איו"ש: בפתחו של עידן ביטחוני חדש

ההכרה בחמאס כריבון בעזה הובילה לעליית מפלס האלימות ביהודה ושומרון; בצמרת צה"ל מתוסכלים מהמצב ומפנים אצבע מאישמה לכיוון הדרג המדיני; בסוריה מעמדו של אסד ממשיך להידרדר והחרדים? הם מגיעים דווקא ברצון ללשכות הגיוס. הטור השבועי של עמיר רפפורט

כמו בכל תחום כמעט, גם במפלס האלימות בזירה הפלשתינית פועל, מבחינת ישראל, חוק הכלים השלובים: השקט שהשתרר מסביב לרצועת עזה הוביל לעליית מפלס האלימות ברחבי יהודה ושומרון. ולא סתם אלימות: בצה"ל ובשב"כ כבר מתייחסים אל המציאות שנוצרה ביהודה ושומרון כאל עידן ביטחוני חדש. השקט הכמעט מוחלט שאפיין את השנים 2008-2012, הוא נחלת ההיסטוריה.

כדי להבין את המציאות החדשה צריך לציין עובדה שלא זכתה לדיון ציבורי משמעותי, וספק אם אפילו אחוז אחד מהציבור הרחב מודע לה: ישראל קיבלה במהלך מבצע "עמוד ענן" בחודש שעבר החלטה בעלת משמעות היסטורית – להכיר בחמאס כריבון מלא ברצועת עזה. זה לא שלפני כן ישראל לא התייחסה אל החמאס כאל אחראי על כל מה שקורה ברצועת עזה, אבל היא הקפידה, לפחות מבחינה סמלית, על כבודה של הרשות הפלשתינית, בראשות הראיס מחמוד עבאס (אבו מאזן).

כך, המצרים עירבו את הרשות במשאים ומתנים שהתנהלו על הפסקת אש בעקבות סיבובי לחימה קודמים (דוגמת "עופרת יצוקה" ב-2009), אלא שזה היה בעידן של הנשיא חוסני מובארק. השליט הנוכחי, איש האחים המוסלמים, מוחמד מורסי (שהמשיך להתמודד השבוע עם צרות מבית, בעקבות ניסיונו הכושל להכתיב חוקה חדשה למצרים), לא סופר לא את אבו מאזן ולא את מלך ירדן ,עבדאללה. בהכרה בחמאס כשליט לכל דבר ברצועת עזה יש היגיון מסוים מבחינת ישראל: כריבון, מחיר ההפסד של החמאס מסיבובי לחימה עם ישראל הוא גבוה יותר, ולפי הרציונל הזה (וגם מתוך רצון לסיים את "עמוד ענן" מהר ככל האפשר מבלי להידרש לפעולה קרקעית בעומק רצועת עזה), העניקה ישראל לחמאס הישגים מרחיקי לכת במסגרת המו"מ בתיווך מצרים – מיד עם הפסקת האש היא ביטלה את ה"פרימטר", רצועה ברוחב 300 מטר ממערב לגדר המקיפה את רצועת עזה, שהכניסה אליה הייתה אסורה מאז סיומו של מבצע "עופרת יצוקה", הסכימה להקלת המצור מעל רצועת עזה ואף הרחיבה את איזורי הדיג המותרים מול חופי הרצועה.

"היהודים מבינים רק כוח"

אם בוחנים רק את ההשלכות הטקטיות של ההכרה בחמאס, אזי ההצלחה של המהלך ושל "עמוד ענן" היא מסחררת. מאז שעה לאחר סיום המבצע (אז שוגרה הרקטה האחרונה לעבר ישראל) ועד לסוף השבוע הזה לא נורה מעזה לעבר ישראל אפילו כדור רובה אחד. זאת, למרות שכוחות צה"ל הרגו שני עזתים שניסו להסתער על הגדר ופצעו עוד כמה מתפרעים.

