אסטרטגיית הביטחון של ישראל 2030

ב- 2030 הצמרת הביטחונית בישראל תצטרך להתמודד עם מציאות שקרוב לוודאי היא המשך ישיר למגמות שמסתמנות כבר היום. אם יהיה ברבור שחור הוא כנראה לא תואם את הצד האופטימי של המשוואה. דעה

ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון ליברמן והרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

ראש הממשלה בנימין נתניהו הציג לאחרונה בפני הקבינט תפיסה אסטרטגית בטחונית לשנת 2030. בשנת 2030 נתניהו יהיה בן 81. על פי השממון הפוליטי, העדר מתחרים בעלי שיעור קומה ואילוצים דמוגרפים – יתכן שנתניהו יכהן עדיין או מחדש כראש ממשלה גם בשנת 2030.

אם היינו מעיזים לנסח באופן עצמאי תחזיות עליהן ניתן לבסס תציג משנה בטחונית לעתיד – האם הן תהיינה שונות מאלו שהוצגו בפני הקבינט?

בניית תרחישים עתידיים היא חלק ממשימות בקרה אמ"ן (איפכה מסתברא) שפעלה באופן עצמאי באמ"ן בלי תלות באמ"ן מחקר. גוף מחקרי שבונה תחזיות עתדייות במזרח התיכון לטווחים קצרים מסתכן בלהתבדות. על אחת כמה וכמה כאשר התחזיות הן לטווח של 12 שנים לתוך העתיד בתחזית כזו המימד הספקולטיבי הוא משמעותי. עם זאת, חשיבה תרחישית חיונית לדיוו באסטרטגיה מדינית ביטחונית. ניתן להדגים את חשיבות התרחישים לאסטרטגיה בטחונית בדוגמא של איראן גרעינית.

נניח שמערכת הביטחון נערכת להתמודדות מול איראן בשנת 2030. באופציה שאיראן לא הגיעה ליכולת גרעינית ובהנחה שמשטר דומה להיות שולט – ההתמודדות עם איראן דומה כנראה להתמודדות כיום. אך התמודדות כזו שונה מקצה אל קצה במידה ומעריכים שלאיראן יש יכולת גרעינית. מאזן הכוחות בין ישראל לאיראן משתנה ויתכן שאיראן תחת מטריה גרעינית תעיז להכניס אוגדות יבשתיות כוללות שיריון לעיראק וסוריה. באפשרות הראשונה – יש לחזק בעיקר את חיל אוויר באפשרות השניה – צה"ל צריך להתמודד עם איום מדיניתי יבשתי משמעותי וחדש – ונושא יכולות השיריון של ישראל משנות את חשיבותן. השתלטות מחדש של האחים המוסלמים על מצריים בדוגמא אחרת – מחזירה שוב את הדיון של הערכות כוחות היבשה של צה"ל והגברת יכולת ההגנה בקרבות בין מדינתיים.

תרחישים כמו "איראן גרעינית", השתלטות האחים המוסלימים על מצריים, התפרקות המשטר האשמי בירדן הם כולם תרחישים בסבירות שאינה אפסית. בעוד שאינתפאדה שלישית וטרור פלשתינאי אינם מאיימים אסטרטגית  על מדינת ישראל לשינויים גיאו פוליטיים שאינם בשליטת ישראל תהיה השפעה מכרעת על התמודדות ישראל מול האיומים.

למרות המימד הספקולטיבי, ישנן מגמות שניתן לראות בהן מגמות בעלות סבירות גבוה מאוד למימוש ושישראל צריכה להתמודד איתן באסטרטגיה הבטחונית שבה היא בוחרת.

ארה"ב - חזרה לזירה גלובלית דו קוטבית

טראמפ – טוב ליהודים פחות למעמדה של ארה"ב - גם אם טראמפ יבחר לקדנציה שניה, האופק הרישמי של שלטונו מוגבל לשנת 2024. קל לטעון שטראמפ טוב ליהודים לפחות במישור ההתמודות מול איראן - ביטול ההסכם הותיר את איראן בטווח הקצר עם התחייבויות ההסכם מול האירופאים (עצירת חלק מהתקדמות לנשק גרעיני) אבל עם השלמה עם סנקציות אמריקניות כלכליות קשות. בנושא ירושלים – טראמפ לא הועיל ואולי אף הזיק.

