החיים זה מה שקורה בין התכניות

על רקע הקרטוע במשא ומתן עם הפלסטינים, מפקד יהל”ם לשעבר, אל”מ (מיל’) עתי שלח, חוזר לימים של פרוץ האינתיפאדה השנייה, ולצורך של צה”ל (גם היום) להיות ערוכים לכל תרחיש

החיים זה מה שקורה בין התכניות

בתקופה האחרונה מדלג לו ג’ון קרי, שר החוץ האמריקאי, בניסיונות חוזרים ונשנים למצוא פתרון בר קיימא בינינו לבין הפלסטינים. אירועים אלו מחזירים אותי כמעט 14 שנים לאחור והמשמעויות מהם רלוונטיים כמו אז - כך גם היום. גם אז ציפינו וייחלנו להסדר, ו”זכינו” במה שנקרא לימים האינתיפדה השנייה. וכיום, כאילו לא חלף הזמן, יש שיאמרו שאנו לפתחה של האינתיפדה השלישית תוך כדי משא ומתן מדיני. לפני מספר שבועות, הזמין אותי מפקדת פלגת “סיירת יעל” (פלגה, ביחידת יהל”ם של חיל הנדסה הקרבית), לדבר עם לוחמיו, במסגרת יום של מורשות קרב והיסטוריה יחידתית.

מחד מאוד ריגשה אותי ההזמנה, מאידך שאלתי את עצמי מה אומרים? על מה מדברים עם הלוחמים הצעירים? לא רציתי להתיש אותם עם מורשות קרב וצ’יזבטים של “זקנים”. על מה דברנו? דברתי איתם בעיקר על שני דברים, על הצורך לשמור על הכשירות המקצועית והייחודית של היחידה, ועל הצורך לחתור לפעילות מבצעית ותרומה למאמץ המרכזי, תוך ביצוע התאמות היכן שנדרש על מנת להיות רלוונטיים.

כל זאת נאמר על הרקע של המציאות ההפכפכה באזורנו והרצון העז של הלוחמים לבצע פעילות מבצעית. בטרם אצלול לפרטים, חשוב לבצע הרחבה קלה על טבען והווייתן של היחידות המיוחדות והייחודיות בצה”ל מבלי לגרוע כהוא זה משאר היחידות המבצעיות, גדודים וחטיבות לוחמות. זה לא סוד שמיטב הנוער מגיע ליחידות הללו, המוטיבציה מהיום הראשון בשמיים, המסלול אותו עוברים הלוחמים לעתיד מפרך, רצוף אתגרים ומספק מאוד מחינת התחושה היומית של המוכשרים. לאורך כל המסלול ובעיקר לקראת סופו, רמת הציפיות לפעילות מבצעית גבוהה ביותר, ממש על גבול הפנטזיה. מה שקורה לא פעם, הינו הפער בין הרצון לבין המציאות, דבר אשר גורם לתסכול ואכזבה בקרב אותם צוותי לחימה שחייו בתחושה והבנה כי הנה אוטוטו מסתיים לו המסלול הקשה והמפרך ומיד תתחיל פעילות מבצעית וייעודית כפי שציפו. כמובן כי לא מדובר רק על צוותים במסלול אלא גם על צוותים וותיקים שכבר חוו פעילות מבצעית, כאשר לפתע פתאום המציאות משנה את פניה ומצריכה לבצע התאמות שונות.

