שבע הארות על סבב הלחימה מול עזה
הסבב האחרון בגזרה הדרומית הוא תולדה של כישלון החמאס והג'יהאד האיסלאמי להשיג אפקט משמעותי באמצעות "צעדות השיבה" וניסיונות החדירה; ההישג הנוסף של מערכת היירוט "כיפת ברזל" והעיניים שוב חוזרות להתמקד בצפון – עמיר רפפורט עם מספר תובנות בסופו של שבוע מתוח. הטור השבועי
עמיר רפפורט
| 31/05/2018
התקיפות בעזה במהלך סבב הלחימה (צילום: AP)
1. עימות מוגבל: אילו הרקטה שהתפוצצה השבוע בגן ילדים בעוטף עזה, הייתה משוגרת כאשר הגן מלא בזאטוטיו, קל לשער כי התגובה הצבאית הישראלית הייתה קשה במיוחד. אבל הגן היה ריק, והרמטכ"ל שהגיע למפגש עם הילדים שעות ארוכות מאוחר יותר, שידר בכך מסר: העניינים עדיין בשליטה. שני הצדדים משתמשים באש שלהם בקפידה.
שגרת החיים אפילו ביישובים הסמוכים ביותר לעזה נמשכה, לפחות על הנייר. בתגובה לירי רקטות שלא היה כמוהו מאז ״צוק איתן״, צה"ל הפציץ לא פחות מ-30 מטרות בתקיפה אחת (על שבעה יעדים שונים), אבל איש ברצועת עזה לא נפגע בהתקפה הספציפית הזאת. סה"כ התקיף צה"ל בסבב הזה 65 יעדים. התגובה יכולה הייתה להיות הרבה יותר חריפה.
הפסקת האש ביום רביעי הייתה מהירה כמו ההתפרצות עצמה.
2. פתרון מדיני או כיבוש: הקבינט המדיני-ביטחוני, לא יכול היה לשמוע פתרון קסם למצב. המהלכים המוצעים תמיד ינועו בקשת הרחבה שבין כיבוש רצועת עזה ומיטוט החמאס ובין "הכלה" (מילה צבאית מכובסת, שמשמעותה לא לעשות דבר בתגובה לפגיעה בצד שלנו).
הרמטכ"ל הקודם בני גנץ נהג להגיד בדיונים כאלה כי הפתרון מול רצועת עזה חייב להיות מדיני. הנוכחי, גדי איזנקוט, בשנתו האחרונה, נהנה מיוקרה ייחודית בתוך צה"ל ובדרג המדיני, ובדרך כלל נמנע מהצהרות כאלה. השפה שלו (ובדרך כלל גם של שר הביטחון ליברמן) היא כוח. הניסיון הוא להימנע מסדרת מהלומות במדרגות עולות (כפי שהיה באין ספור סבבי הסלמה מרצועת עזה מאז תחילת המילניום) תוך שימוש במהלומה לא פרופורציונלית, שתציב את אפשרות המלחמה על הפרק כבר עם שריקת הפתיחה.
סבב ההסלמה האחרון אינו מפתיע ולא התחיל השבוע. הוא תולדה של כישלון החמאס והג׳יהאד האיסלאמי להשיג אפקט משמעותי באמצעות "צעדות השיבה" אל הגדר וגם לא באמצעות הנחת מטענים וניסיונות חדירה לאורך הגדר. בניסיון לעצור את הגל הזה העלה צה"ל את רף התגובה שלו, ופגע באנשי ג׳יהאד איסלאמי, מה שהביא דווקא את הארגון הזה לשגר מסה של רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, לראשונה מאז 2014. החמאס בתחילה איפשר זאת, ומהר מאוד נגרר למהומה.