התרחקות מבני ברית, המנעות מתגוננת מעימות עם רוסיה - בכל מקרה, בד בבד עם התועלת לישראל מעמדה של ארה"ב מול בעלי בריתה התערער. ברית נאט"ו, היחסים עם מדינות אירופה וסין נקלעו לאווירה משברית. בתום הקדנציה הראשונה של טראמפ – ניתן להניח שיחסים אלה יקצינו. אם טראמפ ימשיך לקדנציה שניה – יש סכנה משמעותית שביטול הסכמים, התנכרות לבריתות, מלחמות סחר ומדיניות תזזיתית בלתי ברורה – יחמירו עוד יותר את המשבריות ביחסה של ארה"ב עם מדינות המערב ועם סין. עומק הניכור שמשיג טראמפ מול בני הברית המסורתיים של ארה"ב יפגע בהתאוששות שתבוא כשיחליף את טראמפ נשיא אחר (לפי חוק המטוטלת – נשיא דמוקרטי).

מחליפו של טראמפ בבית הלבן - ממשיכו של טראמפ יתקשה להחזיר את ארה"ב למעמד עוצמתי מחודש במזרח התיכון ואירופה. מול האגרסיביות ביחסים של ממשל טראמפ מול בני ברית, טראמפ חלש ומתבטל מול רוסיה. ניכר שטראמפ נמנע בכל דרך אפשרית מעימות משמעותי מול רוסיה. כל אלה יביאו כנראה לפגיעה של כוחה של ארה"ב כמעצמה גלובלית ויחזקו את מעמדה של רוסיה כמעצמה במזרח התיכון בפרט וברמה הגלובלית. בשונה מטראמפ, פוטין כאן בשביל להשאר. פוטין הצליח במדיניות לרוסיה תחילה ו – Making Russia Great Again גם אם במחיר כלכלי ניכר (סנקציות). רבים מהרוסים מוכנים להשלים עם המחיר הכלכלי של מהלכי פוטין עבור הכבוד וההדר של השבת רוסיה למעמד מעצמתי.

רוסיה – משענת קנה רצוץ אבל נחוץ

הדרדרות במעמדה של ארה"ב הברית מול מדינות המערב והחרפה במאבקה מול סין משפיע על ישראל.  רוסיה שהייתה עד לפני שנים מספר שחקן שולי, הפכה להיות פקטור אסטרטגי משמעותי של ישראל מול האיום האיראני וההתנהלות בסוריה. לישראל אין ברירה והיא נדרשת ולהמשיך את מדיניותו של נתניהו של פיתוח היחסים ושיתוף אינטרסים עם רוסיה תוך שמירה על היחסים עם ארה"ב. ישראל יכולה לנהל מדיניות כזו בקלות יתרה כל עוד טראמפ מכהן כנשיא "מושפע מאוד" על ידי רוסיה, אך נשיא אחר יתכן וישאף להגביל את התאום בין ישראל לרוסיה.

איראן מעצמה איזורית וגרעינית

משחק התעתועים של צפון קוריאה מול ארה"ב הברית הדגימה שוב את החשיבות של התחמשות בנשק גרעיני לשלטון החושש מפלישה אמריקנית. צפון קוריאה הרי לא תוותר על היכולת הגרעינית שלה. איראן מכינה את עצמה לשלב החשיפה של יכולתה הגרעינית והיא תעשה זאת בוודאי בפתאומיות יחסית. לאחר שתשלים את יכולת הטילים שלה לשאת מתקן גרעיני באפקטיביות לטווחים רלוונטיים – היא תבחר עיתוי להשלמת המהלך הגרעיני. הנחה סבירה היא, שממשל טראמפ או הממשל שיבוא אחריו, לא יבחרו באופציה הצבאית בכדי לפגוע ביכולת הגרעינית האיראנית – לאחר שתחשף. לכן ב- 2030 – ישראל עלולה בהחלט להתמודד עם איראן חמושה ביכולת גרעינית. ההשלכות המדיניות והצבאיות של מצב כזה הן מרחיקות לכת. לדוגמא - איראן סבלה בצורה מאופקת התקפות ישראליות על כוחותיה בסוריה. האם איראן גרעינית תהיה סבלנית או שמא תנצל את יכולתיה הגרעיניות לפלוש לסוריה עם כוחות קרקעיים משמעותיים ולאיים על ישראל עם באוגדות שריון על גבולה?

