איראן: הפספוס והאופציה הצבאית

הטור השבועי של עמיר רפפורט

המו"מ האינטנסיבי שמנהלות המעצמות עם איראן יכול להיחשב פספוס ישראלי בקנה מידה היסטורי: ייתכן, כי אילו ישראל הייתה מנהלת את מהלכיה בסוגיה האיראנית בצורה אחרת, הדרישות שהופנו השבוע לאיראן בתמורה להקלה בסנקציות לא היו קשורות רק לתכנית הגרעין אלא גם לפירוק מנשק של חיזבאללה וכוחות איראניים אחרים במזרח התיכון, כמו הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני. נשמע מופרך? לא בהכרח.

סוגיית הגרעין האיראנית היא הזדמנות לפתור כמה עניינים אחרים. הרעיון עלה כבר בכמה הזדמנויות בעבר, וייתכן מאוד שהיה נופל על אוזניים איראניות קשובות. יש לכך אפילו היגיון: איראן חימשה את חיזבאללה בכמויות אדירות של נשק (כולל 5000 טילים שיכולים להגיע עד לתל אביב! על פי דברים שאמר בשבוע שעבר אלוף פיקוד העורף, איל אייזנברג), בראש ובראשונה לצורכי הרתעה.

חיזבאללה היא האמצעי העיקרי של איראן להגיב, במקרה שתותקף על ידי ישראל או על ידי המערב. זה בהחלט סביר שבמסגרת המו"מ עם המערב, איראן הייתה מסכימה ביתר קלות לוויתורים בסוגיות שקשורות לחיזבאללה ולארגוני חסות אחרים. היא לבטח הייתה מעדיפה לוותר שם מאשר בסוגיות הקשורות לה עצמה באופן ישיר. בבסיס התפיסה שאפשר לדרוש מאיראן תשלום על הקלת הסנקציות גם בזירה הלבנונית, עומדת ההנחה (שמקובלת כיום גם בישראל) לפיה איראן בכל מקרה תגיע במוקדם או במאוחר ליכולת גרעינית לצורכי חשמל אזרחי. איראן זקוקה לאנרגיה גרעינית באמת - כיום היא תלויה במדינות סוניות עוינות מבחינתה, כדי לזקק את הנפט הרב שברשותה, ויש בסיס לטענתה שהכור הגרעיני האזרחי בבושהאר הוא "מהמוצדקים".

נראה כי ישראל לא פעלה מספיק בשנים האחרונות כדי לעשות אבחנה בין פרויקט הגרעין האיראני האזרחי ובין הפרויקט הצבאי, ולקדם את הקשר בין הקלה בסנקציות ובין צמצום היקף נשקו של החיזבאללה, לפחות. עם זאת, בראיה לאחור הטעות החמורה ביותר נעשתה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך הופעתו באו"ם לפני כשנה: נתניהו הציב אז (בסיוע איור הרימון המפורסם) את הקו האדום מול איראן כך שהיא לא תחצה את הסף של 250 ק"ג אוראניום מועשר ברמה 20 אחוז ומעלה – כמות ושיעור העשרה המעידים על כוונות צבאיות. עכשיו ברור כי נתניהו שיחק, בעצם, דווקא לידי האיראנים.

המו"מ שנוהל עימם השבוע היה מבחינת משתתפיו עמוק בתוך הקווים האדומים שהציב נתניהו. אלא שמבחינה מעשית, הקו האדום הזה הוא חסר חשיבות: לאיראן יש כיום 19 אלף צנטריפוגות!. גם אם יעצרו את תהליך ההעשרה ברמה של 3 אחוז בלבד, הם יוכלו להעשיר את האורניום שברשותם לרמה צבאית בכמות נדרשת לפצצה בתוך שבועות ספורים בלבד, ובעיתוי שימצאו לנכון (הם יעשו זאת אחרי שיגרשו את פקחי הסוכנות לאנרגיה אטומית, או שימשיכו את ההעשרה ללא הפסקה במקומות מסתור).

