האינתיפאדה השלישית?

2013 הוגדרה בצה"ל כ"שנת הכרעה" מול איראן. הדרג המדיני הגדיר לצה"ל יעדים לעימות צבאי: קיצור המערכה, מינימום נזק בעורף ותמונת ניצחון ברורה. כיצד צה"ל נערך לממש זאת בתכנית העבודה לשנה האזרחית החדשה?

תכנית העבודה של צה"ל לשנת 2013 מבוססת על שתי הנחות יסוד: המזרח התיכון נמצא במצב של  חוסר יציבות אזורי, וצה"ל צריך להיות מוכן למגוון רחב של תרחישי עימות - ממלחמה מול איראן ועד לסיבוב לחימה נוסף מול החמאס ברצועת עזה.

הדרג המדיני הציב לצה"ל, עוד לפני הבחירות, שנערכו ב-22 בינואר 2013, שלושה עקרונות מפתח: קיצור המערכה (כל מערכה שלא תהיה), מינימום נזק בעורף ותמונת ניצחון ברורה.

בצה"ל הפכו את הנחיות הדרג המדיני לתכנית עבודה בעלת שישה סעיפים: עליונות מודיעינית מוחלטת, המשך פיתוח היכולת למהלומת אש אווירית בעיקרה, פיתוח יכולת לתמרון קרקעי מהיר ורציף, המשך השקעה במערכות הגנה אקטיבית נגד טילים ורקטות והשקעה רבה בלוחמת סייבר ובמכשול לאורך הגבולות.

במקביל, נערך צה"ל להמשך לחימה שקיבלה את השם מב"מ (מערכה שבין המערכות) -  שעיקרה פעולות שנועדו לסכל יכולות מתפתחות של האויב (על פי פרסומים זרים, צה"ל מעורב בפעולות בסודן שבאפריקה, למשל, שנועדו לעכב את התעצמות החמאס והג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה בנשק ארוך טווח).

תכנית העבודה של צה"ל לשנת 2013 היא חלק מתכנית רב שנתית (תר"ש) המכונה "עוז", שאמנם מעולם לא תוקצבה על ידי הממשלה (בגלל הבחירות), אך צה"ל מתייחס אליה כתר"ש לכל דבר.

תמונת מצב מודיעינית

על מנת להבין את תכנית העבודה של צה"ל, צריך להבין קודם כל את תמונת המצב המודיעינית, כפי שצמרת צה"ל רואה אותה. 2013 מוגדרת בצה"ל כ"שנת הכרעה", אבל יש סיכוי סביר שהיא תתגלגל להיות שנת מלחמה. וגם אם השנה תסתיים ללא מלחמה בחזית כשלהי, ניתן לקבוע כי מעולם לא נכנס צה"ל לשנת עבודה עם כל כך הרבה סימני שאלה, כמו שהוא התחיל את השנה האזרחית החדשה.

ההנחה שבבסיס תכנית העבודה של צה"ל לשנת 2013 היא שהמזרח התיכון נמצא בתקופת השתנות שטרם הסתיימה. הטלטלה נמשכת. תהליכים בעלי משמעות היסטורית, שבעבר היו לוקחים שנים ארוכות, מתרחשים כיום בתוך שבועות ואף ימים בודדים. ולא רק המזרח התיכון משתנה: גם המערכת הבינלאומית כולה. ארה"ב כבר אינה כוח עולמי יחיד. רוסיה, סין והמדינות המתפתחות מאתגרות אותה.

איראן תחילה: עם תחילתה של שנת 2013, מבינים בצה"ל כי החזית האיראנית היא הגורלית באמת. והיא גם זו שתתחמם ראשונה, ככל הנראה באביב 2013. ההערכות בישראל הן שלאחר הקמת ממשל ברק אובמה החדש בארה"ב, יתחדשו בקרוב גם השיחות של המעצמות עם איראן. המעצמות ידרשו מאיראן להתפרק מאורניום שכבר הועשר לרמה צבאית של למעלה מ-20 אחוזים, לעצור את פעולת הצנטריפוגות, ולפרק את המתקן הגרעיני בקום. ככל הנראה, השיחות יסתיימו שוב ללא תוצאות.

האם ארצות הברית תממש את האיום הצבאי ותתקוף באיראן? הרבה תלוי גם באיראנים עצמם. כמו שהדברים נראים עכשיו, הם ינסו לשמר 240 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 20 אחוזים ומעלה, שיהיו להם עד לאביב, ויכריזו על  עצירת ההעשרה. אם הלחץ עליהם יהיה כבד מספיק, הם גם ימירו חלק מן האורניום המועשר למוטות גרעיניים שלא ניתן לעשות בהם שימוש צבאי (כפי שעשו גם במהלך השנה האחרונה, כדי להפחית לחץ מעליהם).

