האם הצבא חסר אונים אל מול פעילי הימין?

התגובות למעשי הטרור היהודי מתעלמות לחלוטין מכך שהצבא נחשף בחולשתו ובחוסר יכולתו להתמודד עם ה"טרור היהודי"האם הצבא חסר אונים אל מול פעילי הימין?

במחצית הלילה פולשת לה קבוצה, לא חמושה, של טרוריסטים וכובשת בסיס של חטיבה קרבית בצה"ל; מפקד החטיבה נרגם באבנים; סגנו נפצע בראשו; והצבא מרכין ראשו, מנגב את היריקות והדם כאלו גשם הם, ולמרבה ההשתוממות – אינו עושה דבר.

דוברי משרד הביטחון וצה"ל הצדיקו את חוסר התגובה המיידית בהפתעה, הצבא נועד כדי להגן על המתנחלים בשטח לא להם, ולא יכול היה לצפות שדווקא הם יתקפו אותו. וצה"ל, כאלו אינו חי בשטח, כאלו המפקדים והחיילים אינם מסתופפים בבתי המתנחלים וסופגים את כל המידע הדרוש בכל ארוחת שבת ואבטחת התנחלויות לא חוקיות. למתנחלים פורעי החוק שמגובים ע"י ציבור לא קטן ובעל השפעה פוליטית וצבאית, יש מודיעין טוב יותר מאשר לשב"כ ולצה"ל. אנשיהם ציינו בגלוי שמידע שוטף זולג אליהם מהצבא, החל מתכניות פינוי, סדר כוחות ולוחות זמנים, וכלה במועדי פינוי והערכות לקראתם. למרות היתרון המודיעיני של האגף האקטיביסטי של ההתנחלויות, לא היתה כאן הפתעה.

השב"כ והצבא יודעים על המתרחש החל מתשתיות התסיסה, בניית מרכזי האלימות, תכניות פעולה, ואפילו שמות של המארגנים והפעילים בארגון הטרור היהודי החדש. התראות חמות נדלקו בתקופה האחרונה, החל מפעולות 'תג מחיר' וכלה בפלישה קודמת לבסיס צה"ל והשחתת ציוד צבאי. לא הפתעה הייתה מקור חוסר האונים, לא תדהמה הייתה מקור הקפיאה על השמרים.

כמעט כל התגובות למעשי הטרור היהודי מגנות את חבורות הטרוריסטים וסכנותיהם; הן מתעלמות לחלוטין מחולשות צה"ל והשב"כ שמעלות הערכות נוגות לגבי כושרו המבצעי, יכולת הפעולה שלו, רמתו, ואיכותו. למרות מידע מקדים ומפורט - לא נערכו יחידות צה"ל כראוי. החדירה הקודמת לבסיס צה"ל לא שינתה את ההערכות וההוראות לתגובה מול נסיונות חדירה נוספים. האם שוב אשם הש.ג. שלא מנע את החדירה (כמו אותו ש.ג. ב"ליל הגלשנים" שחשף חולשה אינהרנטית של בסיסים שאינם בקו החזית).

חולשה ראשונית היא כושר הערכה מודיעינית של גופי המודיעין בצה"ל ובשב"כ. חולשה זו כה ברורה שאין צורך להכביר מלים. חולשה שניה היא הערכות הבסיסים לשמירה על עצמם בפני חדירות טרוריסטים, ערבים ויהודים כאחד. חולשה שלישית היא היא זמן תגובה ארוך ביותר; למרות שהחבורות הללו ידועות ומתועדות לא נאסר איש אפילו 24 שעות לאחר "כיבוש" הבסיס. וחולשה שמעוררת פחד – רפיון הדעת של המפקדים בדרגים הגבוהים ביותר בפיקוד מרכז ובמטה הכללי.

נאומים תקיפים נשמעו מעל כל במה אך שום פעולה הפגנתית, שום שינוי הערכות פומבי נגד הטרור לא החלו. ובהקשר זה, נאומי אלוף הפיקוד, הרמטכ"ל, וראיונות עם שר הביטחון, לא כללו שום יוזמה הרתעתית של מערכת הביטחון לקדם את פני הרעה הבאה. צה"ל נערך כלפי איומים שונים בצורה סדורה ומתוכננת, אך למדנו על בשרנו שהוא ייבחן מול אתגרים לא צפויים.

לדאבון הלב כשל צה"ל בסדרת הארועים האחרונים: כמו חדירת מאות אזרחים סוריים לגבול ישראל ליד מג'דל שאמס וההשתלטות הכושלת על ספינת 'מרמרה', ולא סיפק מודיעין מקדים, הערכות, וביצוע איכותי. הארועים האחרונים אמורים להדליק לא אור צהוב אלא זרקור אדום. הלקחים שאמורים קברניטי מערכת הביטחון רחבים הרבה יותר מאשר הרמה המיקרו-טקטית. יש בהם כדי להצביע על בינוניות שפשתה בקרב שכבות נרחבות בצה"ל. אומנם נותרו בו איים רבים של איכות הראויה להערכה והערצה, אך ייתכן שהם בולטים כל כך על רקע אוקיינוס של בינוניות. התמודדות עם הבינוניות היא אתגר חיוני שניצב בפני המפקדים בכל הדרגים והדרגות.

האם משימה זאת נכללת בתכנית העבודה הרב-שנתית החדשה?

אולי יעניין אותך גם