בדרך לעימות עם מצרים?
בדרך לעימות עם מצרים?
אהוד עילם
| 19/05/2011
משטרו של מובארק, בעיקר בגלל המעמד של הנשיא המצרי עצמו, נחשב לגורם יציב ומייצב באופן כללי. מובארק נראה לפני ימים אחדים כשהוא חי אבל שוכב על מיטה מאחורי סורגים, בעת משפטו. חוזה השלום בין ישראל למצרים אולי מצוי במצב דומה, קיים אך עם עתיד לוט בערפל, מחכה לגזר הדין שלו. בעקבות הפלת משטר מובארק ואי הוודאות ביחס למצרים יתכן אפוא כי היחסים בינה לבין ישראל יתדרדרו.
חוזה השלום בין ישראל למצרים שנחתם ב- 1979 שרד במשך יותר משלושה עשורים, למרות משברים שונים שנגעו לשתי המדינות, לאור המשך הסכסוך הישראלי – ערבי בכלל והסכסוך הישראלי – פלסטינאי בפרט.
השלום הישראלי - מצרי היה ידוע כ"שלום קר", למשל בגלל שיתוף פעולה מצומצם יחסית בין שתי המדינות במישור הכלכלי. גרוע מכך, "שלום קר" עשוי להחריף ל"מלחמה קרה". חוזה השלום עשוי להמשך אבל באופן סמלי בלבד. החשש הגדול ביותר הוא שיחסים מסוג זה יובילו למשבר ואף לעימות בין ישראל למצרים. האחרונה עשויה להיגרר לכך ולו כדרך לתעל החוצה כעסים ותסכול בציבור המצרי שינבעו מקשיים פנימיים במישור הפוליטי ובמיוחד הכלכלי שהחמירו עוד יותר בעקבות קריסת משטר מובארק.
מצרים בימי מובראק חתרה להכרה בה כמדינה דומיננטית ואף כמנהיגה של העולם הערבי. היחלשותן של סוריה ועיראק, שתי יריבות מרכזיות של מצרים, הקלו עליה מבחינה זו. המשטר הבא של מצרים, עם כל השאיפה שלו להתנער מזיקה למשטר מובארק, עשוי בהחלט לחתור, ואף ביתר שאת, לחזק את המעמד הבינלאומי של מצרים בכלל ובעולם הערבי בפרט. ישראל מטבע הדברים אינה מסוגלת להתחרות במצרים על הגמוניה בעולם הערבי, אבל עדיין מצרים שואפת לצמצם את כוחה של ישראל. שתי המדינות יוסיפו לתמרן זו מול זו כדי להשיג השפעה במרחב תוך כדי מאבק על אינטרסים שונים, למשל בסוגית הגרעין הישראלי. מצרים מנהלת מאבק מדיני ממושך כדי לנסות ולאלץ את ישראל לוותר על הנשק הגרעיני המיוחס שלה.
סוגיה טעונה נוספת היא הפלסטינאים. התנגשות בין ישראל לפלסטינאים, במיוחד עם החמאס ברצועת עזה, עלולה לגרור את מצרים, ולו בלית ברירה, למשבר חריף ואף לעימות עם ישראל. סוגיה מהותית נוספת, העומדת בפני עצמה, היא סיני. הויתורים שישראל ומצרים נאלצו לבצע לגבי חצי האי יגבירו את הרגישות שלהן, מי להפרת חוזה השלום ומי להפרת הריבונות על סיני. בשני הצדדים מודעים כי בגלל הפירוז של מרבית חצי האי צבא ישראלי / מצרי מסוגל לחדור במהירות לעומק סיני. ישנם גם גורמים אחרים שעשויים ליצור מתיחות מתמשכת או פתאומית בין שתי המדינות כמרוץ החימוש הנמשך ביניהן.
ישראל ומצרים, ניהלו בשנים 1948-1979 שורה של מאבקים אלימים החל ממלחמה בהיקף נרחב כמו ב- 1956 ובמיוחד ב- 1948-1949, 1967 ו- 1973, דרך מלחמת התשה בשלהי שנות ה- 60 ובמידה מסוימת גם לאחר מלחמת יום הכיפורים וכלה בתקריות והתנגשויות טקטיות במהלך מלחמות הגבול בשנות ה- 50 עד ל- 1956. בעתיד עימות מסוג זה או אחר עשוי לחזור על עצמו.
על רקע כל זה בולטת ארצות הברית. התנגשות בין שתיים מבעלות בריתה החזקות והותיקות ביותר במזרח התיכון תהיה מבחינתה קטסטרופה. ארצות הברית תשקיע מאמץ רב כדי למנוע כל חיכוך, בוודאי כזה שעשוי להיות אלים, בין ישראל ומצרים. החשיבות של ארצות הברית בולטת במיוחד לאור ההשפעה הרבה שלה על שתי המדינות. הקשר, אם לא התלות של שתיהן בפטרון שלהן, בוודאי במישור הצבאי, יעניקו לה סיכוי סביר למנוע ולכל הפחות לצמצם את ההיקף של משבר או עימות עתידי.