ארצות הברית לא תמהר לתקוף. גם האיראנים לא ימהרו לנטוש את תכנית הגרעין (הם יחפשו דרכים להמשיך אותה בהסתר). למעשה, איראן תהפוך להיות באביב הקרוב "מדינת סף", שתחליט מתי לעשות את השלב הבא בתכנית הגרעין שלה, בעיתוי נוח מבחינה בינלאומית. ישראל הצהירה בעבר לא פעם כי לא תשלים עם הפיכתה של איראן ל"מדינת סף", אבל האם תתקוף את מתקני הגרעין באיראן בפעולה אווירית לבדה? זה לא נראה כך.

חיזבאללה: הסיכוי למלחמה מול חיזבאללה בלבנון במהלך שנת 2013, נגזר באופן ישיר מהסבירות למלחמה מול איראן. חיזבאללה נחלש בעקבות הצרות של בשאר אסד בסוריה (כוחות חיזבאללה לוחמים בסוריה בניסיון לשמר את המשטר, ואף סופגים אבידות לא מועטות).
גם העובדה שחיזבאללה הפך להיות חלק בלתי נפרד ממשלת לבנון מצירה את החופש שלו לפעול צבאית מול ישראל, בפעולות שהן מעבר לשליחת מזל"ט. מצד שני, אם איראן תותקף, חיזבאללה ישגר לעברנו את ארסנל הנשק האדיר שאיראן בנתה לו בדיוק בשביל היום הזה.
 הסבירות למלחמה מול חיזבאללה ב-2013: נמוכה עד בינונית. 
סוריה: הסיפור הסורי ברור הרבה פחות ונפיץ הרבה יותר. זוהי תמונת המצב בפרוס 2013: אסד מאבד עוד ועוד איזורי שליטה (בצד הסורי של רמת הגולן, ליד הגבול אתנו, שולטים כבר המורדים באופן מלא). יש לבשאר אסד שתי אפשרויות - להתבצר במובלעת עלאווית, שתיתמך על ידי איראן וחיזבאללה, ולהמשיך לנהל מלחמת אזרחים שיכולה להימשך גם שנים, או לנטוש  למדינת מקלט. כמובן שגם האפשרות שהמורדים יגיעו אליו ויחישו את קיצו, אינה מופרכת.
 היום שבו אסד יאבד את כסאו עלול להיות המסוכן ביותר מבחינת ישראל. כצעד יאוש שיכניס אותו להיסטוריה הערבית, בשאר יכול להורות לאחרוני נאמניו לתקוף דווקא אותנו, כמו שהוא שיגר רקטות סקאד לאזורים בשליטת המורדים בשבועות האחרונים.
ירי הסקאדים מלמד עד כמה מצבו של אסד נואש. מצד שני, הפרסומים שהיו השבוע על שימוש  בחומרי לחימה כימיים בסוריה, כנראה מקדימים במעט את זמנם. לפי הערכות מעודכנות, האזרחים הסוריים שנראו בצילומי התקשורת לא נפגעו מחומרי לחימה סוריים תקניים (גז סארין או החומר VX) אלא מרימוני גז המשמשים לפיזור הפגנות (משהו קצת יותר אלים מהגז המדמיע, שנחשב "נשק אל-הרג" אצלנו).
 עם זאת, הפחד בישראל מפני נפילה של  מאגרי הנשק הכימי לידיים "לא אחראיות" בסוריה או לידי חיזבאללה בלבנון - הוא אמיתי.
בישראל מעריכים כי אם אסד יאבד את השלטון – יכולה להימשך מלחמת אזרחים בין כוחות המרכיבים כיום את הקואליציה נגדו. בשלב הבא של המלחמה יתעמתו מיליציות עלאוויות (מאומנות על ידי איראן וחיזבאללה) מול כוחות סלפיים (נתמכים על ידי ערב הסעודית) ומול האחים המוסלמים בסוריה (נתמכים על ידי קטאר וסעודיה). המערב יתמוך בכוחות הסונים המתונים, החילוניים, של סוריה, שגם הם אינם קוטלי קנים.
בשורה התחתונה, הסבירות לעימות של ישראל במתכונת כלשהי בחזית הסורית במהלך השנה הקרובה היא נמוכה עד בינונית.
ירדן: בכל הקשור לגבולנו המזרחי, ירדן ממשיכה להיות אי של יציבות גם בסוף 2012. אך אם המלך עבדאללה יאבד את כיסאו ב-2013 והגבול הארוך עם ירדן ישוב להיות זירת טרור כמו בימי "ארץ המרדפים" בשנות ה-60 של המאה שעברה, כהמשך לתופעות חוסר היצבות בעולם הערבי, זה עלול להיות אסון אסטרטגי מבחינת ישראל.
הסיכוי לתסריט בלהות כזה: נמוך.
מצרים: בכל מה שקשור למצרים, הראיס, איש תנועת האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, לא הפסיק להפתיע את המודיעין הישראלי ב-2012.
מורסי מפתיע באופן שבו ביצע הפיכה בצבא ומינה בו את מקורביו, וגם בפרגמטיות שהוא מגלה ביחסיו עם ארה"ב וישראל (את הקשר הרציף עם ישראל מוביל מטעם מצרים המשרד לענייני מודיעין, ולא לשכת הנשיאות).
אין מקום לטעות: האידיאולוגיה של מורסי ברורה, והיא אינה מקצה ליישות הציונית מקום במזרח התיכון, אבל הצורך להאכיל 90 מיליון פיות, גם באמצעות סיוע אמריקאי שנתי בסך 1.3 מילאירד דולר, מביא אותו, בינתיים, למחוזות של מתינות מדהימה.
 מורסי לא אהב את המערכה שאליה התגלגל החמאס מול ישראל בחודש נובמבר 2012 (בראייתו, בחוסר אחריות, לנוכח האינטרסים הנשגבים שעומדים בפני תנועת האחים המוסלמים שמבססת את שלטונה במצרים), והוא אינו ממהר לפתוח את המעבר בין מצרים לרצועת עזה ברפיח לאחר סיום המבצע (במערכת הביטחון ובדרג המדיני בישראל יש לא מעט גורמים ש'מתים' שזה יקרה, כדי שמצרים תיתפס כאחראית לנעשה ברצועת עזה, וישראל לא תואשם במצור).
מבחינת ישראל וארה"ב, מורסי ייבחן באופן שבו יפעל כדי למנוע התחמשות מחודשת של החמאס בטילים ארוכי טווח שיאיימו על תל אביב. חלק מהטילים הגיעו מאיראן ועברו אלפי קילומטרים   דרך סודן וכל רוחבה של מצרים (כולל קטע קריטי בתוך תעלת סואץ), מבלי שהשלטונות המצריים נקטו אצבע למנוע את ההעברה.
ישראל וארה"ב מצפות עכשיו מהמצרים לעשות הכל כנגד העברת נשק דרך שטחם לרצועת עזה. נראה כי מאז "עמוד ענן" סיכלו הכוחות המצריים לפחות שלוש העברות נשק (שתיים שמקורן בלוב, והברחה נוספת מאיראן דרך סודן). זה לא מלמד שום דבר לגבי ההמשך.
כך או כך, הסבירות לביטול הסכם השלום על ידי מצרים ויצירת עימות צבאי או מדיני מול ישראל במהלך 2013 הוא אפסי. הטווח הרחוק, בכל מה שקשור למצרים של האחים המוסלמים, הרבה פחות אופטימי.