נחזור ב”מנהרת הזמן” לאחור, לשלהי קיץ - תחילת סתיו שנת 2000. הסיפור הוא פרי חווייתי האישית, כמי שקיבל באותה תקופה את הפיקוד על יחידת יהל”ם. באותה העת צה”ל היה כבר מספר חודשים מחוץ לאזור הביטחון בדרום לבנון, אזור שהיווה כ - 18 שנה את “מגרש המשחקים” המרכזי של מרבית מיחידות צה”ל ובדגש על היחידות המיוחדות. גם עבור יחידת יהל”ם אזור הביטחון היווה אתגר מבצעי רב, צוותי הס”פ לקחו חלק פעיל בהתמודדות מול מטענים, ואילו צוותי סיירת “יעל” פעלו רבות במסגרת מבצעים של הנחת מטענים כנגד החיזבאללה ובהבאת מודיעין הנדסי. לפתע פתאום, מאביב 2000 ועד סתיו 2000 נוצר וואקום מבצעי, מחד אין לבנון, מאידך גם אין משהו אחר, מה עושים? כניסתי ליחידה לוותה בחששות גדולים. מה יהיו האתגרים המבצעיים? האם יינתן יתר דגש על תכניות אופרטיביות? האם נפתח כיוונים חדשים?

בכל דרך חייבים להיות חלק “מהערוץ” המבצעי הראשי אחרת אין לנו כל זכות קיום. בנוסף, ב - 5 ליולי, ראש הממשלה דאז מר אהוד ברק יצא לקמפ-דיוויד וחזר ללא הישגים כלשהם (שלא לומר כישלון) בשיחות עם הפלסטינים. מדובר היה במפגש שהיה יוזמה אמריקאית במאמץ נוסף להביא לסיום הסכסוך. ב-28 בספטמבר, עלו אריאל שרון ז”ל ומספר דמויות פוליטיות מהליכוד להר הבית במטרה להפגין ולממש את זכות הישראלים לביקור בהר הבית. למחרת, החלו יידויי אבנים של פלסטינים על אזרחים ועל כוחות הביטחון הישראלים, ובעימותים שפרצו נהרגו שבעה פלסטינים מאש כוחות הביטחון הישראלים. מנקודה זו החלה האינתיפאדה השנייה, אשר המשיכה עד 2005.

תחילתה של האנתיפדה השנייה תפסה אותנו, כמו את כל צה”ל ומערכת הביטחון, בסוג של הפתעה, בעיקר בהיבטי מוכנות וכשירות מבצעית להתמודדות הנדרשת מול כלל מרכיבי אותה התקוממות שנתגלו אט אט. יתר כל כן, חשוב לציין כי לפחות ביהל"ם שררה סוג של תקופת מעבר מבצעית בה היחידה חיפשה את דרכה המחודשת לאחר היציאה מלבנון. תחילתה של האינתיפאדה בסתיו 2000 טרפה את כל הקלפים וחייבה אותנו “לחשב מסלול מחדש” - משפט קל, פעולה לא פשוטה בכלל.

היה לנו ברור, לי ולחבורת הפיקוד שעימי (בעיקר מ”פים), שחייבים להיות שותפים בכל דרך למאמץ המבצעי המרכזי. רק שהפער בין היכולות והכשירויות של יהל”ם לבין הצרכים המיידיים להתמודדות היה גדול ביותר. בסופו של דבר, במהלך לא קצר אך עקבי, הצלחנו להשתלב באופן מלא בפעילות מבצעית שבתחילה הייתה קצת לא ברורה ונוחה ללוחמים, אך בהמשך התפתחה להיות מה שכונה לימים מבצעי חבלה במבנים ומתקני הרשות, פעולות בהן לקחו חלק כמעט כל לוחמי היחידה ואשר בהן בוצע לראשונה שיתוף פעולה מקצועי בין כל פלגות היחידה. הייתי אומר שבמבצע “חומת מגן” הגענו למיצוי טוב של הכוח לרבות צוותי מילואים בעיקר של צוותי סילוק פצצות שפעולו בכל רחבי הגדה לצד מבצעי חבלה ומבצעים ייחודיים נוספים. במבצעים אלו וגם באלו שקדמו למבצע “חומת מגן” השמדנו תחנות שידור של הרשות, סמלי שלטון שנקראו מוקטעות, בחברון, ברמאללה, בג’נין ובשכם.

