אגד על המים

חיילי עוצבת "לוז" עשו היסטוריה כשהגיעו עם תותחיהם לנקודה הכי צפונית שצה"ל החזיק בלבנון - באוניית צי הסוחר. סמוך לג'וניה בילו את רוב זמנם דווקא בחגיגות וארוחות טובות, לצד השכנים הלבנוניים

כשתותחני עוצבת "לוז" לא גויסו לשירות מיד בתחילת הלחימה הם התאכזבו, אולם בסופו של דבר מרביתם דווקא זכו לחוויה נדירה: להגיע לזירת הלחימה מצפון לבירות - באוניה של צי הסוחר. בלבנון הם תפסו עמדה והעבירו הרבה מזמנם בבילויים לצד המקומיים. האגד מצא את עצמו בלבנון באיחור, שכן חודשיים בדיוק לאחר פתיחת המלחמה, ב-6 באוגוסט 1982, החליט המטה הכללי לתגבר את אזור בירות בגדודי תותחנים נוספים.

האגד היה מתוכנן להתגייס ממילא לתעסוקה מבצעית, רק היעד השתנה. נקבע, כי חלק מהיחידות יגיעו דרך הים וחלק בדרך היבשה, בציר החוף. זו הייתה חתיכת היסטוריה – בפעם הראשונה מעלים אגד ארטילרי על אוניה. מפקד האוגדה, תא"ל אמנון ליפקין שחק (לימים הרמטכ"ל), שהגיע לשטח, דאג לשלוח ביחד עם האגד הארטילרי את פלוגת התחזוקה האוגדתית. לפלוגה היו כ-90 כלי רכב, יותר מאשר כל האגד יחד.

ההעמסה והפריקה התבצעו בחשיכה, וכך גם היציאה ללב ים. עקב מגבלות מקום ניתנה עדיפות לרכבי התחמושת. העמסת האוניה, שארכה כשש שעות, הסתיימה ביום שני 9 אוגוסט 1982 בשעה 02:45. רבע שעה לאחר מכן, בשעה 03:00 לפנות בוקר, יצאה אוניית הגל-נוע "יסמין" מנמל אשדוד, כשהיא מלווה בצוללת, בסטי"ל ובמטוס חיל האוויר. אבטחה היקפית, אך לא צמודה. האוניה שטה לכיוון קפריסין עד לאור יום, והמתינה בקצה המים הטריטוריאליים של ישראל מול בירות עד לחשיכה. כשעה לפני הנחיתה, כובו כל האורות בספינה והחיילים איישו את הרכבים והעמדות בסיפונים השונים. בסיפון המרכזי הוכן זחל"ד התאג"ד לירידה מהירה ולפרישה מחוץ לספינה, ובסיפון המרכזי התומתי"ם הונעו בהדרגה מחשש לחנק החיילים מהעשן הכבד שנפלט מהמנועים. הנמל הלבנוני היה מחולק אז לשניים: חלקו הדרומי הוחזק על ידי המחבלים וחלקו הצפוני בידי הפלנגות הנוצריות.

הייתה דממת אלחוט מוחלטת, והקשר נעשה בנצנוצי פנסים. רב החובל של "יסמין", ימאי מנוסה שבדרך כלל הוביל לארץ מכוניות מיפן, ניווט את האוניה לרציף. מפקד האגד, אל"מ (מיל') יעקב יפה, ירד ראשון מהאוניה, והתקבל על ידי באשיר ג'ומאייל, מפקד הפלנגות. מפקד האגד הארטילרי של אוגדה 91, אל"מ (מיל') פיני דורון, נדרש לאתר מקום לפריסת העוצבה. דורון, שהיה במקור קצין חי"ר, הביט בתצלום אוויר של האזור, וניסה לאתר שטח שיתאים לפריסת האגד. הוא מצא משבצת בת עשרה דונם שהייתה שייכת למנזר מרוני, שישב דרומית לג'וניה (מתחת לצוק ראס אל כלב, ליד הכפר דבייה). פיני ניגש לאב המנזר, והבהיר לו שלמחרת יוצבו לידו כ-60 תותחים. הוא נתן את מילתו שלא יעשו נזקים.

חציית הכביש

בזמן הנחיתה היה האגד בטווח המרגמות של המחבלים, ולכן הוקצו לו שלוש שעות מהנחיתה ועד לעזיבת הנמל. "מסלול העלייה אל הכביש הראשי המוביל לג'וניה ולטריפולי היה כביש ברוחב של 50 מטר, חצוי על ידי שדרת עצים", מספר סא"ל (מיל') יצחק זרניצקי, סגן מפקד האגד.