בשבועיים האחרונים החמאס לקח פיקוד מלא, ועצר גם את ההפגנות (לפי ה"הבנות", לכוחותיו שפועלים מהצד המערבי של הגדר מותר להסתובב רק עם אלה. נשק חם נחשב מחוץ לתחום). באגף המבצעים של צה"ל משווים את הנתונים שנאספו בשלושת השבועות שחלפו מאז סיום "עמוד ענן" לשבועות הראשונים שאחרי "עופרת יצוקה" (אז שוגרו פצצות מגרמה ואף רקטות מהרצועה בקצב של 2-3 ארועים בשבוע. קצב זה הלך ודעך, עד שהתחיל מעגל הסלמה חדש).

הקצינים שמרכזים את הנתונים מתקשים להאמין שהשקט בדרום מאז "עמוד ענן" הוא לגמרי מוחלט. הבעיה היא כשההישג הנוכחי עלול לעלות באסון אסטרטגי לאורך זמן. לא מן הנמנע שהחמאס והג'יהאד האיסלאמי ינסו שוב להתחמש בנשק שמגיע לתל אביב (ו"בעדה תל אביב") כדי למלא את הבונקרים שלהם מחדש (אם ישראל תיזום עימות מול איראן באביב הקרוב, היא לפחות לא תיאלץ להתמודד עם כמות גדולה של פאג'רים שייאמו על מרכז הארץ, תהליך מילוי המחסנים ייקח זמן).

חמורה מההתחזקות העתידית של החמאס והג'יאהד האיסלאמי, זו העובדה שהפתח ביהודה ושומרון ספג מהחמאס מכה ניצחת. זה יהיה פשטני לטעון כי האלימות שוב גואה בשבועות האחרונים בשטחים בגלל שישראל לא ניהלה מו"מ מדיני עם הרשות הפלשתינית במהלך השנים האחרונות, או רק בגלל שתוצאות מבצע "עמוד ענן" ריסקו את ההרתעה, אבל לשני הגורמים האלה יש תרומה מכרעת למצב החדש שנוצר בשטח. נתחיל בעניין המדיני: הקיפאון בהחלט יצר תסכול רב ברחוב הפלשתיני. העובדה שהציפיות למדינה פלשתינית שתוכר על ידי האו"ם כבר בספטמבר 2011 נכזבו, בתוספת מחאה אותנטית על המצב הכלכלי ויוקר המחיה (בהשפעת הפגנות ההמונים שסחפו את הרחוב הערבי בשנתיים האחרונות), הפעילה לחץ כבר על אבו מאזן לנקוט בצעד החד צדדי של פניה לאו"ם בכ"ט בנובמבר השנה, להכרה בפלשתין כמדינה ה-194, במעמד של משקיפה. אבו מאזן לא רק הוביל את המהלך המדיני המוצלח מבחינתו, הוא גם החל להשתמש בנאומיו בטרמינולוגיה של "מאבק עממי", ונאם על במה בלב רמאללה לאחר ההכרזה באו"ם, כאשר מאות פלסטינים צעקו מולו - "מיליון שאהידים יעלו לירושלים". הוא מעולם לא נראה דומה כל כך לערפאת, עד לאותו מפגן.

הוויכוח ההיסטורי האם הראיס המייסד של הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת, יזם את האינתיפאדה השנייה שפרצה לאחר ביקור של אריאל שרון בהר הבית בספטמבר 2000, או רק רכב עליה, לא יוכרע לעולם, אבל לגבי אבו מאזן המקרה יותר פשוט: למרות הנאום ברמאללה, במערכת הביטחון הישראלית עדיין שוררת תמימות דעים שהדבקות שלו בדרך המדינית היא אותנטית. אבו מאזן אינו מנהיג של אינתיפאדות, והמודל שלו דומה יותר לשילוב בין דוד בן גוריון וחיים וייצמן. הבעיה שלו היא שהציבור שלו משוכנע למדי כי דרך המאבק היא הנכונה, וכי "היהודים מבינים רק כוח". אנחנו עוזרים לפלסטיני מהרחוב להגיע למסקנה הזאת.