במערכת הביטחון סבורים, גם כיום, כי כיבוש עזה לא יביא להפסקת ירי הרקטות לעבר ישראל. יעידו על כך אלפי שיגורים שהתחילו עוד לפני ההתנתקות ב-2006. מיטוט החמאס אינו בהכרח רעיון טוב לישראל, שכן הפילוג מול הפתח ביהודה ושומרון משחק במידה רבה לטובתה. הפתח עצמו נמצא בתקופת שפל לנוכח מה שנראה כדמדומי שלטונו של אבו מאזן, ואי אפשר לבנות עליו שישתלט על הרצועה בחסות אש ישראלית.
ומה לגבי אופציה מדינית מחוץ לקופסה? בקבינט תומכים רבים ברעיון לבנות נמל לחמאס בלב ים, כך שכל אונייה תיבדק על ידי ישראל. אין החלטה כזאת, אולי כי ספק אם האי יסיר את טענת המצור על הרצועה המיוחסת לישראל בראש ובראשונה משיקולים פוליטיים. ביום ראשון יתכנס שוב הקבינט, ולא ידון באופציה הזאת מחדש.
3. איך מכריזים מלחמה? החוק שיאפשר לראש ממשלה ושר ביטחון להורות על יציאת מלחמה ללא אישור ממשלה, רק ישקף את המציאות דה-פקטו. למעשה, כל המהלכים הביטחוניים המשמעותיים של התקופה האחרונה הוחלטו בציר נתניהו- ליברמן. וכן, גדי איזנקוט מאוד משפיע.
למשל, ההכרזה של שר הביטחון לפני כשבועיים, לפיה תקיפה של איראן בישראל תביא לתגובה ישראלית באיראן עצמה, שמשמעותה בבוא היום יכולה להיות מרחיקת לכת, לא נידונה מעולם בדרג ממשלתי רחב. ליברמן פשוט הודיע.
כך גם השבוע, הקבינט בעיקר קיבל עדכונים. הוא איננו הפורום המוביל לקבלת החלטות.
4. המתווך: לכל הצדדים אין עניין במלחמה, אבל כדי להימנע מאי הבנות שיובילו אליה, דרושה תקשורת בין הצדדים. טורקיה יכולה הייתה לשמש מתווך יעיל לאחר הסכם ההפשרה מול ישראל, אבל התנהלותו של נשיאה רג'יב טאייפ ארדואן, הופכת אותה ללא רלוונטית, מבחינת ישראל וארה"ב. השחקן היעיל ביותר שיכול ללחוץ על החמאס במקומות כואבים באמת הוא מצרים. ואכן, לשם הגיעו בכירי החמאס ביום שלישי בלילה, וסיכמו על הפסקת האש, שנכנסה לתוקף ביום רביעי בבוקר. האם מדובר בכניעה? תלוי בעיני המתבונן. מבחינת החמאס והג׳יהאד האיסלאמי, יש להם גם הישגים.
5. "כיפת ברזל": מערכת היירוט המופלאה שבה וכיכבה גם בסבב האש השבוע, כולל הפתעה מבחינת הציבור הרחב - הודעה של צה"ל כי המערכת הצליחה ליירט בפעם הראשונה פצצות מרגמה ששוגרו לישובים סמוכי גדר. במערכת הביטחון יש חילוקי דעות האם נכון היה "לדבר" על זה, אבל מרגע שנחשף הסוד אפשר לציין כי הניסיון למצוא פתרון לאיום המרגמות (כמו גם לאיום המנהרות), הוצב במקום גבוה בסדר העדיפויות לאחר "צוק איתן" ב-2014. כדי ליירט מרגמות שפוגעות במטרתן בתוך שניות ספורות ואחרי מסלול נמוך למדי, היה צורך לשפר מאוד את מכ"מ הגילוי ואת התוכנה המאפשרת שיגור אמצעי יירוט באופן מיידי.
יירוט פצצות מרגמה הוא (עוד) הישג טכנולוגי מדהים של התעשיות הביטחוניות ומשרד הביטחון. הפתרון הרב כולל עשרות מכ"מים שהוצבו גם כדי להתריע בפני תושבים על הסכנה. אבל הפתרון רחוק מלהיות רלוונטי בעימות משמעותי: צה"ל לא יוכל לשגר אלפי טילים, שעלות כל אחד מהם מאות אלפי שקלים, כדי ליירט פצצות שהמלאי שלהן בידי האויב כמעט אינו מוגבל.