"בכביש הזה נעו אנשי הפלנגות במהירויות של מעל 100 קמ"ש - רק כך הם הרגישו בטוחים שלא מכינים להם מארבים. לחצות את הכביש הזה היה פחד אלוהים. בציר העלייה מהנמל לכביש הייתה רמפה מבטון ברוחב שלושה מטרים ובאורך של כשני קילומטרים(!) שעלתה מגובה הנמל ועד הכביש. ראיתי את הדבר הזה וקיבלתי 'חררה'. משקל תומ"ת הוא 40 טון עם כל ה'בית' שבנוי עליו: התקלה הכי קטנה - והיינו נותרים תקועים.

"רציתי לראות אם יש אפשרות אחרת, והתברר לי שהרמפה בכיוון הנגדי (הירידה מהכביש לנמל) היא רק באורך של כ-400 מטר. החלטתי לצאת נגד כיוון התנועה. מחלקת נגמ"שים מחטיבת גולני סגרה את הציר, כדי לאפשר לנו לחצות, ומידי 10 דקות איפשרנו לתנועה האזרחית שבאה מנגד לעבור. לבסוף, תהליך הפריקה היה מהיר מאד, ונמשך כ-50 דקות". כלי הרכב יצאו מהנמל בהובלת פלס"ר האגד, ונעו לאורך ציר משולט בשפורפרות זוהרות, בהתאם לסדר יציאתם מהספינה, ולא במסגרות גדודיות. הנהגים של האגד מעולם לא תרגלו זאת קודם לכן. בפעם הראשונה, הם עלו על כלי שייט בנמל אשדוד, ובפעם השנייה ירדו מכלי שייט בנמל בירות. הנהגים, חיילי מילואים, שרק מיעוטם נהגים מקצועיים, הצטיינו במשימה. הכוחות שלא נמצא להם מקום בספינה "יסמין" נסעו באוטובוסים לכוון בירות. "לפני הגעה למעבר ה'גלרי סמעאן' בבירות, שהופגז תדירות על ידי המחבלים, ריכזתי את כל הכוח ונהגי האוטובוסים קיבלו הוראה לנסוע אחרי האוטובוס הראשון ולעבור בדהרה את המעבר", מספר אל"מ (מיל') יוסי פרום, שהיה מג"ד "דוד".

"ואכן, כך היה, שיירה מוזרה של אוטובוסים עמוסי חיילים דוהרת לעמדות בדבייה צפונית לבירות". במעבר מאזור הנחיתה אל אזור הפריסה התנהל טור ארוך של "רועמים", שעצם הנוכחות שלהם עוררה הדים, אם בשל צורתם ואם בשל פליטת הבזקי המפלטים שלהם. הנסיעה לעמדה הייתה חלקה, למעט תקלה מעכבת: אחד המקלעים נתקע בקו חשמל הקשור לקו מתח גבוה. מחצית האגד הייתה מלפני התומ"ת ומחציתו מאחוריו. סגן מפקד האגד נתן הוראה לנטוש את התומ"ת ולהתרחק ממנו. אבל, במהרה התייצבו במקום שישה לוחמים, שהבינו משהו בנושא (במקרה כולם היו עובדי חברת חשמל). אלה הצליחו לנתק את קו החשמל והאגד המשיך בדרכו.

מוכנים בעמדות

עם גמר ציוותי הכוחות ביום שלישי לפנות בוקר, יממה לאחר שעזבו את נמל אשדוד, פרסו הגדודים בעמדה והיו מוכנים לירי עם רישום שטח באש. "נסענו צפונה כ-10 ק"מ, אי אפשר היה לטווח בתוך בירות מפני שהאזור היה מיושב, וניסיון לירות לים – לא עלה יפה", מספר אל"מ (מיל') פיני דורון. "נתתי הוראה לירות עשן מתפוצץ עם כיוון מרעום, שניה פחות מהנדרש, כדי שהפגז יתפוצץ באוויר. אל הפיצוץ מדדתי וקטור, וכך עשיתי שלוש פעמים, חישבתי את הנפ"מ ורשמתי את השטח באש".

לאחר מספר ימים הוכרזה הפסקת אש, והאגד המשיך בשגרת הפריסה. יצחק זרניצקי הזמין את עצמו לפגישה עם יושב ראש הכפר דבייה, וביקש לקבל ממנו רשימה עם התלונות של אנשי הכפר והנזקים כדי שיוכלו להעביר אותה הלאה. במקביל, זרניצקי ביקש מהם לסייע לארגן קו מים לחיילים, מקלחות ושירותים.