בכל מקרה, מבחינת אבו-מאזן, הוא רק שילהב קצת את ההמונים, וקירב אליו את ראש המודיעין המסכל לשעבר, הפנסיונר ג'יבריל רג'וב (כיום, כובעו הממלכתי הרשמי הוא יו"ר התאחדות הכדורגל הפלשתינית), שמצידו יזם תהלוכות מחאה נגד הכיבוש על רקע ההכרה באו"ם. אגב, עוד פנסיונר שעשה קאם-בק בשילהוב ההמונים הוא ראש עירית שכם לשעבר, באסם שקעה, שלזכותו יאמר כי התנגד להסכמי אוסלו לכל אורך הדרך. על רקע הרצון של הרשות הפלשתינית להעיר את הרחוב, ועל רקע שיחות הפיוס של הפתח עם החמאס, נפסקו המעצרים של אנשי חמאס ביהודה ושומרון כבר בעיצומו של מבצע "עוד ענן".

גם השבוע לא נרשמה פעילות משמעותית של כוחות הביטחון הפלשתיניים כנגד החמאס. מפקדי כוחות הביטחון הפלשתיניים, אגב, נמצאים במילכוד קשה: הישגי החמאס בעזה פגעו פגיעה אנושה ביוקרה שלהם. רבים ברחוב כבר משווים את כוחות הביטחון הפלשתינים, שקמו בסיוע מסיבי של ארה"ב ואירופה, ובתמיכה מלאה של ישראל, לצבא דרום לבנון הזכור לרע, בעיניים ערביות.

הלחץ מן הרחוב משפיע קודם כל על דרגי השטח, והביא לתקריות שבהן היו מעורבים אנשי כוחות ביטחון פלשתיניים בחברון, בטול כרם ובג'נין (בג'נין מנע מחסום של משטרה פלסטינית מעבר מכוח מילואים של צה"ל. המילואמניקים, עשו "פרסה" ונסעו בדרך עוקפת, במקום להתעקש לעבור. הם חטפו על כך ביקורת נוקבת ממפקדי הגזרה שלהם). השבוע כבר ניכרו סימנים כי הרשות הפלשתינית מנסה לעצור את גל האלימות המתפתח ולשלוט בגובה הלהבות, אבל שורה של תקריות בכל רחבי יהודה ושומרון מוכיחה כי לא יהיה קל להחזיר את השד לבקבוק, אם בכלל יהיה ניסיון ממשי להחזיר את המצב לקדמותו.

ניצן אלון אין

התקשורת הישראלית עסקה השבוע רבות בשאלת הוראות הפתיחה באש של החיילים ביהודה ושומרון, לנוכח המציאות החדשה ותמונות מביכות של חיילים בורחים בחברון (כוח נח"ל) ובקדום (הנדסה קרבית). למעשה, לחיילים ולשוטרי מג"ב יש בכיסים פנקס עבה למדי עם עשרות הוראות פתיחה באש, בתאם למצבים שונים (המכנה המשותף של כל ההוראות הוא אישור לפתיחה באש חיה רק בעת סכנת חיים), אבל אין סיכוי שפנקס כלשהו יתאר מראש כל סיטואציה שיכולה להתפתח בשטח עם חיכוך כה גבוה.

וגם אם יהיה ניתן לצפות מראש את כל מצבים - אין מפקד או חייל שיכול לקבל תמיד את ההחלטה הנכונה בתוך שבריר שניה, ותחת תחשוה של סכנת חיים שהיא בהכרח סובייקטיבית (כמו החשש של לוחמת משמר הגבול במערכת המכפלה בחברון ביום רביעי, שפלשתיני חמוש באקדח צעצוע עומד לירות בעמית שלה). החיילים בשטח ימשיכו להיות במלכוד בלתי אפשרי – כל הרג של פלשתינים רק מלשהב את הרוחות עוד יותר, לכן המדיניות הרשמית של הפיקוד היא עדיין של "איפוק הכלה", ולעומת זאת גם לתמונות של חיילים שאינם מגיבים להתגרויות ולהתפרעויות יש אפקט הרסני.

אם זה מנחם את הדרג הזוטר, גם בדרגים גבוהים בצה"ל יש תסכול שמצטבר, אלא שהוא מופנה (לא לציטוט ולא לייחוס, כמובן) אל הדרג המדיני. זה לא רק שהדרג המדיני בישראל לא שמר את התהליך מול הפלשתינים בחיים כאלטרנטיבה לדרך המאבק של החמאס, אומרים גורמים צבאיים, גרוע לא פחות זה ששרים ישראליים יצאו באחרונה בהצהרות מתלהמות כנגד הרשות פלשתינית, והממשלה הכריזה על בניית 3000 יחידות דיור בשטח, כדי להעניש את אבו-מאזן.

