדחתה על ידי החוטפים. בתום מספר שעות של משא ומתן, ולאחר שהטרוריסטים איימו שוב כי יהרגו את בני הערובה, הסכים הקאנצלר ברונו קרייסקי שתחנת המעבר בשנאו תיסגר, ואישר את הטסתם של שני הטרוריסטים במטוס קל ללוב.

במסיבת עיתונאים שכונסה בטריפולי ב-30 בספטמבר 1973, הסבירו שני הטרוריסטים שהתכנית המקורית הייתה לקחת מספר נוסעים ממדינות שונות כבני ערובה ולהרוג את ה”ישראלים”, אך הרכב הנוסעים ברכבת היה שונה מהמצופה, וכיוון שהרכבת לא עצרה בגבול האוסטרי למשך כעשר דקות כפי שציפו, המבצע החל מוקדם יותר מהמתוכנן. בהמשך, בסתירה לנאמר קודם לכן, טענו החוטפים כי הם נמנעו מלהרוג ישראלים למרות שיכלו לעשות זאת, כיוון שרצו להראות שהם אינם טרוריסטים ורוצחי נשים וילדים כפי שה”פרופגנדה הציונית” מנסה לתאר אותם, וכיוון שבחרו לשכנע את הציבור בעולם בצדקת מטרתם.

נוסף על כך, הם ציינו שהארגון נקט באמצעי זהירות, על מנת שגורלם לא יהיה דומה לאלה של עמיתיהם במינכן (הכוונה לפיגוע נגד הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972, שבו ממשלת גרמניה הפעילה כוח כנגד החוטפים, כאשר במבצע חילוץ כושל נהרגו גם חוטפים וגם בני הערובה), ולכן הארגון הכין תוכניות לסדרת פיגועים (פיצוץ שלוש שגרירויות אוסטריות ושני מטוסים של אוסטריאן איירליינס) למקרה שאוסטריה תסרב להיענות לדרישות ותנסה לפגוע במחבלים.

פעולת הסחה?

נשאר לברר האם הפיגוע אכן היה חלק מפעולות ההסחה לקראת מלחמת יום הכיפורים. בהקשר זה חשוב לדעת כי ארגון הטרור א-צעיקה נתון היה לפיקוח מלא של גורמי הביטחון הסוריים ולכן אין זה סביר שיזם וביצע את הפיגוע בזירה הבינלאומית, על כל ההשלכות הנובעות מכך, ללא ידיעתה והסכמתה של ממשלת סוריה. שני הטרוריסטים שביצעו את המתקפה הצהירו בראיון לעיתון גרמני כי ידעו על כך שעמדה לפרוץ מלחמה ולטענתם הפיגוע היה חלק מההכנות לקראתה.

למרות זאת, העדויות לכך שהפיגוע ב-28 בספטמבר היה חלק מתכנית הונאה של סוריה לקראת מלחמת יום הכיפורים שנויות במחלוקת, ואולם, בין אם במכוון ובין אם במקרה, הפיגוע יכול היה לתרום למהלכים הסורים להסתרת ההכנות למלחמה. ראשית, 38 שנים אחרי, ניתן להניח כי הסורים העריכו שהפיגוע באוסטריה, שבוצע על ידי ארגון חסות סורי, ייתפס בעיני ישראל כפרובוקציה, וסביר שתגיב על כך בפעולה צבאית מול הארגון וסוריה העומדת מאחוריו.

החשש מפני פעולת גמול ישראלית יכול היה לשמש כצידוק לצעדי הכוננות וריכוזי הכוחות הסורים ברמת הגולן ולהסתרת ההכנות לקראת מתקפת הפתע הצפויה. מעבר לכך, ואולי אף בראש ובראשונה, התקרית העסיקה את ההנהגה הצבאית והפוליטית הישראלית למשך ארבעה-חמישה ימים הרי גורל, והסיחה את תשומת הלב הישראלית מהאיום האמיתי. ממשלת ישראל זעמה על כך שאוסטריה קבעה תקדים בינלאומי מסוכן בכניעתה לדרישות הטרוריסטים, ועל הפגיעה באפשרות יציאתם של יהודים מברית המועצות לישראל בעקבות סגירתו של מחנה המעבר בשנאו.

ראש הממשלה גולדה מאיר, שהגיעה לשטרסבורג ב-2 באוקטובר 1973, על מנת לשאת נאום בפני הפרלמנט האירופי, החליטה לטוס משם לוינה לפגישה דחופה עם הקאנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי (יהודי במוצאו). בעקבות הפיגוע והכניעה האוסטרית לטרוריסטים שינתה גולדה מאיר את נאומה המתוכנן בשטרסבורג והצהירה כי “למדינות אירופה אין ברירה אלא להחליט כיצד הן הולכות לנהוג. בעבור כל מי שמקיים את שלטון החוק, מכריזה אני שישנו אך ורק פתרון אחד – לא להסכים לעסקאות עם טרוריסטים, לא לקיים כל מגע עם הטרור. כל ממשלה אשר תסכים לעסקה עם רוצחים אלה עושה כן על אחריותה בלבד. מה שאירע בווינה הוא שממשלה דמוקרטית, ממשלה אירופית, הגיעה להסכם עם טרוריסטים, ובכך המיטה על עצמה חרפה. בכך היא הפרה עקרון בסיסי של שלטון החוק”. בתום נאומה בשטרסבורג טסה גולדה מאיר לאוסטריה.