צוותי הלחימה של סלקי הפצצות איתרו והיו שותפים להשמדתן של 10 מעבדות חבלה מאולתרות בגדה. מבצעי החבלה בעת ההיא דרשו יכולות תכנון ומיומנות מקצועית בעיקר בטיפול ובהפעלת חומר נפץ. מבצעי החבלה דרשו מאתנו שלוש יכולות מרכזיות: בראש ובראשונה יכולות תכנון פרטניות, יכולות יישום מקצועיות ולבסוף יכולות חבירה ושיתוף פעולה מלא עם רבות מיחידות צה”ל שהיוו עבורנו לא פעם מסך מלווה ואבטחתי לפעילות המקצועית הייחודית. במבצעים אלו בלטה יכולתם המקצועית לפעול בקבועי זמן קצרים ביותר מבלי לוותר על שום שלב מקצועי, תוך ביצוע התאמות מקצועיות נדרשות. זכור לי היטב מבצע שבו בלילה אחד אותרו והושמדו כמעט 20 בתי מלאכה מאולתרים (בלשון העם: “מחרטות לייצור טילים”) בעזה שהיוו את תחילתו של פס הייצור של הקסאמים.

היו אלו מבצעים משולבים הן של צוותי החבלה של סיירת “יעל” והן של צוותי הס”פ אשר פעלו במשותף עם המובחרות שביחידות צה”ל. כמו כן, שופרה לאין ארוך היכולת של צה”ל בתחומי החבלה ההתקפית, דבר שהיה שרוי במחשכים המקצועיים שנים רבות כמו יכולות וכשירויות נוספות. הייתי אומר כי יחידת יהל”ם “הרוויחה” רבות את ניסיונה בתחום החבלה ההתקפית, אילולא זאת ייתכן וכשירות זו הייתה נדרשת עוד שנים רבות לאחר מכן.

מה אני לוקח משם? מהם הערכים והמסרים המרכזיים מאותה תקופה? כפי שאמרתי בפתיח, בגדול ישנם שניים: חתירה בלתי פוסקת לביצוע של פעילות מבצעית תוך ביצוע התאמות ועדכוני תו”ל היכן שנדרש. הדבר השני - שמירה על המקצועיות והכשירויות הייחודיות של היחידה גם כאשר העסק לא ברור לעיתים והפעילות העכשווית לא בהכרח מצדיקה זאת, כי כפי שאמרתי ללוחמים הצעירים, בסוקרי את אותה תקופה, “לשמחתי הרבה, היכולות המקצועיות של הלוחמים נשמרה, ובכל נקודה בה נדרשנו לכך, עמדה לרשותנו בצורה אופטימלית ועל כך הערכתי הרבה!” בכלל, במציאות המזרח תיכונית חשוב להישאר שפויים עם עיניים פקוחות ולאחוז בעוגנים להם התכוונו “האבות המייסדים” באשר הם. כמובן שיש לבצע התאמות ועדכונים, אך לעולם כדאי לשמור על הבסיס המקצועי והמבצעי של כל יחידה ויחידה על מנת ש”ארגז הכלים” יהיה מלא בכלל היכולות הנדרשות כפי שהקברניטים והמובילים מצפים. לסיום, דומני כי סינדרום “ההפתעות” במזרח התיכון ימשיך וילווה אותנו עוד עשורים רבים.צה”ל ובתוכו מערך הכוחות המיוחדים ידרשו מחד לשמור על המיומנות הבסיסית הנדרשת מכל יחידה ויחידה, ויחד עם זאת לבצע התאמות ועדכונים על מנת שלצה”ל יהיה את כל ארגז הכלים הנדרש ממנו בכל מאבק ומאבק. 

***
אל"מ (מיל') עתי שלח, לשעבר מפקד יהל"ם וכיום סמנכ"ל HLS ויבשה בדפנסיב שילד אחזקות