התקוממות שהסתיימה בהסכם שנוי במחלוקת
בימים אלה אנו מציינים 30 שנה לתחילתה של ההתקוממות בשטחים, הזכורה במונח הערבי אינתיפאדה. אפרים לפיד, שהיה אז דובר צה"ל, מזכיר בטורו השבועי
אפרים לפיד
| 14/12/2017
שר הביטחון יצחק רבין בתדרוך כתבים למרגלות מפקדת נפת עזה דצמבר 1987. מימין לשר - אלוף פיקוד הדרום, יצחק מרדכי משמאלו - דובר צה"ל, תא"ל אפרים לפיד, ראש המינהל האזרחי בעזה, תא"ל אריה שיפמן. מראיין כתב גלי צה"ל, אלון בן דוד. (צילום: סיון פרג', דו"צ)
ההתקוממות הראשונה בשטחים, ה"אינתיפאדה" לפי המינוח הערבי, החלה ב-9 בדצמבר 1987 ביוזמת התושבים המקומיים ביהודה, שומרון ועזה. אש"ף לא יזם את האירועים אך הצטרף למאבק. הניצוץ שהצית את ההפגנות ההמוניות הראשונות היה תאונת דרכים קטלנית, שבמהלכה פגע נהג משאית ישראלי במכונית של פלסטינים מהרצועה. בעיני המונים ברצועת עזה ובגדה המערבית הייתה שמועה לעובדה: היומון הערבי "אלפג'ר", היוצא לאור במזרח ירושלים, פרסם למחרת התאונה, כי הריגת הארבעה "בוצעה בזדון". בעקבות ידיעה זו נסגר העיתון לעשרה ימים משום ששכח למסור את הידיעה לאישור הצנזורה הצבאית, כמתחייב מהחוק.
ימים אחדים לאחר התחלת ההתקוממות גדשו את מסכֵּי הטלוויזיה בארצות הברית ובאירופה צילומים קשים של ההתנגשויות בשטחים. התמונות שאפיינו את תקופת האינתיפאדה היו של חיילים חמושים לא מאומנים לִפעילות דמוי-משטרתית, המתמודדים עם אוכלוסייה עוינת שפעלה במוטיבציה לאומית גבוהה. "שְׂדה הקרב" הֶחדש היה חשוף לַתקשורת הבינלאומית והישראלית, וחילופי הכוחות – בסדיר ובמילואים – בלב ערים ערביות גָרר אירועים חריגים. צה"ל הפעיל אז יחידות חדשות ונועזות של מסתערְבים – שמשון ודובדבן. דובר צה"ל הפיק סרט מיוחד לתדרוך החיילים בשטחים "המצלמה רואה הכל".
עד לאינתיפאדה עמדה ישראל מול שתי חזיתות : חזית המלחמה הסדירה מול צבאות ערב וחזית הטרור. באינתיפאדה פתחו הפלסטינים בשטחים בסוג חדש של עימות: אלימות אזרחית המונית, ללא נשק, עם אבנים, עם צמיגים בוערים והרבה תקשורת בשטח כדי לעורר את דעת הקהל בעולם ובישראל. לצה"ל היה חסר ציוד מתאים להתמודדות כזו והוא לא היה ערוך בתורת הלחימה לשיטת פעולה, שהתאימה יותר לגופי משטרה. ישראל נחשפה בחולשתה כלפי העולם וכלפי הציבור בארץ.
צמרת ההנהגה הביטחונית בישראל בראשות שר הביטחון דאז יצחק רבין לא העריכה בתחילה כראוי את עוצמת ההתקוממות והשלכותיה. שר הביטחון היה בביקור בארה"ב בעשרת הימים הראשונים של ההתקוממות הפלסטינית והדבר השפיע ,ללא ספק, על טיבן של כמה החלטות בשלב קריטי זה, בעיקר בכל הנוגע לתגבור של כוחות צה"ל בשטחים.
