העצמאות של היהודים היא הכישלון של הערבים

יום העצמאות של ישראל מסמל בעולם הערבי ובקרב ערביי ישראל את הכישלון שלהם במלחמה, שהם יזמו לסכל הקמת מדינה יהודית. תזכורת להיבט הערבי בטור השבועי של אפרים לפיד

העצמאות של היהודים היא הכישלון של הערבים

חאג' אמין אלחוסיני במפגש עם לוחמים ערבים (צילום: באדיבות אתר מידה)

לפלסטינים לא הייתה מדינה. עד 14 במאי 1948 הייתה אארץ ישראל תחת מנדט בריטי. הדינמיקה הפנים פלסטינית לא אפשרה כל פשרה לאורך כול הדרך, אלא אם כן תיסוג בריטניה כליל מהצהרת בלפור. בשאר המדינות תחת הבריטים או הצרפתים נוסדו אותה עת תנועות, אליהן תועלה הפוליטיקה המסורתית. בקרב הפלסטינים נותרה על מכונה הפוליטיקה החמולתית, ובעיקר בין מחנה החוסיינים למחנה הנשאשיבים. 

בסערת המרד של 1936 – 1939 התדרדרה החברה הפלסטינית המפוצלת להרס עצמי, שם כנראה הייתה פרשת המים בתולדות העם הזה. האליטה נהרסה ועמה גם מעמד הביניים המשכיל. חבורות לוחמים עממיות, אשר היהודים כינו "כנופיות", הכתיבו מאבק כושל בבריטים וביישוב היהודי, הרס וחורבן מבית. מעמד הביניים הפלסטיני המשכיל לא התאושש אלא עם הקמת פת"ח ואש"ף בשנות השישים של המאה הקודמת. האליטה עוד פרפרה עד תבוסת 1948.

בראש האליטה עמד "המופתי הגדול", אמין אל-חוסייני. מול היהודים היה אנטישמי. בשנים שהוליכו להכרעה על גורל הארץ גלה ממנה, אך ממרחקים עוד הגדיל לעשות. ב – 1941 ברח מעיראק לאיטליה של מוסוליני וממנה לגרמניה של היטלר. הנאצים לא באמת נזקקו לעצותיו איך להשמיד יהודים, אבל הוא הרס כל סיכוי שלו להידבר לאחר המלחמה עם הבריטים. בליגה הערבית, אשר הוקמה ב-1945, קיבלו הפלסטינים כיסא של משקיף בלבד, אבל חאג' אמין ידע איך לתמרן בסבך הפוליטיקה הבין-ערבית ולמנוע כל קו מדיני ריאלי בשאלת ארץ ישראל.

ב – 31 באוגוסט 1947 פרסמה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם את המלצתה בדבר חלוקת הארץ. בספטמבר 1947 החלו מדינות הליגה הערבית בדיונים לגבש עמדה מאוחדת, צבאית ומדינית, באשר לתוכנית החלוקה. בפסגה, שנערכה בעליי בלבנון, מונה גנראל עיראקי, אסמאעיל צפוואת בראש ועדה צבאית. זו הגישה באוקטובר דוח בו קבעה כי הישוב העברי מאורגן ומצויד היטב, וכי ליישוב הערבי הפלסטיני אין יכולת עמידה מולו. הליגה נטלה את האפוטרופסות על הפלסטינים.

בדיון בעצרת האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947 הצביעו שש המדינות הערביות פה אחד נגד ההחלטה, אשר כידוע משמעותה הייתה גם הקמת מדינה ערבית בפלסטינה. אלא שהמדיניות של "הכל או לא כלום" היא שהכתיבה. ברקע היו כמובן סבך התככים הבין-ערביים, התחרות על הגמוניה, והחשש להצטייר כבוגדים  בשל עמדה שאינה מכסימליסטית.

משפרצו הקרבות בארץ ישראל למחרת ההחלטה באו"ם הייתה שאיפתו של אמין אל-חוסייני (בן אחיו של המופתי) להיות מנהיג המערכה. מנגד מינתה הליגה מפקד ל"צבא ההצלה", ובו כ‑ 3,800 לוחמים, את פאוזי אלקאוקג'י, יליד לבנון, בעל רקע מגוון ביותר בעיראק ובסוריה.

צבא ה"ג'יהאד הקדוש" בפיקוד עבד אל-קאדר אל-חוסייני מנה רק כשלושת אלפים לוחמים, מתנדבים ומפקדים מימי המרד של 1936 ‑ 1939 ומגויסים פלסטינים לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. גם כוחות אלה היו מסוכסכים וחסרי תכנון ותיאום. ב – 8 באפריל 1948 ניגף צבא ההצלה של קאוקג'י במשמר העמק ובאותו יום נהרג עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקרב על הקסטל. לילה לאחר מכן ערכו אנשי אצ"ל ולח"י קרב דמים אכזרי בדיר יאסין. מספר הקורבנות בכפר נופח לכדי מיתוס שתרם להתפוררות הפלסטינים ולמנוסת רבים מהם.  

לאחר הכרזת המדינה היהודית, ב-14 במאי 1948, פלשו צבאות מדינות הליגה הערבית לפלסטין ללא הכנות רציניות תוך הסתבכות במחלוקות ובחשדנות הדדית. היו הערכות שונות על סדר הגודל של כלל צבאות אלה והגיעו לכ‑ 32 אלף. בצד היהודי עמד מולם כוח במספר דומה, אך באיכויות אחרות של תכנון, ארגון, תיאום ותושייה.

התבוסה במלחמת 1948 פירקה ופיזרה את הפלסטינים. כארבע מאות כפרים נחרבו, וכ‑ 750  עד 800 אלף איש הפכו לפליטים. המספרים אינם מדויקים. אך מבחינתם היה זה ללא ספק אסון לאומי.

***

תודה לפרופ' חגי ארליך