המבצע והמשפט ההיסטורי של אייכמן בישראל
לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה חשוב לזכור את המבצע הלאומי שיזמה ישראל להבאת הצורר הנאצי אייכמן לדין בארץ – בטור השבועי של אפרים לפיד
אפרים לפיד
| 11/04/2018
הצוות המבצעי ללכידת אייכמן בפגישה אצל ראש הממשלה בן-גוריון פברואר 1960. (צילום: באדיבות ארכיון הצילומים הלאומי, לע"מ)
במדינת ישראל בראשית דרכה חיו מאות אלפי ניצולי שואה. הממשלה בראשות בן-גוריון ראתה עצמה אחראית להתמודדות של העם היהודי עם פשעי הנאצים ועוזריהם. בצד הזיכרון הקולקטיבי על המיליונים שהושמדו תוכנן מבצע לתפיסת אייכמן והבאתו לדין בארץ.
אוטו אדולף אייכמן, יליד 1906, חבר המפלגה הנאצית מאז 1932, שעבר הכשרה צבאית בשורות האס.אס., עבד החל מ-1934 במשרד הראשי לביטחון הרייך, שריכז תחת סמכותו את כל פעולות ביטחון הפנים של גרמניה הנאצית. תחילה עסק באיסוף מידע על ארגונים שנחשדו כחתרניים, כגון "הבונים החופשיים", אך בהדרגה התמקד בענייני יהודים. ב-1938 הועבר למדור לענייני יהודים במשרד הראשי לביטחון הרייך, בכפיפות לגנרל האס.אס. ריינהרד היידריך. בדצמבר 1939 הוא מונה לראש המחלקה היהודית בגסטפו, קיבל דרגת שטורמבאנפיהרר (מקבילה לרב-סרן), וכעבור שנתיים הועלה לדרגת אובר שטורמבאנפיהרר (סגן-אלוף).
הוא היה פעיל בהכנות ל"וועידת ואנזה", שנערכה בברלין בינואר 1942, ובה הוחלט על "הפתרון הסופי לבעיית יהודי אירופה" - השמדה טוטאלית, ורשם את פרוטוקול דיוני הוועדה. מאז ועד תום המלחמה עסק בגירוש יהודים למחנות ההשמדה, ובמיוחד היה פעיל בהשמדת יהודי הונגריה, בקיץ 1944. בתום מלחמת העולם השנייה הצליח אייכמן להסתתר.
ב-1950 הגיע לאיטליה, ובעזרת גורמים בוותיקן הוא נסע לארגנטינה בשם הבדוי ריקרדו קלמנט, עם דרכון שסיפק לו הוותיקן. מארגנטינה יצר קשר עם אשתו וילדיו, והם התאחדו איתו בבואנוס-איירס.
עוד לפני הקמת מדינת ישראל החלו גורמים יהודיים לחפשו על מנת להעמידו לדין. לאחר קום המדינה המשיכו שירותי הביטחון הישראלים בחיפושים אלה. ב-1957 הגיע למוסד ולמחלקה לתפקידים מיוחדים של משטרת ישראל מידע על הימצאותו של אייכמן בארגנטינה. המוסד שיגר עובד במגמה לגלות את מקום הימצאו, אך הלה נכשל במשימתו. כעבור שנתיים הגיע מידע חדש, והחל מדצמבר 1959 תוכנן מבצע לחטיפתו של אייכמן והבאתו לדין בישראל.
השלבים המרכזיים במבצע היו: איסוף המודיעין לבירור זהותו וכתובתו, ואימות המידע שהצביע על ריקרדו קלמנט כאדולף אייכמן; איסוף מודיעין למבצע; הגעת חוליית הביצוע לארגנטינה ותכנון בשטח ודרכי העברתו ארצה; ביצוע החטיפה; החזקת אייכמן בבית מבטחים והעברתו במטוס "אל על" לישראל ב-22 במאי 1960; חקירתו במשטרת ישראל והכנת תיק התביעה בפרקליטות; המשפט – העמדתו לדין. בראש המבצע ללכידתו של אייכמן עמד איסר הראל. מפקד החוליה המבצעית היה רפי איתן, וסגנו היה אברהם שלום (לימים ראש השב"כ). חברי החוליה האחרים היו צבי אהרוני, מלכה ברוורמן, יעקב גת, עמנואל ("עמה") טלמור, צבי מלחין, משה תבור, יהודית נסיהו, וד"ר יונה אליאן, רופא מרדים.
משפטו של אדולף אייכמן נפתח במארס 1961. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה. אייכמן יוצג על ידי עורך-דין גרמני, ד"ר רוברט סרווציוס. כ-110 עדים, רובם ניצולי שואה, שחלקם סיפרו את סיפורם בפעם הראשונה, העידו במשפט, שהועבר בשידור חי ב"קול ישראל" ורבים האזינו לו בקביעות. אייכמן, שעמד לדין על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, הורשע ונידון למוות. ב-1 יוני 1962 הוצא אייכמן להורג בתלייה. הוא האיש היחיד, מאז הקמת המדינה, שהוצא להורג בעקבות הרשעה פלילית. גופתו נשרפה ואפרו פוזר בלב ים.
משפט אייכמן היווה אבן דרך בעיצוב יחסה של החברה הישראלית לשואה ובקיבועה של מדינת ישראל כנציגת קורבנות השואה.
לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה חשוב לזכור את המבצע הלאומי שיזמה ישראל להבאת הצורר הנאצי אייכמן לדין בארץ – בטור השבועי של אפרים לפיד
הצוות המבצעי ללכידת אייכמן בפגישה אצל ראש הממשלה בן-גוריון פברואר 1960. (צילום: באדיבות ארכיון הצילומים הלאומי, לע"מ)
במדינת ישראל בראשית דרכה חיו מאות אלפי ניצולי שואה. הממשלה בראשות בן-גוריון ראתה עצמה אחראית להתמודדות של העם היהודי עם פשעי הנאצים ועוזריהם. בצד הזיכרון הקולקטיבי על המיליונים שהושמדו תוכנן מבצע לתפיסת אייכמן והבאתו לדין בארץ.
אוטו אדולף אייכמן, יליד 1906, חבר המפלגה הנאצית מאז 1932, שעבר הכשרה צבאית בשורות האס.אס., עבד החל מ-1934 במשרד הראשי לביטחון הרייך, שריכז תחת סמכותו את כל פעולות ביטחון הפנים של גרמניה הנאצית. תחילה עסק באיסוף מידע על ארגונים שנחשדו כחתרניים, כגון "הבונים החופשיים", אך בהדרגה התמקד בענייני יהודים. ב-1938 הועבר למדור לענייני יהודים במשרד הראשי לביטחון הרייך, בכפיפות לגנרל האס.אס. ריינהרד היידריך. בדצמבר 1939 הוא מונה לראש המחלקה היהודית בגסטפו, קיבל דרגת שטורמבאנפיהרר (מקבילה לרב-סרן), וכעבור שנתיים הועלה לדרגת אובר שטורמבאנפיהרר (סגן-אלוף).
הוא היה פעיל בהכנות ל"וועידת ואנזה", שנערכה בברלין בינואר 1942, ובה הוחלט על "הפתרון הסופי לבעיית יהודי אירופה" - השמדה טוטאלית, ורשם את פרוטוקול דיוני הוועדה. מאז ועד תום המלחמה עסק בגירוש יהודים למחנות ההשמדה, ובמיוחד היה פעיל בהשמדת יהודי הונגריה, בקיץ 1944. בתום מלחמת העולם השנייה הצליח אייכמן להסתתר.
ב-1950 הגיע לאיטליה, ובעזרת גורמים בוותיקן הוא נסע לארגנטינה בשם הבדוי ריקרדו קלמנט, עם דרכון שסיפק לו הוותיקן. מארגנטינה יצר קשר עם אשתו וילדיו, והם התאחדו איתו בבואנוס-איירס.
עוד לפני הקמת מדינת ישראל החלו גורמים יהודיים לחפשו על מנת להעמידו לדין. לאחר קום המדינה המשיכו שירותי הביטחון הישראלים בחיפושים אלה. ב-1957 הגיע למוסד ולמחלקה לתפקידים מיוחדים של משטרת ישראל מידע על הימצאותו של אייכמן בארגנטינה. המוסד שיגר עובד במגמה לגלות את מקום הימצאו, אך הלה נכשל במשימתו. כעבור שנתיים הגיע מידע חדש, והחל מדצמבר 1959 תוכנן מבצע לחטיפתו של אייכמן והבאתו לדין בישראל.
השלבים המרכזיים במבצע היו: איסוף המודיעין לבירור זהותו וכתובתו, ואימות המידע שהצביע על ריקרדו קלמנט כאדולף אייכמן; איסוף מודיעין למבצע; הגעת חוליית הביצוע לארגנטינה ותכנון בשטח ודרכי העברתו ארצה; ביצוע החטיפה; החזקת אייכמן בבית מבטחים והעברתו במטוס "אל על" לישראל ב-22 במאי 1960; חקירתו במשטרת ישראל והכנת תיק התביעה בפרקליטות; המשפט – העמדתו לדין. בראש המבצע ללכידתו של אייכמן עמד איסר הראל. מפקד החוליה המבצעית היה רפי איתן, וסגנו היה אברהם שלום (לימים ראש השב"כ). חברי החוליה האחרים היו צבי אהרוני, מלכה ברוורמן, יעקב גת, עמנואל ("עמה") טלמור, צבי מלחין, משה תבור, יהודית נסיהו, וד"ר יונה אליאן, רופא מרדים.
משפטו של אדולף אייכמן נפתח במארס 1961. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה. אייכמן יוצג על ידי עורך-דין גרמני, ד"ר רוברט סרווציוס. כ-110 עדים, רובם ניצולי שואה, שחלקם סיפרו את סיפורם בפעם הראשונה, העידו במשפט, שהועבר בשידור חי ב"קול ישראל" ורבים האזינו לו בקביעות. אייכמן, שעמד לדין על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, הורשע ונידון למוות. ב-1 יוני 1962 הוצא אייכמן להורג בתלייה. הוא האיש היחיד, מאז הקמת המדינה, שהוצא להורג בעקבות הרשעה פלילית. גופתו נשרפה ואפרו פוזר בלב ים.
משפט אייכמן היווה אבן דרך בעיצוב יחסה של החברה הישראלית לשואה ובקיבועה של מדינת ישראל כנציגת קורבנות השואה.