מחבר המאמר ישמח לקבל שאלות ותגובות לגבי המאמר במייל זה
משטרו של מובארק, בעיקר בגלל המעמד של הנשיא המצרי עצמו, נחשב לגורם יציב ומייצב באופן כללי. מובארק נראה לפני ימים אחדים כשהוא חי אבל שוכב על מיטה מאחורי סורגים, בעת משפטו. חוזה השלום בין ישראל למצרים אולי מצוי במצב דומה, קיים אך עם עתיד לוט בערפל, מחכה לגזר הדין שלו. בעקבות הפלת משטר מובארק ואי הוודאות ביחס למצרים יתכן אפוא כי היחסים בינה לבין ישראל יתדרדרו.
חוזה השלום בין ישראל למצרים שנחתם ב- 1979 שרד במשך יותר משלושה עשורים, למרות משברים שונים שנגעו לשתי המדינות, לאור המשך הסכסוך הישראלי – ערבי בכלל והסכסוך הישראלי – פלסטינאי בפרט.
השלום הישראלי - מצרי היה ידוע כ"שלום קר", למשל בגלל שיתוף פעולה מצומצם יחסית בין שתי המדינות במישור הכלכלי. גרוע מכך, "שלום קר" עשוי להחריף ל"מלחמה קרה". חוזה השלום עשוי להמשך אבל באופן סמלי בלבד. החשש הגדול ביותר הוא שיחסים מסוג זה יובילו למשבר ואף לעימות בין ישראל למצרים. האחרונה עשויה להיגרר לכך ולו כדרך לתעל החוצה כעסים ותסכול בציבור המצרי שינבעו מקשיים פנימיים במישור הפוליטי ובמיוחד הכלכלי שהחמירו עוד יותר בעקבות קריסת משטר מובארק.
מצרים בימי מובראק חתרה להכרה בה כמדינה דומיננטית ואף כמנהיגה של העולם הערבי. היחלשותן של סוריה ועיראק, שתי יריבות מרכזיות של מצרים, הקלו עליה מבחינה זו. המשטר הבא של מצרים, עם כל השאיפה שלו להתנער מזיקה למשטר מובארק, עשוי בהחלט לחתור, ואף ביתר שאת, לחזק את המעמד הבינלאומי של מצרים בכלל ובעולם הערבי בפרט. ישראל מטבע הדברים אינה מסוגלת להתחרות במצרים על הגמוניה בעולם הערבי, אבל עדיין מצרים שואפת לצמצם את כוחה של ישראל. שתי המדינות יוסיפו לתמרן זו מול זו כדי להשיג השפעה במרחב תוך כדי מאבק על אינטרסים שונים, למשל בסוגית הגרעין הישראלי. מצרים מנהלת מאבק מדיני ממושך כדי לנסות ולאלץ את ישראל לוותר על הנשק הגרעיני המיוחס שלה.
סוגיה טעונה נוספת היא הפלסטינאים. התנגשות בין ישראל לפלסטינאים, במיוחד עם החמאס ברצועת עזה, עלולה לגרור את מצרים, ולו בלית ברירה, למשבר חריף ואף לעימות עם ישראל. סוגיה מהותית נוספת, העומדת בפני עצמה, היא סיני. הויתורים שישראל ומצרים נאלצו לבצע לגבי חצי האי יגבירו את הרגישות שלהן, מי להפרת חוזה השלום ומי להפרת הריבונות על סיני. בשני הצדדים מודעים כי בגלל הפירוז של מרבית חצי האי צבא ישראלי / מצרי מסוגל לחדור במהירות לעומק סיני. ישנם גם גורמים אחרים שעשויים ליצור מתיחות מתמשכת או פתאומית בין שתי המדינות כמרוץ החימוש הנמשך ביניהן.
ישראל ומצרים, ניהלו בשנים 1948-1979 שורה של מאבקים אלימים החל ממלחמה בהיקף נרחב כמו ב- 1956 ובמיוחד ב- 1948-1949, 1967 ו- 1973, דרך מלחמת התשה בשלהי שנות ה- 60 ובמידה מסוימת גם לאחר מלחמת יום הכיפורים וכלה בתקריות והתנגשויות טקטיות במהלך מלחמות הגבול בשנות ה- 50 עד ל- 1956. בעתיד עימות מסוג זה או אחר עשוי לחזור על עצמו.
על רקע כל זה בולטת ארצות הברית. התנגשות בין שתיים מבעלות בריתה החזקות והותיקות ביותר במזרח התיכון תהיה מבחינתה קטסטרופה. ארצות הברית תשקיע מאמץ רב כדי למנוע כל חיכוך, בוודאי כזה שעשוי להיות אלים, בין ישראל ומצרים. החשיבות של ארצות הברית בולטת במיוחד לאור ההשפעה הרבה שלה על שתי המדינות. הקשר, אם לא התלות של שתיהן בפטרון שלהן, בוודאי במישור הצבאי, יעניקו לה סיכוי סביר למנוע ולכל הפחות לצמצם את ההיקף של משבר או עימות עתידי.
מחבר המאמר ישמח לקבל שאלות ותגובות לגבי המאמר במייל זה