6. כטב"מים: זה השם המקובל בצה"ל לכלי טיס בלי מאוישים, או בקיצור מוכר אחר – מל"טים. יש להניח כי חלק גדול מהמהלומות של חיל האוויר השבוע כוונו כנגד תשתיות מערך המטוסים של החמאס, שנחשב כ"הפתעה" שהוא מכין למערכה המשמעותית הבאה, שבה יפעיל את כל כוחו ולא רק שיגור רקטות ומרגמות מוגבל. מידת הנזק בתקיפות האלה אינה ברורה.
7. בינתיים בצפון: המהירות שבה הסתיים סיבוב הלחימה בדרום, קשורה אולי גם לכך שהאתגר האסטרטגי באמת לישראל עדיין נמצא בצפון. לגבי החזית הזאת, ערך הקבינט סדרה ארוכה של דיונים, שבה קבע הישג נדרש ו"דרקטיבה" אל מול הניסיון של איראן להתבסס בסוריה, העברת נשק בעל משמעות אסטרטגית, וגם ייצור נשק מתקדם על אדמת לבנון (כפי שחשף רק השבוע ראש הממשלה).
ה"דרקטיבה" הישראלית מגיעה לרגע שיא לאחר ביקור נתניהו אצל השליט האזורי האמיתי, ולדימיר פוטין, באחרונה במוסקבה. ישראל הבהירה שם את עמדתה, שכדי לשמר את שלטון בשאר אסד בדמשק, האיראנים צריכים לחזור לאיראן וחיזבאללה ללבנון.
אך האם הרוסים אכן יובילו להסדרה כפי שדורשת ישראל? ימים (לא רבים) יגידו.
***
תמונות:
1. טנקים של צה"ל מול גבול עזה, צילום: AP
2. מקום פגיעת הפצמ"ר בחצר גן ילדים בעוטף עזה, צילום: AP
הסבב האחרון בגזרה הדרומית הוא תולדה של כישלון החמאס והג'יהאד האיסלאמי להשיג אפקט משמעותי באמצעות "צעדות השיבה" וניסיונות החדירה; ההישג הנוסף של מערכת היירוט "כיפת ברזל" והעיניים שוב חוזרות להתמקד בצפון – עמיר רפפורט עם מספר תובנות בסופו של שבוע מתוח. הטור השבועי
התקיפות בעזה במהלך סבב הלחימה (צילום: AP)
1. עימות מוגבל: אילו הרקטה שהתפוצצה השבוע בגן ילדים בעוטף עזה, הייתה משוגרת כאשר הגן מלא בזאטוטיו, קל לשער כי התגובה הצבאית הישראלית הייתה קשה במיוחד. אבל הגן היה ריק, והרמטכ"ל שהגיע למפגש עם הילדים שעות ארוכות מאוחר יותר, שידר בכך מסר: העניינים עדיין בשליטה. שני הצדדים משתמשים באש שלהם בקפידה.
שגרת החיים אפילו ביישובים הסמוכים ביותר לעזה נמשכה, לפחות על הנייר. בתגובה לירי רקטות שלא היה כמוהו מאז ״צוק איתן״, צה"ל הפציץ לא פחות מ-30 מטרות בתקיפה אחת (על שבעה יעדים שונים), אבל איש ברצועת עזה לא נפגע בהתקפה הספציפית הזאת. סה"כ התקיף צה"ל בסבב הזה 65 יעדים. התגובה יכולה הייתה להיות הרבה יותר חריפה.
הפסקת האש ביום רביעי הייתה מהירה כמו ההתפרצות עצמה.
2. פתרון מדיני או כיבוש: הקבינט המדיני-ביטחוני, לא יכול היה לשמוע פתרון קסם למצב. המהלכים המוצעים תמיד ינועו בקשת הרחבה שבין כיבוש רצועת עזה ומיטוט החמאס ובין "הכלה" (מילה צבאית מכובסת, שמשמעותה לא לעשות דבר בתגובה לפגיעה בצד שלנו).