גם המתיישבים שנוקטים בטרור היהודי (ארועי "תג מחיר" בשם העברי ה"מכובס") תורמים את תרומתם לשינוי המציאות ביהודה ושומרון. פיגועים כדוגמת "פשיטה" שהייתה השבוע בלב רמאללה, מעוררים תסיסה רבה ומעודדים נקמה פלשתינית ואז נקמה יהודית, וחוזר חלילה. ראש הממשלה החליט באחרונה לאשר כ-70 תקנים חדשים למשטרת יהודה ושומרון כדי להילחם בתופעה הזאת, אבל ההצלחה של תגבור הכוח רחוקה מלהיות מובטחת.

מבחינת צה"ל, גזרת יהודה ושומרון שבה להיות מרכזית. אלוף הפיקוד, ניצן אלון, זכה באחרונה להרבה יותר שעות קשב מעמיתיו במטה הכללי, מאלוף פיקוד הדרום, טל רוסו, שהשטח שלו שקט לגמרי. על רקע ההתפתחויות, צה"ל הגדיר יעד של הגברת מוכנות לעימות משמעותי בשטחים, החל מהרבעון הראשון של 2013. המשמעות המעשית היא יותר אימונים לתרחישי הפרות סדר בשטחים ויותר אמצעים, כדוגמת נשק אל הרג ("נשק פחות קטלני", לפי המינוי הרשמי המשפטי המקובל בצה"ל). בשלב הזה, עדיין לא מדברים בצה"ל על תגבור כוחות ביהודה ושומרון באופן קבוע.

להיפך, כוחות המתוכננים לגזרה ב-2013 הם אפילו קטנים במעט לעומת הכוח הממוצע שהוחזק באיזור ב-2012.

החטיפה שבדרך

ואחרי כל זאת, חשוב לציין כי לחוסר שיתוף הפעולה של הרשות הפלשתינית עם השב"כ ועם צה"ל אין חשיבות מכרעת בהיבט של המאבק כנגד טרור הפיגועים של החמאס וארגונים נוספים. לעומת ה"טרור העממי" שמרים ראש, הרי שתשתית הפיגועים של החאמס, בסגנון פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה, הרוסה כמעט לגמרי (בלי קשר לכך שהחמאס מצדו אנו נוקט בשלב זה במדיניות של חידוש פיגועים).

צה"ל אינו סומך על הפלשתינים בעניין הזה, והוא ממשיך במדיניות המעצרים המסכלים. מאז תחילת השנה בוצעו ברחבי יהודה ושומרון לא פחות מ-2000 מעצרים, והקצב רק גובר. הנזק של ריפיון המאבק של כוחות הביטחון הפלשתינים כנגד החמאס יכול להיות בעיקר בטווח הארוך יותר. קחו, למשל, את הדוגמא הבאה: לפני מספר חודשים גילו כוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית מרתף עמוק מתחת לאדמה בלב שכם, שהוכן כדי לשמש כנקודה שבה יוחזק אזרח או חייל ישראלי שייחטף על ידי אחד הארגונים הפלשתיניים. חשיפת המרתף לוותה במספר מעצרי מנע.

ספק אם במציאות הנוכחית הרשות הפלשתינית הייתה מסכלת באופן דומה פיגוע עתידי (להבדיל מפיגוע "חם" שיכול להיות מסוכל ברגע האחרון גם כעת). אגב, החשש בצד הישראלי מפני נסיונות חטיפה מתוכננים עודנו גדול מאוד. איום החטיפה בתוקף, והוא עוד יגבר בתקופה הקרובה, כאשר חלק ממשוחררי עסקת גלעד שליט יעברו מרצועת עזה ליהודה ושומרון. המשוחררים מחויבים לעשות מאמץ להביא לשחרור חבריהם שעוד נשארו בכלא, והדרך הנכונה מבחינתם היא על ידי ביצוע חטיפות נוספות.