הכי גרוע מהזווית הישראלית זה שישראל אינה נמצאת כעת בעמדת השפעה ממשית על המו"מ. אמנם יש עדכונים ואפילו התייעצויות (למשל, נציג צרפת למו"מ שוחח לפני כמה שבועות במשך שעות ארוכות עם השר לעניינים אסטרטגיים ולמודיעין, יובל שטייניץ, הנציג האמריקאי ביקר בארץ השבוע והנשיא הצרפתי אפילו יבוא לארץ בעצמו בשבוע הבא), אבל לא מדובר בהשפעה של ממש, בעיקר משום שהאמריקאים הם אלה שנותנים את הטון. כך קרה שהנכונות האמריקאית להגיע עם איראן להסכם על הקלת הסנקציות נפלה על ישראל (הן על הממסד הביטחוני והן על הצד המדיני) כמו פצצה קונבצנציונאלית – המודיעין הישראלי העריך כי יש סיכוי לא רע להתקדמות לקראת הסכם בסבב השיחות האחרון עם איראן אבל לא היה מודע לכך שארה"ב הגיעה לשיחות כשהיא להוטה להגיע להסכם כמעט בכל מחיר.

דו"חות מקצועיים שהועברו לדרג המדיני תיארו את מה שקרה מבחינת ישראל בין יום רביעי שעבר ליום שישי כקריסה של ממש במשטר הסנקציות. המאמץ שנעשה מאז (בעיקר בסיוע הצרפתים שמגלים באמת את העמדה הניצית ביותר כלפי איראן - אין מדובר ב"המצאה" של התקשורת) הוא פחות הוא יותר קרב בלימה. ישראל מנסה לשכנע שאת ההקלה בסקנציות יש להתנות בהסגה של תכנית הגרעין האיראנית לאחור. הטענה היא שהקפאה בלבד של תכנית הגרעין צריכה להיענות בהקפאת הסנקציות. זה המקסימום שישראל יכולה לשאוף אליו עכשיו. על פירוק הצינטריפוגות או פירוק של הכור בא-ראק (תיאורטית, הכור הזה יכול להתחיל לפעול באפריל הבא ולייצר פצצת גרעין גם במסלול של מים כבדים ופולטוניום במקביל למסלול העשרת האוראניום) אף אחד כבר אינו מדבר.

חזרה לאופציה הצבאית 

ההסכמים המסתמנים נתפסו השבוע בעיניים הישראליות כמו הסכמי השלום שנחתמו עם היטלר לפני מלחמת העולם השנייה, לא פחות. בהנחה שאיראן תזחל בחסותם לעבר גרעין (אזרחי וגם צבאי) תחזור מבחינת ישראל האופציה הצבאית לשולחן, למרות הקושי המדיני לבצע תקיפה בעידן של הסכם עם איראן. דיבורים מחודשים על תקיפה יהיו בבחינת דה-ז'ה-וו לימים של 2010- אביב 2011: ראש הממשלה בנימין נתניהו שקל אז ברצינות להורות על תקיפה של מתקני הגרעין באיראן, והוא ניהל על כך דיונים רבים בקבינט, כפי שנחשף בסדרת פרסומים בשנה האחרונה. והנה ארוע קטן שלא סופר: בסיומו של אחד הדיונים באותם ימים, לחש נתניהו דבר מה על אוזנו של אהוד ברק, בעמידה, ואז הצמיד הרמטכ"ל בזמנו, רא"ל גבי אשכנזי, אצבע לרקתו וסובב אותה, בתנועה שנועדה לסמן שנתניהו הוא בעיניו "משוגע".