ההתקוממות בראשיתה כוונה קודם כל נגד המאחז הצבאי שבמחנה הפליטים הגדול ביותר ברצועת עזה- ג'בליה. במאחז ישבו חיילי פלוגה מסייעת של גדוד מילואים שנשלחו לתעסוקה ברצועת עזה. התעוזה של המפגינים הייתה רבה ולא נראתה כדוגמתה בעבר: המפגינים ניסו לחטוף נשק מידי החיילים, הסתערו על נגמ"שים ויידו אבנים. הפלוגה הייתה המומה מנחישותם של המפגינים והתרבו השאלות לגבי השימוש בציוד לפיזור הפגנות והורגש העדר הנחיות ברורות כיצד לנהוג במקרים מסוימים. מפקד פיקוד הדרום , אלוף יצחק מרדכי, היה הראשון להבין כי ישראל ניצבת בפני תופעה חדשה. הוא חשש שכוחות הביטחון השוטף ברצועה יישטפו על ידי המוני המפגינים ועל כן הפעיל מיד את הגדוד הסדיר מחטיבת "גבעתי" שהתאמן באזורו. בנוסף הזעיק את מפקדת האוגדה באילת, בפיקודו של תא"ל יעקב (מנדי) אור, לקבל אחריות על הרצועה. בכך בטא את החשיבות המידית שראה לאירועים במגמה למנוע הדרדרות. לתא"ל אור היה ניסיון עשיר בהיותו בעבר מח"ט ביהודה ושומרון. מרדכי נתן את ההוראה בלי לחכות לאישור המטכ"ל כמתחייב בנוגע לפסקת אימון של יחידות סדירות . שאלת התגבורת הפכה לסלע המחלוקת. ההיסוס לתגבר את הכוחות בעזה נבע מהחשש שהעברת כוחות סדירים תפגע מיד בתכניות ההדרכה של הצבא. הרמטכ"ל דן שומרון סבר שמדובר בגל התפרעויות שיחלוף, ולכן סרב לתגבר את הכוחות בעזה. רק ב 18 בדצמבר הורה הרמטכ"ל, דן שומרון , לתגבר את הכוחות ברצועת עזה. מכאן ואילך לא התעוררה בעיה של מחסור בכוחות בפיקוד דרום ובפיקוד מרכז.
חודש לאחר פרוץ ההתקוממות הפנימו בישראל כי מדובר על תופעה חדשה ושונה לחלוטין. היה ברור שהמצב החדש בשטחים מחייב שינוי גם במאפייני הפעולה של קהילת המודיעין. נדרשו הגדרה מחדש של תחומי האחריות והגדלה משמעותית במשאבים ובתשומות. על המדיניות הישראלית סוכם בדרך כלל, בדיונים שבועיים בראשות שר הביטחון במה שנקרא " פורום שטחים". באותה עת נקבע כי השב"כ ישא באחריות כוללת להערכה המודיעינית בשטחים. בנוסף, מאמצע שנת 1988, אושרו שינויים בטקטיקה הישראלית להתמודדות : הסמכות לנקיטת צעדים כגון הריסת בתים, גירוש והטלת עוצר הועברה לדרגי פיקוד נמוכים יותר . באוגוסט 1988 הוכנסה לשימוש כוחות צה"ל תחמושת כדורי פלסטיק, דבר שהביא לשינוי הוראות הפתיחה באש נגד המתקוממים.
במספר מקרים של חריגה מפקודות הצבא הועמדו חיילים לדין והדבר גרר ביקורת ציבורית על חוסר גיבוי לחיילים הנתונים לעימות שהם לא מוכנים לו וכי יש סכנה לחייהם בפעילות המבצעית מול המתקוממים.
האינתיפאדה הראשונה הסתיימה בחתימת הסכם אוסלו השנוי במחלוקת ב-1993. מ- 9.12.87 ועד 15.2.94 , מועד הסיום הרשמי של ההתקוממות כפי שהוגדר בצה"ל, בוצעו יותר מ- 30 אלף פיגועים כנגד כוחות צה"ל ואזרחים בישראל. כ 80% מהם הוגדרו פיגועים באמצעים עממים: בקבוקי תבערה, הצתות, חבלות קרות, תקיפות, דקירות. 20% מהאירועים האחרים בוצעו באמצעי לחימה חמים: ירי, מטעני חבלה ורימונים. בתקופה זו נהרגו בפיגועים בשטחים ובישראל 190 ישראלים ונפצעו 926. בתקופה זו נהרגו יותר מ-1000 פלסטינים בפיגועים שונים ויותר מ-3000 נפצעו.