אגב, הצעיר שנורה למוות במערת המכפלה בחברון ביום רביעי, הוא אח של אחד ממשוחררי עסקת שליט. ומה בצד הטקסי? ריטואל המפגשים של מפקדים ישראליים עם מקביליהם הפלשתיניים נמשך גם השבוע, לפי הספר, כאילו לא השתנה שום דבר במציאות ביהודה ושומרון. רק כאילו.

בינתיים בסוריה

בינתיים, בסוריה, התקרב בשאר אסד עוד צעד משמעותי אל הסוף הבלתי נמנע שלו: או כניעה למורדים ואף מוות או בריחה לאחד המקלטים המוכנים מראש שלו - ברוסיה, בדובאי או בוונצואלה. כבר בשבוע החולף, השיגו המורדים שובר שיוויון במלחמת האזרחים המתמשכת, לאחר ש-90 ארגונים התאגדו תחת קורת גג אחת, והשיגו נשק מתקדם נגד מטוסים (במימון קטארי ובסיוע מערבי).

הנשק המתקדם הצליח לא רק לפגוע במספר מטוסים ומסוקים של חיל האוויר הסורי, אלא גם לנטרל את חיל האוויר הסורי כמעט לגמרי. זה הרקע לירי המדהים של טילי סקאד מדגם B שביצעו השבוע כוחותה צבא הסורי הנאמן לאסאד לעבור ריכוזי מורדים בצפון המדינה. הירי נחשף בראשונה על ידי מקורות אמריקאים. הוא מעיד, מצד אחד, על חולשת השלטון הסורי, עדי כדי התמוטטות כמעט גמורה (במקרה של קריסה מוחלטת יש גם תסריט שבו אסאד ישגר סקאדים לעבר ישראל בבחינ "תמות נפשי עם פלישתים") וגם על חולשת השלטון האמריקאי, מצד שני.

במקום לגלות נחישות כנגד בשאר אסד ולהנהיג את האזור, כמו פעם, מסתרר הממשל האמריקאי מאחורי הדלפות ל"ניו יורק טיימס" ואינו לוקח יוזמה שתשנה את המצב (גם כדי לא להתעמת עם רוסיה, שהאסטרטגיה שלה כיום היא לעשות כעת בדיוק ההפך, ממש שארצותה ברית רוצה - רק שהם לא ינקטו באותה מדיניות גם בסוגיה האיראנית).

ברק ימשיך

ומה אצלנו? השאלה הכי בוערת במערכת הביטחון היא מי יהיה שר הביטחון בממשלה שתקום אחרי הבחירות. מתוך הימור לא פרוע שבנימין נתניהו ירכיב גם את הממשלה הבאה, אפשר לנתח את האפשרויות. מועמד אחד, מפתיע משהו, יכול להיות האיש מספר 4 ברשימת הליכוד ביתנו לכנסת, אל"מ (מיל') יאיר שמיר, בנו של ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר ז"ל. שמיר יכול להיות שר ביטחון קצת פחות "צבאי" לעומת מה שמקובל בעשורים אחרונים.

שמיר הוא טייס ואיש מערכת הביטחון, אך גם יזם היי טק וגם איש טכנולוגיה שעמד בראש דירקטוריון התעשייה האווירית. יאיר שמיר מאמין כי מערכת הביטחון הישראלית סובלת מכמה קבעונות מיותרים וכי ניתן להוציא הרבה יותר מהטכנולוגיה שכבר יש לנו מתחת לידיים, אבל הסיכוי שהוא יתמנה לשר ביטחון הוא נמוך ביותר. כפי הנראה, אביגדור ליברמן ייבחר להישאר שר חוץ, ולמרות האיחוד של ה"ליכוד ביתנו" נתניהו לא ייתן גם את תיק החוץ וגם את תיק הביטחון למה שהיה פעם "ישראל ביתנו" (שמיר הוא מינוי של ליברמן).

גם הרמטכ"ל לשעבר, סגן ראש הממשלה הנוכחי, איש הליכוד משה (בוגי ) יעלון, יכול להיות מועמד ראוי למשרד הביטחון בקדנציה הבאה. יעלון היה רמטכ"ל טוב – שבעבודה סיזיפית היה מאבות הישג לא טרוויאלי של צה"ל – ניצחון מוחלט במאבק נגד טרור המתאבדים שאפיין את האינתיפאדה השנייה. מנגד, יעלון לא נחשב מקורב מאוד לנתניהו. סיכוייו להתמנות לשר ביטחון אינם גבוהים במיוחד.