למזלו של הרמטכ"ל, ראש הממשלה לא ראה אז את הסימון. אשכנזי היה אז חלק מהציר שכלל גם את ראש המוסד, מאיר דגן, ואת ראש השב"כ, יובל דיסקין, שהיו, כמותו, ותיקים מאוד בתפקידיהם. כל השלושה התנגדו בתוקף לתקיפה באיראן, ולא נתנו לראש הממשלה הטרי יחסית אפשרות מעשית לבצע מהלך כזה (מבחינה מבצעית, אם ישראל הייתה נחושה לתקוף בכל מחיר, זה היה העיתוי הנכון לתקיפה - לפני שאיראן התחמשה בכמות בלתי נתפסת של צינטריפוגות ולפני שהטמינה חלק גדול מהן במעבה ההר ליד העיר קום- ובאתרים נוספים שקשה מאוד לחדור אליהם כיום). אגב, השר לעניינים אסטרטגיים בזמנו, משה (בוגי) יעלון, מעולם לא היה נחרץ כנגד אופציה של תקיפה באיראן כמו השלילישה אשכנזי-דגן- דיסקין. הוא גם לא תמך במהלך כזה, אלא ביקש לבחון כל הצעה בהתאם לסיכוי ולסיכון שלה.

העמדה הבסיסית שלו נותרה בעינה גם כיום, כאשר יעלון הוא שר הביטחון. גם הרמטכ"ל הנוכחי, רא"ל בני גנץ, הוא לא אחד שיעמוד על רגליים אחרויות כמו אשכנזי בזמנו, כדי לשלול אופציה של תקיפה, אם הדרג המדיני יחליט על כך. מצד שני, הוא לא ינסה לשכנע לבצע תקיפה שכזאת.

מאה מטוסים באוויר

בכל מקרה, זה כבר לא סוד שעל פי הנחיית הדרך המדיני נערך צה"ל להכין אופציית תקיפה מעשית באיראן מזה שנים ארוכות. ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, חשף בשנה שעברה בראיון עיתונאי, כי ההכנות עלו מיליארדי דולרים. האחריות הכוללת על ההכנות הייתה של חיל האוויר. אך מהן אופציות התקיפה שעומדות בפני ישראל כיום? באופן טבעי, כאשר מדברים על אופציה של תקיפה, המחשבה הראשונה היא על מטוסי קרב שעושים גיחה ארוכת טווח, כמו בתקיפות של הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 ובסוריה ב-2007.

אלא שהסיפור האיראני שונה: כדי לבצע תקיפה, על חיל האוויר "לטפל" בו זמנית בארבעה אתרים גדולים, לפחות - המתקן להעשרת אורניום ליד העיר נתנז, המתקן במעבה ההר ליד קום ("פורדו"), המתקן להמרת אורניום ליד איספהן, והכור שליד א-ראק. לדברי סא"ל (מיל') ד"ר רפי אופק, מהמומחים הגדולים של מערכת הביטחון בעבר לסוגיית הגרעין האיראני, המאמץ העיקרי לשיבוש תכנית הגרעין האיראנית יכול להתבצע בעיקר באמצעות פגיעה במתקן בפורדו ובכור בא-ראק "אבל גם נתנז, היא משמעותית. בפורדו מתבצעת העשרה של האורניום לרמה של 20 אחוז, אבל בנתנז יש אלף צינטרפוגות חדשות בעלות הספק עבודה גבוה פי ארבעה מהצינטריפוגות של הדור הראשון". באיספהאן, אגב, מיצרים את ה-UH6, שהוא חומר הגלם של האוראניום המיועד להעשרה.

לאיראן יש גם כור גרעיני בבושהאר, אך מקובל במערב שמדובר במתקן שמיועד לצרכים אזרחיים בלבד והוא אינו מהווה יעד צבאי. לאיראנים עוד עשרות אתרי גרעין קטנים מוכרים יותר ופחות וגם מעבדת מחקר גרעינית בלבד טהרן - תקיפה של המעבדה הזאת עלולה לגרום לקרינה שתפגע במיליוני תושבים ולכן ספק אם ניתן לבצע אותה. ד"ר אופק מדגיש כי כמו "פורדו", המתקן בנתנז נמצא במעבה האדמה. האם לישראל יש בכלל יכולת לתקוף מתקנים תת קרקעיים? לפי הפרסומים בחו"ל, חיל האוויר מצויד בשבעה מתדלקים המבוססים על מטוסי נוסעים של בואינג שעברו הסבה, ואמורים לאפשר לעשרות מטוסים להגיע עד לאיראן (וכמובן, גם לחזור). כמו כן, יש לחיל האוויר כלי טיס בלתי מאוישים ומטוסי ביון וממסר, שיכולים לספק מודיעין בזמן אמת ותקשורת רציפה.

