מרגל בריטי במלחמת העצמאות
פרשיה נעלמה ממלחמת העצמאות היא סיפורו של מרגל בריטי, אשר שוגר למדינה החדשה שזה אך קמה. תזכורת מודיעינית מעניינת בטור השבועי של אפרים לפיד
אפרים לפיד
| 30/08/2018
תושבי נצרת לאחר כניסת צה"ל לעיר, 17 יולי 1948 (צילום ארכיון: AP)
פיטר וולף-ריבק היה יהודי אשר שרת במלחמת העולם השנייה כקצין בצבא הבריטי. הוא הגיע לארץ לפני קום המדינה ובמהלך המלחמה שובץ לחטיבה 7 בפיקודו של שלמה שמיר. שמיר הכיר את ריבק באקראי באמצעות ידיד. הלה סיפר על ניסיונו של הבריטי כקצין מטה מבצעים ושמיר, אשר היה לחוץ לאייש קצינים בחטיבה החדשה, שמח לגייס את הקצין הבריטי לתפקיד קמב"צ חטיבה 7. לשמיר היה חשוב לצרף לשורותיו בעלי ניסיון בצבא סדיר על פני יוצאי הפלמ"ח וה'הגנה', אשר לא התאימו בעיניו לצבא החדש המתגבש.
ריבק לא שלט בעברית וכך אירע כי לא העביר ידיעות חיוניות שהגיעו לחטיבה, אך הוא לא הבין אותן די הצורך. מאחורי גבו נשמעו טענות כאילו הוא "שתול" של המודיעין הבריטי וכי הוא מסייע לירדנים. למרות השתלבותו הלא קלה בחטיבה הוא נהנה מגיבוי מלא של המח"ט שמיר. בעת כהונתו של המח"ט החדש, בן דונקלמן, הוא בחן את ריבק בשבע עיניים. הוא הגיע למסקנה כי בעת כיבוש שפרעם פעל ריבק בניגוד למדיניות האש של החטיבה, אשר בקשה למנוע פגיעה בדרוזים תושבי העיר.
הסתבר במהלך הקרב כי ריבק נעלם, מיהר לעמדת תותחנים והורה לכוון את האש לעבר הרובע הדרוזי. בעקבות זאת מידרו את ריבק ולא שתפו אותו בהכנות המבצעיות ב"קרבות עשרת הימים", שהתרחשו מ-8 עד 18 ביולי 1948, כאשר ההפוגה הראשונה עמדה להסתיים. במהלך הקרבות, הייתה לחימה עזה בכל החזיתות. בחטיבה 7 מינו "קצין אג"ם של צללים", ישראל טל (לימים אלוף בצה"ל), ולצורך כך כמה דיונים נערכו פעמיים – פעם עם ריבק כאשר מסוכמות החלטות שוליות ואחר כך עם טל, בהם התקבלו ההחלטות האמיתיות.
ריבק הספיק להשתתף בכיבוש נצרת במסגרת מבצע "דקל" לכיבוש העיר, שבה הייתה מפקדתו של קאוקג'י, וכך להקל על הלחץ בחזית סג'רה, שם תקף 'צבא ההצלה' ללא הפסקה. קאוקג'י ביצר את נצרת ובעיקר את בית המשטרה שהיה הגדול בארץ, נגד התקפה מדרום, מצד עמק יזרעאל. על רקע זה הוחלט לתקוף את נצרת מכוון שפרעם.
ב- 15 ביולי בשעה 17.40 נכנסו כוחות צה"ל לנצרת ללא קרב ותפסו את בית המשטרה. קאוקג'י ואנשיו נמלטו. בשעה 22.00 נחתם הסכם הכניעה בין נציגי התושבים לנציגי צה"ל. המטכ"ל הורה לאחר כיבוש העיר על שמירת המקומות הקדושים ועל מניעת ביזה. בנוסף, הורה שר הביטחון, דוד בן-גוריון במפורש להניח לתושבים להישאר. פיטר ריבק נראה בתצלום טקס הכניעה של העיר וחתימתו בעברית מתנוססת על כתב הכניעה לצד מפקד החזית חיים לסקוב, מח"ט 7 בן דונקלמן וקצינים נוספים.
המשך שירותו של ריבק אפוף מסתורין. ככל הנראה נערך לו שימוע במפקדת חזית הצפון, הוטחו בפניו האשמות והוא הכחיש. כדי לא להסתבך במשפט צבאי הוצע לו לעזוב לאלתר את הארץ וכך עשה. לא ידוע אם אשתו הישראלית הצטרפה אליו. במהלך השנים לא היה כל קשר אתו ולא ידוע מה עלה בגורלו.
לפיטר וולף-ריבק שיחק המזל והוא נשאר בחיים. במקרה אחר, ממש באותה עת חשדו במודיעין הצבאי בריגול של קצין צה"ל מאיר טוביאנסקי (חשד בלבד, בלתי מבוסס לחלוטין), הוא הועמד לדין שדה והוצא להורג ליד קיבוץ הראל.