החמאס מבסוט
ומה עם החמאס? הוא יכול להתהדר ב-2013 במה שנתפס בעולם הערבי כהישגים הגדולים שלו בעימות מול ישראל ב"עמוד ענן" (נובמבר 2012) ולהשקיע את האנרגיה בביסוס שלטונו האזרחי ובהצטיידות הצבאית לקראת העימות הבא במקביל לפיוס עם ה"אחים" מהפתח, ששולטים ביהודה ושומרון (כשלב להשתלטותו גם על הגדה המערבית).
 ולמרות שהאינטרס החמאסי הוא לשמור על שקט לפחות בחודשים הבאים, יש אינספור תסריטים שלפיהם המצב ברצועת עזה מתדרדר במהירות, ומתגלגל לסיבוב לחימה נוסף.
לפיכך, הסיכוי לסיבוב לחימה נוסף מול חמאס ב-2013: בינוני.  
אינתיפאדה שלישית?
לגבי יהודה ושומרון, לא צריך תחזיות באשר לשנת 2013: מאז סיום "עמוד ענן" השטח שם כבר תוסס.
לא מדובר בשידור חוזר של האינתיפאדה הראשונה וגם לא בחזרת פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה, אבל השקט שאיפיין את יהודה ושומרון במהלך השנים 2008-2012 הוא נחלת העבר.

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין 12 של "ישראל דיפנס"

אולי יעניין אותך גם

Saudi Crown Prince Mohammed Bin Salman. Bandar Algaloud/Courtesy of Saudi Royal Court/Handout via REUTERS 

דעה | בסעודיה הבינו - המעצמה האזורית היא איראן. לא ישראל 

בחודשים האחרונים סעודיה מתקרבת לאיראן מתוך הבנה שישראל וארה״ב אינן מסוגלות לעצור את תכנית הגרעין הצבאית של טהרן. לצדה גם מצרים. חלק מהאחריות רובצת על ירושלים שסיפקה הבטחות ללא תוצאות בשטח