ומה לגבי החימוש?

ב-2010 פורסם כי ארה"ב סיפקה לישראל (דווקא בעידן ברק אובאמה) פצצות חודרות בונקרים. יש להניח כי ישראל מייצרת פצצות חודרות משל עצמה, ואם כן- אין מדובר בפצצת כבדות מסדר גודל שהמאריקאים מחזיקים ברשותם עבור המפציצים הכבדים שלהם. יכולת החדירה היא מוגבלת לשכבת בטון של מטרים בודדים. לחיל האוויר מגוון רחב של פצצות מדויקות נוספות, כמו פצצות "ספייס" של רפאל שיודעות לזהות בשטח מטרות נקודה שהוזנו בהן מבעוד מועד על בסיס השוואת התמונה שב"זיכרון" הפצצה למצב בשטח, וכן ערכות "JDAM", מתוצרת בואינג, שיכולות להוביל כל פצצה חכמה לעבר היעד על בסיס מנגון ג'י.פי.אס. ציוד הלוחמה אלקטרונית שבידי חיל האוויר (רובו מתוצרת אלישרא) עשוי לאפשר למטוסים לחמוק ממערכי ההגנה האווירית של האיראנים וממטוסי הכוננות שלהם. מטוסי הקו הראשון של חיל האוויר הישראלי שיבצעו את תקיפה בתסריט כזה יהיו F15I ("רעם") ו-F16I ("סופה"). המטוסים הראשונים מסדרת מטוס הקרב העתידי F-35 יהיו מבצעיים בחיל האוויר רק בדצמבר 2016.

אך האם החימוש יכול לגרום נזק למתקנים התת קרקעיים? מומחים סבורים כי אם פצצות מדויקות יפגעו בדיוק רב בפתחים של המתקנים התת קרקעיים, ניתן לגרום לכל מתקן נזק כבד מאוד.

תקיפה לא מאוישת

בכל מקרה, יש להניח כי כל מבצע באיראן יהיה סימולטני ולא יכלול תקיפה של יעד אחד בלבד. חיל האוויר יחזיק גם מערך חילוץ לטייסים שיכלול עשרות מסוקים, שיצריכו מתדלקים משל עצמם (מסוק יסעור יכול לתדלק מסוקים אחרים ומצד שני מטוס הרקולס יכול לתלק יסעור).

לצה"ל יש ארסנל של נשק שיכול "לשוטט" אפילו כמה דקות מעל מטרה כלשהי ואז לתקוף אותה, כמו טילי "דלילה" (מתוצרת התעשיה הצבאית) או המל"טים ה"מתאבדים" מתוצרת התעשיה הצבאית (מכונים "הארופ" ו"הארפי").

צבאות אחרים בעולם משתמשים במל"טים חמושים כמו מל"ט ה"פרדטור" של ארה"ב, שביצע אינספור תקיפות בעיראק ובאפגניסטאן.

תקיפה ימית

האם תקיפה יכולה להתבצע גם מהים? כנראה שכן. ספינות טילים יכולות לעבור במפרץ סואץ ולשגר טילים לטווחים של עשרות קילומטרים. ואולם, זהו תרחיש בעל סבירות אפסית שכן קשה מאוד להעלים ספינה ישראלית במימי המפרץ הפרסי.

לעומת זאת, צוללות ה"דולפין" של חיל הים עשויות לקחת חלק בכל תרחיש של תקיפה באיראן. לפי פרסומים זרים, הן מצוידות בטילי טרופדו ים-חוף, מדויקים מאוד. כיום יש שלוש צוללות כאלה. בעוד כשנה תגיע הרביעית.