הרמטכ"ל הקודם בני גנץ נהג להגיד בדיונים כאלה כי הפתרון מול רצועת עזה חייב להיות מדיני. הנוכחי, גדי איזנקוט, בשנתו האחרונה, נהנה מיוקרה ייחודית בתוך צה"ל ובדרג המדיני, ובדרך כלל נמנע מהצהרות כאלה. השפה שלו (ובדרך כלל גם של שר הביטחון ליברמן) היא כוח. הניסיון הוא להימנע מסדרת מהלומות במדרגות עולות (כפי שהיה באין ספור סבבי הסלמה מרצועת עזה מאז תחילת המילניום) תוך שימוש במהלומה לא פרופורציונלית, שתציב את אפשרות המלחמה על הפרק כבר עם שריקת הפתיחה.
סבב ההסלמה האחרון אינו מפתיע ולא התחיל השבוע. הוא תולדה של כישלון החמאס והג׳יהאד האיסלאמי להשיג אפקט משמעותי באמצעות "צעדות השיבה" אל הגדר וגם לא באמצעות הנחת מטענים וניסיונות חדירה לאורך הגדר. בניסיון לעצור את הגל הזה העלה צה"ל את רף התגובה שלו, ופגע באנשי ג׳יהאד איסלאמי, מה שהביא דווקא את הארגון הזה לשגר מסה של רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, לראשונה מאז 2014. החמאס בתחילה איפשר זאת, ומהר מאוד נגרר למהומה.
במערכת הביטחון סבורים, גם כיום, כי כיבוש עזה לא יביא להפסקת ירי הרקטות לעבר ישראל. יעידו על כך אלפי שיגורים שהתחילו עוד לפני ההתנתקות ב-2006. מיטוט החמאס אינו בהכרח רעיון טוב לישראל, שכן הפילוג מול הפתח ביהודה ושומרון משחק במידה רבה לטובתה. הפתח עצמו נמצא בתקופת שפל לנוכח מה שנראה כדמדומי שלטונו של אבו מאזן, ואי אפשר לבנות עליו שישתלט על הרצועה בחסות אש ישראלית.
ומה לגבי אופציה מדינית מחוץ לקופסה? בקבינט תומכים רבים ברעיון לבנות נמל לחמאס בלב ים, כך שכל אונייה תיבדק על ידי ישראל. אין החלטה כזאת, אולי כי ספק אם האי יסיר את טענת המצור על הרצועה המיוחסת לישראל בראש ובראשונה משיקולים פוליטיים. ביום ראשון יתכנס שוב הקבינט, ולא ידון באופציה הזאת מחדש.
3. איך מכריזים מלחמה? החוק שיאפשר לראש ממשלה ושר ביטחון להורות על יציאת מלחמה ללא אישור ממשלה, רק ישקף את המציאות דה-פקטו. למעשה, כל המהלכים הביטחוניים המשמעותיים של התקופה האחרונה הוחלטו בציר נתניהו- ליברמן. וכן, גדי איזנקוט מאוד משפיע.
למשל, ההכרזה של שר הביטחון לפני כשבועיים, לפיה תקיפה של איראן בישראל תביא לתגובה ישראלית באיראן עצמה, שמשמעותה בבוא היום יכולה להיות מרחיקת לכת, לא נידונה מעולם בדרג ממשלתי רחב. ליברמן פשוט הודיע.
כך גם השבוע, הקבינט בעיקר קיבל עדכונים. הוא איננו הפורום המוביל לקבלת החלטות.