***
תודה לד"ר מרדכי נאור, מתוך ספרו 'תש"ח' בהוצאת מודן, 2018
פרשיה נעלמה ממלחמת העצמאות היא סיפורו של מרגל בריטי, אשר שוגר למדינה החדשה שזה אך קמה. תזכורת מודיעינית מעניינת בטור השבועי של אפרים לפיד
תושבי נצרת לאחר כניסת צה"ל לעיר, 17 יולי 1948 (צילום ארכיון: AP)
פיטר וולף-ריבק היה יהודי אשר שרת במלחמת העולם השנייה כקצין בצבא הבריטי. הוא הגיע לארץ לפני קום המדינה ובמהלך המלחמה שובץ לחטיבה 7 בפיקודו של שלמה שמיר. שמיר הכיר את ריבק באקראי באמצעות ידיד. הלה סיפר על ניסיונו של הבריטי כקצין מטה מבצעים ושמיר, אשר היה לחוץ לאייש קצינים בחטיבה החדשה, שמח לגייס את הקצין הבריטי לתפקיד קמב"צ חטיבה 7. לשמיר היה חשוב לצרף לשורותיו בעלי ניסיון בצבא סדיר על פני יוצאי הפלמ"ח וה'הגנה', אשר לא התאימו בעיניו לצבא החדש המתגבש.
ריבק לא שלט בעברית וכך אירע כי לא העביר ידיעות חיוניות שהגיעו לחטיבה, אך הוא לא הבין אותן די הצורך. מאחורי גבו נשמעו טענות כאילו הוא "שתול" של המודיעין הבריטי וכי הוא מסייע לירדנים. למרות השתלבותו הלא קלה בחטיבה הוא נהנה מגיבוי מלא של המח"ט שמיר. בעת כהונתו של המח"ט החדש, בן דונקלמן, הוא בחן את ריבק בשבע עיניים. הוא הגיע למסקנה כי בעת כיבוש שפרעם פעל ריבק בניגוד למדיניות האש של החטיבה, אשר בקשה למנוע פגיעה בדרוזים תושבי העיר.
הסתבר במהלך הקרב כי ריבק נעלם, מיהר לעמדת תותחנים והורה לכוון את האש לעבר הרובע הדרוזי. בעקבות זאת מידרו את ריבק ולא שתפו אותו בהכנות המבצעיות ב"קרבות עשרת הימים", שהתרחשו מ-8 עד 18 ביולי 1948, כאשר ההפוגה הראשונה עמדה להסתיים. במהלך הקרבות, הייתה לחימה עזה בכל החזיתות. בחטיבה 7 מינו "קצין אג"ם של צללים", ישראל טל (לימים אלוף בצה"ל), ולצורך כך כמה דיונים נערכו פעמיים – פעם עם ריבק כאשר מסוכמות החלטות שוליות ואחר כך עם טל, בהם התקבלו ההחלטות האמיתיות.
ריבק הספיק להשתתף בכיבוש נצרת במסגרת מבצע "דקל" לכיבוש העיר, שבה הייתה מפקדתו של קאוקג'י, וכך להקל על הלחץ בחזית סג'רה, שם תקף 'צבא ההצלה' ללא הפסקה. קאוקג'י ביצר את נצרת ובעיקר את בית המשטרה שהיה הגדול בארץ, נגד התקפה מדרום, מצד עמק יזרעאל. על רקע זה הוחלט לתקוף את נצרת מכוון שפרעם.
ב- 15 ביולי בשעה 17.40 נכנסו כוחות צה"ל לנצרת ללא קרב ותפסו את בית המשטרה. קאוקג'י ואנשיו נמלטו. בשעה 22.00 נחתם הסכם הכניעה בין נציגי התושבים לנציגי צה"ל. המטכ"ל הורה לאחר כיבוש העיר על שמירת המקומות הקדושים ועל מניעת ביזה. בנוסף, הורה שר הביטחון, דוד בן-גוריון במפורש להניח לתושבים להישאר. פיטר ריבק נראה בתצלום טקס הכניעה של העיר וחתימתו בעברית מתנוססת על כתב הכניעה לצד מפקד החזית חיים לסקוב, מח"ט 7 בן דונקלמן וקצינים נוספים.
המשך שירותו של ריבק אפוף מסתורין. ככל הנראה נערך לו שימוע במפקדת חזית הצפון, הוטחו בפניו האשמות והוא הכחיש. כדי לא להסתבך במשפט צבאי הוצע לו לעזוב לאלתר את הארץ וכך עשה. לא ידוע אם אשתו הישראלית הצטרפה אליו. במהלך השנים לא היה כל קשר אתו ולא ידוע מה עלה בגורלו.
לפיטר וולף-ריבק שיחק המזל והוא נשאר בחיים. במקרה אחר, ממש באותה עת חשדו במודיעין הצבאי בריגול של קצין צה"ל מאיר טוביאנסקי (חשד בלבד, בלתי מבוסס לחלוטין), הוא הועמד לדין שדה והוצא להורג ליד קיבוץ הראל.
***
תודה לד"ר מרדכי נאור, מתוך ספרו 'תש"ח' בהוצאת מודן, 2018