אז מי כן? כנראה, אהוד ברק. כל הסימנים מצביעים על כך שאהוד ברק יישאר שר ביטחון גם בקדנציה הבאה. ברק קיבל עשרות פניות משרי ביטחון וממנהיגים אחרים מכל העולם, שביקשו ממנו לבטל את פרישתו ולהישאר בתפקיד. היחסים שלו עם שר ההגנה האמריקאי, ליאון פאנטה, מעולים. לברק יש גם עניין לא גמור ביחד עם נתניהו, בסוגיה האיראנית. כל אלה יכולים לשמש לברק וגם לנתיהו הסבר טוב למינויו גם מבלי שהוא רץ לכנסת, לקדנציה נוספת במשרד הביטחון.

מסתמן כי ברק ישמש בתפקיד לפחות עוד שנתיים. אם הדבר היה תלוי רק בנילי רעייתו, הוא היה יוצא לפנסיה כבר לפני שלוש שנים.

דו"ח הרפז: איפה הכסף 

ולפי איך שהדברים הסתמנו לקראת סוף השבוע הזה, בשבוע הקרוב עדיין לא יפורסם לציבור הרחב הדו"ח המלא של מבקר המדינה בפרשת "מסמך הרפז", למרות שהוא כבר נמסר לכל המעורבים בו לפני שבוע וחצי. גופי ביטחון מידע עדיין עוברים על הדו"ח כדי להחליט איזה חלקים ממנו יישארו חסויים לנצח. אחרי שיסיימו, יועבר הדו"ח לאישור הוועדה לביקורת המדינה בכנסת. רק לאחר מכן יפורסם. כל התהליך צפוי לקחת לפחות עוד שבועיים.

בתקופה הקרובה עוד יהיה עיסוק רב בשאלה מה כתוב בדו"ח. הנה הארה על משהו שלא מופיע בו: ליקויים חמורים באופן שבו אנשי יחידות מיוחדות (וגם ארגונים כמו המוסד) משתמשים בכספים שמיועדים למימון מבצעים שהשתיקה יפה להם. הנוהל מזמין חריגה מנהלים, ואולי אפילו שחיתות, חס וחלילה. חלק מפרשיות שקשורות להעברות כספים כאלה צפו בחקירות מבקר והמשטרה כחלק מהסירחון הכולל בפרשת "מסמך הרפז" (כולל העברה בסך מעלה מ-100 אלף שקל למימון לימודים של קצין כלשהו).

מבקר המדינה החליט לא לעסוק בנושא הזה בדו"ח הסופי שלו, שאין אין לו קשר ישיר לפרשה שנבדקה. הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, לעומת זאת, מינה ועדה פנימית בצבא בדיקת הסוגייה.

אייזנקוט, בדרך הקשה

ועוד משהו: השבוע אישר שר הביטחון, אהוד ברק, את מינויו של האלוף גדי אייזנקוט לסגן הרמטכ"ל הבא. באוגוסט 2006, שימש האלוף אייזנקוט כראש אגף המבצעים בצה"ל. אלה היו הימים המרים שאחרי מלחמת לבנון השנייה המתסכלת, כאשר שר הביטחון, עמיר פרץ, ערך שיחה עם הרמטכ"ל, רא"ל דן חלוץ, בשאלה מי יחליף את אלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, שהתפטר, לאחר שסגן הרמטכ"ל אלוף משה קפלינסקי, הוצנח מעל ראשו בעיצומם של הקרבות.

חלוץ הציע את אלוף יואב גלנט לתפקיד אלוף הפיקוד. פרץ שאל: "מה עם אייזנקוט?", וחלוץ ענה, שהוא שוחח עימו, והוא אינו מעוניין. פרץ, שהאמון שלו בחלוץ שאף לאפס באותו שלב, החליט לעשות תרגיל. הוא זימן בו במקום את אייזנקוט ללשכתו, עוד לפני שחלוץ הספיק לפתוח את הפה, שאל פרץ את אייזנקוט האם הוא יהיה מעוניין בתפקיד אלוף פיקוד הצפון. אייזנקוט השיב בחיוב, וזכה בתפקיד ימים ספורים אחר כך.