זמן לבילויים 

במשך ארבעים הימים שהגדודים שהו במקום, חיילי צה"ל והמארחים המקומיים ערכו ימי ספורט, אירועים תרבותיים, ריקודים וארוחות. יצא הדבר והנפגע היחיד שהיה לאגד נפצע מכדור תועה שנורה על ידי המקומיים במהלך חגיגה. הייתה שם בעיה קשה של סוחרי סמים, שניסו בכל דרך לתקשר עם החיילים ולמכור להם מחבילות חשיש ועד "מוצרי פרימיום".

הקושי העיקרי בפעילות מבצעית מסוג זה, הוא לשמור על החיילים וליצור אווירה מבצעית (הסכנות עדיין היו רבות), כאשר בעצם נמצאים בלב אוכלוסייה אזרחית. בשלב הזה האוכלוסייה המקומית קיבלה את החיילים בזרועות פתוחות עם זריקת אורז על המשחררים. באחד הימים, הפילו כוחות הנ"מ טייס רוסי שהיה במשימת צילום בשירות הצבא הסורי. המטוס הופל בשטח שבשליטת האגד, וצוות מיחידת הסיור יצא לשם לאסוף את החלל.

חיל האוויר שלח צוות לאסוף את ה"קופסא השחורה" ואת שאר הממצאים שאפשר היה לאסוף מהמטוס. בינתיים, הגיעו לשם אנשי פלנגות, שרצו לקחת את גופת הטייס ולהובילה ברחובות בירות, כדי להראות את ניצחונם. אנשי הסיור שמרו היטב על הגופה ולא אפשרו להתקרב אליה. בינתיים, הגיעו אנשי חר"פ וחיל האוויר, והסכימו עם הפלנגות שחיל רפואה לוקחים את הגופה ומובילים אותה לבית חולים שדה במערב בירות, והפלנגות רשאים לנסוע בשיירה לפני רכב הרפואה ואחריו, אך לא לגעת בשום דבר מהמטוס או הגופה. "קשה מאד להסביר את פערי התרבות הללו בינם לביננו", אומר יצחק זרניצקי.

"מה עוד שרוב מפקדי הפלנגות היו אקדמאים בוגרי אוניברסיטאות יוקרה באירופה דוגמת 'סורבון' ומוסדות דומים".

תצלמו, תתעדו, תרשמו

האגד היה היחידה הצה"לית הצפונית ביותר בגזרה המערבית בלבנון. בכבישים הונחו מחסומים באופן קבוע כדי למנוע מחיילים סדירים ומילואים לעבור צפונה - לטריפולי ומשם סוריה. על המחסומים היו מופקדים חיילי השלישות, והם שהחזיקו אותם. בעת פינוי מחבלי אש"ף מבירות הופעלה סוללת הזרקורים של גדוד האיכון. המטרה הייתה לוודא שאנשי ערפאת אינם מעלים נשק על ספינות הפינוי.

"התותחים שלנו היו מכוונים אל בירות", מספר זרניצקי, "שתי ספינות, צרפתית ואיטלקית ביצעו את הפינוי, כשברקע היו הפריגטה האמריקנית, שתי ספינות טילים ישראליות ועוד שתי צוללות שלנו. קראתי למפקדים של האגד ואמרתי להם 'תצלמו, תתעדו, תרשמו... מחזה כזה לא תראו עוד לעולם. אירוע שבו אנחנו מקיפים את בירות ושומרים על הכוחות האלה - לא יתכן שיחזור על עצמו'". עם גמר התעסוקה בלבנון האגד התפנה שוב בדרך היבשה ובדרך הים.

מפקדת עוצבת "לוז", גדוד האיכון וגדוד מילואים פונו על גבי מובילים, ואילו הגדודים "לטשן" ו"דוד" פונו על גבי אוניה. המסע חזרה לארץ ארך חמישה ימים, והסתיים ב-7 בספטמבר 1982. "לא היינו מיומנים בנושא השייט ומעולם לא קיבלנו הדרכה בנושא", מסכם מפקד האגד, אל"מ (מיל') יעקב יפה "אבל, תחושת השיתוף של האנשים גרמה לכך שזה התבצע בצורה חלקה לגמרי. למזלנו, המחבלים לא זיהו שאוניה אזרחית נושאת כוח צבאי גדול. אם היו מבינים זאת, מצבנו היה רע. זו הייתה אוניה ללא מיגון ולא ניתן היה להפעיל את הנשק מתוכה".

**

מבוסס על קטעים מיומנו של אל"מ (מיל') יוסי פרום

אולי יעניין אותך גם