הרשות הפלסטינית - הגורם המאזן (פוסט אבו מאזן)

אין משמעות אופרטיבית אמיתית להסדר מדיני עם הרשות הפלסטינית. מרבית הפלסטינים נמצאים בעזה (1.5 מיליון) ותומכים בחמאס. החמאס בוודאי לא ישלים עם הסכם שיתבסס על מו"מ מול ישראל בניהול הרשות. והרי ישראל כבר השלימה עם שלטון החמאס בעזה. השאיפה הסהרורית של ישראל למו"מ עם הפלסטינים על הקמת מדינתם – כרוכה באי הבנה של הרצון האמיתי של הרשות ושל אש"ף. האינטרס הקיומי של הרשות הוא המנעות מכל משא ומתן שעלול להביא רחמנה לצילן – למדינה פלסטינית. הרשות מעוניינת בשקט ויציבות ואלו יתערערו בזמן מו"מ מול ישראל. ויותר מכך אם יהיה מו"מ כזה - תוצאתו המקווה תגרום נזק נוראי לרשות: מדינה פלסטינית עצמאית, ויתור על זכות השיבה ופשרה בירושלים. יותר מכל מאיימת על הרשות הקמת מדינה פלסטינית בגדה. מעבר לאיבוד מעמד הפליטות של מיליוני פלסטינים, ודרישה לקחת אחריות על כלכלה נכשלת, קיומה של הרשות מותנה בכידוני צה"ל שמגינים על הרשות מפני החמאס. מחירה של מדינה כזו לרשות בלתי אפשריים – סכנה לסוף שילטון הפתח.

אם לא די בכך, הסתלקותו של אבו מאזן תותיר מאבק שליטה קשה. אם מהלך כזה היה קשה למנהיג שמקובל לפחות על הפתח, מנהיג חדש שיעסוק בהשגת לגיטימציה בציבור הפלסטיני בגדה מול מתחריו – לא יקח סיכון ויכנס להרפתקה מסוכנת כמו מו"מ. על רקע כל אלה - שימור המצב הקיים והכלתו הוא אינטרס ראשון במעלה של הרשות וגם של ישראל. החלשות של הרשות עלולה לגרום להדרדרות לאינתפאדה והתחזקות החמאס – לכן ישראל והרשות יחד צריכים להמנע ממו"מ מדיני בכל מחיר לטובת העניין הפלסטיני לא פחות מאשר טובת העניין הישראלי.  

חמסטאן – הסדרה כברירת מחדל

החמאס רוצה לשלוט. ישראל השלימה עם שלטונו. לשני הצדדים יש אינטרס לשמור על המשכיות המצב. החמאס מעוניין בהמשך אתוס הקורבנות של העם הפלסטיני ולשמר באופן מתמיד את ישראל כאוייב שנוא.  אבל שמירה על יציבות בפני עצמה אינה מסכנת חמאס. ישראל והחמאס ישאפו לשווי משקל מוסדר של האינטרסים שלהם. בסופו של דבר הסדר כזה יושג כולל שחרור אסירים ומגבלות על שימוש בכוח צבאי בין הצדדים. הסדר זה ישרוד במידה רבה כמו ברשות וכמו במקרה של חיזבאללה – כל עוד האינטרסים של החמאס בשימור המצב ישררו.

מצרים, סעודיה, ירדן – האם לעולם חוסן?

המדינות המקיימות רומנים נסתרים או חשופים למחצה עם ישראל נשלטות על ידי משטרים שקשה לדעת אם יאריכו ימים או יקרסו. קריסת משטרים אלו תביא ליצירת איומים חדשים נוספים על ישראל, מבלי שישראל יכולה להשפיע על כך או למנוע זאת. במידה ומצריים תיפול בידי האחים המוסלמים או ירדן בידי דעאש (המקנן אולי בקרב מיליון הפליטים הסורים בירדן)  או בידי הפלסטינים – מדינות אלו עלולות להפוך שוב למדינות אוייב.

כיום צה"ל אינו מכוון למלחמות שיריון בשיריון או ליכולת מבצעית לנהל מלחמה בין מדינות. שינוי מרחיק לכת במדינות המעגל הראשון – עלול לאלץ את צה"ל לשנות את פניו. אוייב מדינתי כזה על גבולת ישראל מחייב את צה"ל לשמר את יכולתו לשחזר את המעבר מצבא מול טרור מוסדר לצבא מול אוייב מדיניתי.  

מסעו של נתניהו במכונת הזמן ל- 2030 מוצדקת ביותר. הסכנה שיופיע ברבור שחור וישנה דרמתית את פני הדברים איראן, חמאס וחיזבאללה יתחננו להסכם שלום מלא עם ישראל  - אינה באמת לפתחנו. התרחישים בעלי ההסתברות הגבוהה הם אלה שאמורים לשמש בסיס לחשיבה האסטרטגית הבטחונית של ישראל. ב- 2030 נתניהו או מחליפו יצטרכו להתמודד עם מציאות שקרוב לודאי היא המשך ישיר למגמות שמסתמנות כבר היום. אם יהיה ברבור שחור הוא כנראה לא תואם את הצד האופטימי של המשוואה.