הקאנצלר קרייסקי קיבל את גולדה מאיר במשרדו, ישוב מאחורי שולחן רחב-מימדים ששימש לו מעין “חומת מגן”. בעודה מתיישבת במקומה, החלו השניים לשוחח. “מאחר שהטרוריסטים הערבים כשלו בניסיונותיהם המחרידים להביא הרס וחורבן על ישראל, באחרונה הופנו מעשי הזוועה שלהם כנגד מטרות ישראליות ויהודיות ברחבי אירופה, בסיועם ובעידודם של ממשלות ערביות”, אמרה גולדה מאיר.

“ויודעת אני שכיהודי מעולם לא הבעת כל עניין במדינה היהודית”. קרייסקי השיב: “אומנם כך. מעולם לא הסתרתי את אמונתי בכך שציונות אינה הפתרון לבעיות היהודים, יהיו אשר יהיו”. גולדה מאיר השיבה בדיפלומטיות: “אי לכך, על אחת כמה וכמה, עלינו להודות לממשלתך על כל אשר עשתה למען מעבר אלפי היהודים דרך אוסטריה מברית המועצות דרך שנאו לישראל”. “אך מחנה המעבר שנאו היה לנו לבעיה זה זמן מה”, ענה קרייסקי בנוקשות. “איזו מן בעיה?”, שאלה מאיר. “ראשית, תמיד הוא היה מטרה ברורה למתקפת טרור...”.

גולדה קטעה אותו, ובנימת תוכחה גלויה, אמרה: “מר קרייסקי, אם תסגור את שנאו, זה לא יסתיים לעולם. בכל מקום שבו יתאספו יהודים באירופה במעבר לישראל, יוחזקו הם בידי הטרוריסטים עד לקבלת כופר”. “אך מדוע על אוסטריה לשאת בעול זה לבדה?”, התריס קרייסקי. “מדוע לא אחרים?”. “כמו מי?”, שאלה גולדה. “כמו ההולנדים. הטיסו את המהגרים להולנד. אחרי הכל, ההולנדים מייצגים אתכם ברוסיה” (זו הייתה האמת. מאז שהרוסים ניתקו את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל במהלך מלחמת ששת הימים בשנת 1967, השגרירות ההולנדית במוסקבה ייצגה את האינטרסים של ישראל במקום).

“בטוחני שההולנדים היו מוכנים לחלוק את העול אם היו יכולים”, ענתה גולדה בניסיון להקנות לדבריה נימה של שוויון-נפש. “אך הם אינם יכולים. אין הדבר תלוי בהם, אלא ברוסים באופן מוחלט, והרוסים הבהירו שאינם מוכנים לאפשר ליהודים לטוס ממוסקבה. אם היו יכולים, היינו מטיסים אותם ישירות לישראל. הדרך היחידה שבה הם יכולים לעזוב היא ברכבת, והארץ היחידה שהייתה מוכנה שהיהודים יעברו דרכה היא שלך”. קרייסקי ענה: “גברת מאיר, זוהי חובתה ההומניטארית של אוסטריה לסייע לפליטים מכל ארץ שהיא, אך לא כאשר סיוע זה מעמיד את אוסטריה בסיכון. לעולם לא אהיה אחראי לשפיכות דמים על אדמתה של אוסטריה”. “והאין זוהי חובה הומניטארית לא להיכנע לסחיטת טרוריסטים, הר קאנצלר?”, שאלה גולדה. “אוסטריה היא מדינה קטנה, ושלא כמו למעצמות-העל, למדינות הקטנות אין אופציות רבות כאשר הן נסחטות בידי טרוריסטים”.

“אינני מסכימה”, סיננה גולדה בזעם. “אין להגיע לעסקאות עם טרוריסטים, יהיו הנסיבות אשר יהיו. מעשיך לבטח יעודדו תקריות נוספות שבהן יישבו בני ערובה. בגדת בעולים היהודים”. מצחו של האיש התקמט למבט זועף. “איני יכול לקבל שפה מעין זו, גברת מאיר, איני יכול...”. “פתחת את הדלת לטרוריזם, הר קאנצלר”, ירתה ראש הממשלה כלא נרתעת. “המטת חרפה מחודשת על אוסטריה. אני מגיעה ממועצת אירופה, וכמעט כל אחד ואחד גינה את מעשיך. רק העולם הערבי רואה בך כגיבורם”. “ובכן, איני יכול לעשות דבר בנוגע לכך”, אמר הקאנצלר האוסטרי בקול חסר מבע, ונראה דומם באופן לא נינוח. ואז, במשיכת כתף מרומזת המשיך: “את ואני שייכים לעולמות שונים.” “אכן כך הדבר, הר קרייסקי”, אמרה גולדה מאיר בקול סדוק בלאות יהודית לגלגנית. ואז אמרה לו: “אוותר על עונג מסיבת העיתונאים. אין לי דבר לומר להם. אני הולכת הביתה”, ויצאה דרך המדרגות האחוריות.

חמש שעות מאוחר יותר אמרה לתקשורת הישראלית שהמתינה לה בשדה התעופה בן-גוריון: “לדעתי, הדרך הטובה ביותר לסכם את הלך רוח פגישתי עם הקאנצלר קרייסקי במשפט אחד היא לומר כך: אפילו כוס מים הוא לא הציע לי”. בזמן שכמעט כל מעייניה של ראש ממשלת ישראל היו נתונים לעניין האוסטרי הלכו ונשלמו ההכנות במצרים ובסוריה לקראת המתקפה המשולבת שיצאה לדרך ביום הכיפורים, שישה באוקטובר 1973, שעה 14:05, והיוותה את מהלך הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים.

***
תמונות:
יהודים מברית המועצות בתחנת הרכבת בוינה (צילום: הארכיון הציוני המרכזי)
גולדה מאיר וברונו קרייסקי 2 באוקטובר 1973 (צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)


הכתבה המלאה התפרסמה בגיליון מספר 5 של ישראל דיפנס

אולי יעניין אותך גם