***
תודה ליעקב פרי, שהיה ראש השב"כ בתקופה זו, על הדברים שנכללו בספרו ובמאמריו
בימים אלה אנו מציינים 30 שנה לתחילתה של ההתקוממות בשטחים, הזכורה במונח הערבי אינתיפאדה. אפרים לפיד, שהיה אז דובר צה"ל, מזכיר בטורו השבועי
ההתקוממות הראשונה בשטחים, ה"אינתיפאדה" לפי המינוח הערבי, החלה ב-9 בדצמבר 1987 ביוזמת התושבים המקומיים ביהודה, שומרון ועזה. אש"ף לא יזם את האירועים אך הצטרף למאבק. הניצוץ שהצית את ההפגנות ההמוניות הראשונות היה תאונת דרכים קטלנית, שבמהלכה פגע נהג משאית ישראלי במכונית של פלסטינים מהרצועה. בעיני המונים ברצועת עזה ובגדה המערבית הייתה שמועה לעובדה: היומון הערבי "אלפג'ר", היוצא לאור במזרח ירושלים, פרסם למחרת התאונה, כי הריגת הארבעה "בוצעה בזדון". בעקבות ידיעה זו נסגר העיתון לעשרה ימים משום ששכח למסור את הידיעה לאישור הצנזורה הצבאית, כמתחייב מהחוק.
ימים אחדים לאחר התחלת ההתקוממות גדשו את מסכֵּי הטלוויזיה בארצות הברית ובאירופה צילומים קשים של ההתנגשויות בשטחים. התמונות שאפיינו את תקופת האינתיפאדה היו של חיילים חמושים לא מאומנים לִפעילות דמוי-משטרתית, המתמודדים עם אוכלוסייה עוינת שפעלה במוטיבציה לאומית גבוהה. "שְׂדה הקרב" הֶחדש היה חשוף לַתקשורת הבינלאומית והישראלית, וחילופי הכוחות – בסדיר ובמילואים – בלב ערים ערביות גָרר אירועים חריגים. צה"ל הפעיל אז יחידות חדשות ונועזות של מסתערְבים – שמשון ודובדבן. דובר צה"ל הפיק סרט מיוחד לתדרוך החיילים בשטחים "המצלמה רואה הכל".
עד לאינתיפאדה עמדה ישראל מול שתי חזיתות : חזית המלחמה הסדירה מול צבאות ערב וחזית הטרור. באינתיפאדה פתחו הפלסטינים בשטחים בסוג חדש של עימות: אלימות אזרחית המונית, ללא נשק, עם אבנים, עם צמיגים בוערים והרבה תקשורת בשטח כדי לעורר את דעת הקהל בעולם ובישראל. לצה"ל היה חסר ציוד מתאים להתמודדות כזו והוא לא היה ערוך בתורת הלחימה לשיטת פעולה, שהתאימה יותר לגופי משטרה. ישראל נחשפה בחולשתה כלפי העולם וכלפי הציבור בארץ.
צמרת ההנהגה הביטחונית בישראל בראשות שר הביטחון דאז יצחק רבין לא העריכה בתחילה כראוי את עוצמת ההתקוממות והשלכותיה. שר הביטחון היה בביקור בארה"ב בעשרת הימים הראשונים של ההתקוממות הפלסטינית והדבר השפיע ,ללא ספק, על טיבן של כמה החלטות בשלב קריטי זה, בעיקר בכל הנוגע לתגבור של כוחות צה"ל בשטחים.