4. המתווך: לכל הצדדים אין עניין במלחמה, אבל כדי להימנע מאי הבנות שיובילו אליה, דרושה תקשורת בין הצדדים. טורקיה יכולה הייתה לשמש מתווך יעיל לאחר הסכם ההפשרה מול ישראל, אבל התנהלותו של נשיאה רג'יב טאייפ ארדואן, הופכת אותה ללא רלוונטית, מבחינת ישראל וארה"ב. השחקן היעיל ביותר שיכול ללחוץ על החמאס במקומות כואבים באמת הוא מצרים. ואכן, לשם הגיעו בכירי החמאס ביום שלישי בלילה, וסיכמו על הפסקת האש, שנכנסה לתוקף ביום רביעי בבוקר. האם מדובר בכניעה? תלוי בעיני המתבונן. מבחינת החמאס והג׳יהאד האיסלאמי, יש להם גם הישגים.
5. "כיפת ברזל": מערכת היירוט המופלאה שבה וכיכבה גם בסבב האש השבוע, כולל הפתעה מבחינת הציבור הרחב - הודעה של צה"ל כי המערכת הצליחה ליירט בפעם הראשונה פצצות מרגמה ששוגרו לישובים סמוכי גדר. במערכת הביטחון יש חילוקי דעות האם נכון היה "לדבר" על זה, אבל מרגע שנחשף הסוד אפשר לציין כי הניסיון למצוא פתרון לאיום המרגמות (כמו גם לאיום המנהרות), הוצב במקום גבוה בסדר העדיפויות לאחר "צוק איתן" ב-2014. כדי ליירט מרגמות שפוגעות במטרתן בתוך שניות ספורות ואחרי מסלול נמוך למדי, היה צורך לשפר מאוד את מכ"מ הגילוי ואת התוכנה המאפשרת שיגור אמצעי יירוט באופן מיידי.
יירוט פצצות מרגמה הוא (עוד) הישג טכנולוגי מדהים של התעשיות הביטחוניות ומשרד הביטחון. הפתרון הרב כולל עשרות מכ"מים שהוצבו גם כדי להתריע בפני תושבים על הסכנה. אבל הפתרון רחוק מלהיות רלוונטי בעימות משמעותי: צה"ל לא יוכל לשגר אלפי טילים, שעלות כל אחד מהם מאות אלפי שקלים, כדי ליירט פצצות שהמלאי שלהן בידי האויב כמעט אינו מוגבל.
6. כטב"מים: זה השם המקובל בצה"ל לכלי טיס בלי מאוישים, או בקיצור מוכר אחר – מל"טים. יש להניח כי חלק גדול מהמהלומות של חיל האוויר השבוע כוונו כנגד תשתיות מערך המטוסים של החמאס, שנחשב כ"הפתעה" שהוא מכין למערכה המשמעותית הבאה, שבה יפעיל את כל כוחו ולא רק שיגור רקטות ומרגמות מוגבל. מידת הנזק בתקיפות האלה אינה ברורה.
7. בינתיים בצפון: המהירות שבה הסתיים סיבוב הלחימה בדרום, קשורה אולי גם לכך שהאתגר האסטרטגי באמת לישראל עדיין נמצא בצפון. לגבי החזית הזאת, ערך הקבינט סדרה ארוכה של דיונים, שבה קבע הישג נדרש ו"דרקטיבה" אל מול הניסיון של איראן להתבסס בסוריה, העברת נשק בעל משמעות אסטרטגית, וגם ייצור נשק מתקדם על אדמת לבנון (כפי שחשף רק השבוע ראש הממשלה).
ה"דרקטיבה" הישראלית מגיעה לרגע שיא לאחר ביקור נתניהו אצל השליט האזורי האמיתי, ולדימיר פוטין, באחרונה במוסקבה. ישראל הבהירה שם את עמדתה, שכדי לשמר את שלטון בשאר אסד בדמשק, האיראנים צריכים לחזור לאיראן וחיזבאללה ללבנון.
אך האם הרוסים אכן יובילו להסדרה כפי שדורשת ישראל? ימים (לא רבים) יגידו.
***
תמונות:
1. טנקים של צה"ל מול גבול עזה, צילום: AP
2. מקום פגיעת הפצמ"ר בחצר גן ילדים בעוטף עזה, צילום: AP