לפני כארבע שנים, לעומת זאת, השתוקק הרמטכ"ל, רא"ל גבי אשכנזי, למנות את אייזנקוט לסגנו. השר ברק רצה את יואב גלנט, והשניים התפשרו על מועמד שלישי - בני גנץ. אייזנקוט עמד בסיטואציה לא פשוטה הקשורה במינויים גם בחודש פברואר 2011, לאחר ששר הביטחון נאלץ לחזור בו ממינוי יואב גלנט לרמטכ"ל, שכבר אושר קודם לכן על ידי הממשלה. ברק זימן את אייזנקוט ללשכתו והציע לו להיות רמטכ"ל, במקום גלנט.

אייזנקוט השיב כי הוא מכהן כאלוף פיקוד הצפון, וכי הוא סבור שאלוף בני גנץ, שסיים תפקיד סגן רמטכ"ל ויצא לאזרחות שלושה חודשים קודם לכן, ראוי ממנו לתפקיד. ראש הממשלה נתניהו, שקיבל עדכון על תשובת אייזנקוט, רצה לשמוע את הדברים במו אוזניו, וזימן את האלוף לביתו בקסיריה ביחד עם ברק, בערב שלמחרת. אייזנקוט לא חזר בו. עכשיו נסגר המעגל, גנץ הצליח במאמץ רב, למנות את אייזנקוט. המינוי ייכנס לתוקף בתקופה הקרובה.

סגן הרמטכ"ל המיועד כבר התחיל השבוע חפיפה עם האלוף יאיר נוה, שכיהן בתפקיד למעלה משנתיים. נוה יישאר בצה"ל וימתין להתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל הבא. גם אלוף פיקוד המרכז לשעבר, אבי מזרחי, שהתמודד על הסגנות, עשוי להישאר במדים, בהמתנה למשרה הנחשקת של הרמטכ"ל הבא.

החרדים באים

ולפני סיום, משהו מעודד: בשקט בשקט, מתרחשת מהפיכה – מסתבר כי החרדים מגיעים לצה"ל. בחודשים האחרונים החל צה"ל לזמן צעירים לפני גיל גיוס מהמגזר החרדי לתהליכי גיוס ראשוניים, כמו כל בני גילם, בעקבות ביטול "חוק טל" על ידי בג"צ.

במערכת הביטחון היה חשש כבד כי צווי הגיוס ייענו בסירוב המוני, אבל לא כך קורה בפועל. למעשה, נציגים ממשרד הביטחון מנהלים מגעים חשאיים עם רבנים בכירים במגזר החרדי, על גיוס אלפים מבני המגזר החרדי למסלולי שירות לחרדים בצה"ל (שח"ר), וזאת ללא צורך בחוק חדש.

השבוע התברר כי מתוך 1,500 צעירים חרדים לפני גיוס שנקראו ללשכות הגיוס ברחבי הארץ רק בודדים לא התייצבו להליכי המיון או סירבו לעבור בדיקות רפואיות כחלק מהליך המיון. הרוב המוחלט של הצעירים התייצב ואף עבר ראיונות בפני מאבחנות פסיכומטריות, תפקיד שהוא נשי לגמרי בצה"ל (למרות שיש כוונה להכשיר גם מאבחנים, לטובת הטיפול במתגייסים החרדים).

יכול להיות שרבים בציבור החרדי רוצים להתגייס - אולי אפילו יותר מאשר צה"ל רוצה לגייס אותם? בהחלט כן.

**

הכתבה מתפרסמת גם במוסף סוף השבוע של העיתון "מעריב"

אולי יעניין אותך גם

צילום: דובר צה״ל

דעה | החלטות על מינוי בכירים במערכת הביטחון מעוכבות בגלל פוליטיקה 

החלפת ראשי ארגונים, יו״רים בחברות ביטחוניות, מנהל רשות החברות והארכת כהונה לרמטכ״ל הן חלק מההחלטות שהממשלה מחליטה לא לקבל. ״האם שיקולים פוליטיים זרים עומדים מאחורי העיכובים האלה?״, מתריעה התנועה לאיכות השלטון