ההתקוממות בראשיתה כוונה קודם כל נגד המאחז הצבאי שבמחנה הפליטים הגדול ביותר ברצועת עזה- ג'בליה. במאחז ישבו חיילי פלוגה מסייעת של גדוד מילואים שנשלחו לתעסוקה ברצועת עזה. התעוזה של המפגינים הייתה רבה ולא נראתה כדוגמתה בעבר: המפגינים ניסו לחטוף נשק מידי החיילים, הסתערו על נגמ"שים ויידו אבנים. הפלוגה הייתה המומה מנחישותם של המפגינים והתרבו השאלות לגבי השימוש בציוד לפיזור הפגנות והורגש העדר הנחיות ברורות כיצד לנהוג במקרים מסוימים. מפקד פיקוד הדרום , אלוף יצחק מרדכי, היה הראשון להבין כי ישראל ניצבת בפני תופעה חדשה. הוא חשש שכוחות הביטחון השוטף ברצועה יישטפו על ידי המוני המפגינים ועל כן הפעיל מיד את הגדוד הסדיר מחטיבת "גבעתי" שהתאמן באזורו. בנוסף הזעיק את מפקדת האוגדה באילת, בפיקודו של תא"ל יעקב (מנדי) אור, לקבל אחריות על הרצועה. בכך בטא את החשיבות המידית שראה לאירועים במגמה למנוע הדרדרות. לתא"ל אור היה ניסיון עשיר בהיותו בעבר מח"ט ביהודה ושומרון. מרדכי נתן את ההוראה בלי לחכות לאישור המטכ"ל כמתחייב בנוגע לפסקת אימון של יחידות סדירות . שאלת התגבורת הפכה לסלע המחלוקת. ההיסוס לתגבר את הכוחות בעזה נבע מהחשש שהעברת כוחות סדירים תפגע מיד בתכניות ההדרכה של הצבא. הרמטכ"ל דן שומרון סבר שמדובר בגל התפרעויות שיחלוף, ולכן סרב לתגבר את הכוחות בעזה. רק ב 18 בדצמבר הורה הרמטכ"ל, דן שומרון , לתגבר את הכוחות ברצועת עזה. מכאן ואילך לא התעוררה בעיה של מחסור בכוחות בפיקוד דרום ובפיקוד מרכז.
חודש לאחר פרוץ ההתקוממות הפנימו בישראל כי מדובר על תופעה חדשה ושונה לחלוטין. היה ברור שהמצב החדש בשטחים מחייב שינוי גם במאפייני הפעולה של קהילת המודיעין. נדרשו הגדרה מחדש של תחומי האחריות והגדלה משמעותית במשאבים ובתשומות. על המדיניות הישראלית סוכם בדרך כלל, בדיונים שבועיים בראשות שר הביטחון במה שנקרא " פורום שטחים". באותה עת נקבע כי השב"כ ישא באחריות כוללת להערכה המודיעינית בשטחים. בנוסף, מאמצע שנת 1988, אושרו שינויים בטקטיקה הישראלית להתמודדות : הסמכות לנקיטת צעדים כגון הריסת בתים, גירוש והטלת עוצר הועברה לדרגי פיקוד נמוכים יותר . באוגוסט 1988 הוכנסה לשימוש כוחות צה"ל תחמושת כדורי פלסטיק, דבר שהביא לשינוי הוראות הפתיחה באש נגד המתקוממים.
במספר מקרים של חריגה מפקודות הצבא הועמדו חיילים לדין והדבר גרר ביקורת ציבורית על חוסר גיבוי לחיילים הנתונים לעימות שהם לא מוכנים לו וכי יש סכנה לחייהם בפעילות המבצעית מול המתקוממים.
האינתיפאדה הראשונה הסתיימה בחתימת הסכם אוסלו השנוי במחלוקת ב-1993. מ- 9.12.87 ועד 15.2.94 , מועד הסיום הרשמי של ההתקוממות כפי שהוגדר בצה"ל, בוצעו יותר מ- 30 אלף פיגועים כנגד כוחות צה"ל ואזרחים בישראל. כ 80% מהם הוגדרו פיגועים באמצעים עממים: בקבוקי תבערה, הצתות, חבלות קרות, תקיפות, דקירות. 20% מהאירועים האחרים בוצעו באמצעי לחימה חמים: ירי, מטעני חבלה ורימונים. בתקופה זו נהרגו בפיגועים בשטחים ובישראל 190 ישראלים ונפצעו 926. בתקופה זו נהרגו יותר מ-1000 פלסטינים בפיגועים שונים ויותר מ-3000 נפצעו.
***
תודה ליעקב פרי, שהיה ראש השב"כ בתקופה זו, על הדברים שנכללו בספרו ובמאמריו