תקיפת קומנדו

וגם זה יקרה כנראה: צה"ל הקים לפני כשנתיים מפקדת שליטה לכוחות מיוחדים ("פיקוד העומק"). המפקדה עשויה למלא תפקיד כלשהו בתרחיש של לחימה שעלולה להתלקח בעקבות תקיפה באיראן. בכל מקרה היחידות המובחרות של צה"ל, כמו סיירת מטכ"ל, "שלדג" והקומנדו הימי, עשויים להיות שותפים בתרחיש של תקיפה סימולטנית באיראן, באמצעות פשיטה שתהיה גם קרקעית. הכוחות יכולים להגיע לאיראן מהים או במטוסים (בעוד כשנה יהיו לחיל האוויר 6 כלי טיס ראשונים מסוג V22 שהם "חצי מטוס חצי מסוק".

המטוסים יוכלו לקחת כוחות למרחק של מאות קילומטרים ולנחות בכל נקודה – במהירות רבה (המטוס החדש הוא מתוצרת "בואינג"). כיום ניתן להוביל כוחות לטווח של למעלה מאלף קילומטר, המרחק של איראן, רק במאצעות מסוקי "יסעור" או מטוסי "הרקולס" (יודעים לנחות גם על נשטח נחיתה מאולתר בשטח אדמה, במקרה הצורך).

מתקפת סייבר

וזה כפי הנראה כבר קרה, על פי הפרסומים בעולם: ישראל הצליחה לשבש את תכנית הגרעין האיראנית באמצעות מתקפת סייבר של התולעת המתוחכמת "סטוקסנט". לפי הפרסומים, התולעת הוחדרה למתקני הגרעין של איראן באמצעות"דיסק און קי" תמים וגרמה לצינטרפוגות להסתובב במהירות שהרסה אותם. עד שהאיראנים גילו את התקלה, נגרם נזק בלתי הפיך לאותן צינטריפוגות. החבלה הזאת, אם קרתה, הצטרפה לשורה של חבלות שבוצעו בציוד הגרעין בדרכו לאיראן – חבלות שנגרמו להערכת מקורות זרים במבצעים של המוסד הישראלי.

האם ישראל תוכל לחזור על הישג מתקפת הסייבר, המיוחסת לה, פעם שניה? ספק גדול.

בכל מקרה, כל תקיפה שלא תהיה לא תימדד בנזק המיידי שייגרם לתכנית הגרעין האיראנית, אם בכלל ייגרם נזק ממשי. השאלה הגדולה תהיה האם ניתן יהיה למנוע מאיראן לתקן את הנזק לאורך זמן. גם לפני התקיפה של הכור "אוסיראק" בעיראק הייתה התנגדות עזה, וראש אמ"ן בזמנו אפילו התנגד לה עד כדי כך שמודר ממידע על התקיפה, כדי שלא יפעל לשבש אותה. אחד החששות בזמנו היה שהעיראקים ממילא ישקמו את הנזק בתוך 4-5 שנים. כידוע , התקיפה התרחשה בסופו של דבר למרות ההתנגדות העזה בצה"ל (מפקד חיל האוויר בזמנו דוד עברי והרמטכ"ל רפאל איתן היו מגדולי הדוחפים למבצע) , והנזק לכור לא תוקן על ידי העיראקים מעולם (צחוק הגורל: בזמנו הצרפתים היו אלה שהתעקשו לספק לעיראק את הכור "אוסיראק", וכיום הם המעוז האחרון בקו ההגנה המדיני כנגד הגרעין האיראני).

אך האם ישראל יכולה לחלום על הצלחה כה גדולה גם במקרה שתחליט לתקוף את מתקני הגרעין הרבים של איראן, כמו בסיפור העיראקי או בתקיפה בסוריה? כנראה שלא. הנסיבות שונות מאוד, ועוד לא דיברנו על התגובה הצבאית האיראנית שתגיע בהכרח, גם מלבנון.

אולי יעניין אותך גם